תערוכת צילומים בנושא כיסוי הראש: דיכוי או העצמה נשית?

"עטויות", תערוכה חדשה של האמן מיכה שמחון, מציגה פורטרטים בסגנון קלאסי של נשים בחברה הישראלית- יהודיות ומוסלמיות, העוטות כיסוי ראש מתוך בחירה, ולא רואות בו אמצעי לדיכוי אלא להיפך, כלי להעצמה. הנשים המוצגות בתערוכה, כולן נשים חזקות, שפועלות בעולם, ומשמיעות את קולן דרך טקסטים המוצגים לצד הפורטרטים.

כיסוי הראש – כמו אצל הערבים

"בתימן, גם לפני החתונה, כילדות קטנות, לבשנו כובע. כמו הערבים, אסור שיראו את השיער. זו צניעות. מאז ומעולם כיסוי הראש היה עבורי דבר רגיל, אני אפילו הולכת לישון בכיסוי ראש. אני לא יכולה להסיר את הכיסוי, זה בלתי אפשרי. אפילו כשאני לבד בבית.  כך נולדנו, כך חיינו, כך גדלנו".
הרבנית ברכה קפאח, כלת פרס ישראל על מפעל חיים

בתערוכה מוצגת גם עבודת ווידאו בה מצולם שמחון כשהוא לובש רעלה מלאה ומתהלך בה בחוף הים של תל אביב. "החלטתי שאני רוצה לנסות ולחוות את תמונת העולם הניבטת מתוך הניקאב. קניתי בקהיר שמלה שחורה ורעלה והלכתי לצלם סרט וידאו בחוף של תל אביב. פסעתי על החוף וספגתי מבטים עוינים. ניסיתי להיכנס לדמות של אישה בתוך הרעלה. מה היא חושבת? על מה היא מסתכלת? ניסיתי להתבונן בנשים ערומות למחצה.  האם עבורן ההתערטלות הפומבית היא חופש ובחירה? אולי בעצם הן קורבנות של דיכוי?"
מיכה שמחון –צלם- אמן – אנתרופולוג

הרבנית ברכה קאפח

הרבנית ברכה קאפח

 

המבט שמבעד לרעלה | שולה קשת

סבתי רחל קשי, "ביבי הגדולה" עליה השלום, היתה מאנוסי משהד ובמהלך חייה באיראן היתה עטופה בצ'אדור כמנהג הנשים המוסלמיות. לאחר שעלתה לארץ ישראל בשנות השלושים של המאה שעברה, עטפה את שיער ראשה במטפחת צבעונית. המטפחת היתה לחלק מדמותה ואני, שגדלתי במשפחה מסורתית שבה נשים רבות עוטפות את שיערן, קיבלתי זאת בטבעיות. מעולם לא דמיינתי את עצמי מכסה את שיערי, אבל גם לא תפשתי את כיסוי הראש כסממן של דיכוי נשי. עם השנים הבנתי את האמביוולנטיות החזקה הטמונה בסממן חיצוני זה: נשים מכסות את ראשן מתוך אמונה דתית, ובה בעת המבט החילוני שמופעל לכיוונן מסמן אותן כמדוכאות.

התכסות נשים ברעלה, באסלאם או ביהדות, מטרתה העיקרית היא לשמור על צניעות האישה בתוך עולם גברי. בעוד שהרעלה נתפשת ככלי לדיכוי של נשים על ידי גברים, הרי שפמיניסטיות מוסלמיות רבות ופמיניסטיות דתיות יהודיות מעניקות פרשנויות נוספות ורחבות יותר לכיסוי ולהסתרה ותופשות אותם כאפשרות לאקט עצמאי של בחירה מודעת של נשים. בשנת 2004 חוקק חוק הרעלה בצרפת האוסר על נערות מוסלמיות ללבוש את כיסוי הראש המסורתי בבתי הספר. החוק פוגע בחופש הדת והפולחן, ויוצר עימות בין זהות לאומית הגמונית לזהות של מיעוט אתני. ההתנגדות העזה לחבישת הרעלה במדינות דמוקרטיות ליברליות הופכת את השימוש בה לאקט מחאה של נשים פמיניסטיות מוסלמיות כנגד המערב.

בתערוכה "עטויות", המוצגת בגלריית בית אחותי, מציג האמן מיכה שמחון צילומי דיוקן של עשר נשים דתיות, מוסלמיות ויהודיות, כסויות ראש, בשילוב עם טקסטים שכתבו במיוחד לתערוכה. פעולתן הפמיניסטית היומיומית במרחב הציבורי מאתגרת את הראייה החילונית החד מימדית הרואה בנשים עטויות נשים מדוכאות, ומציגה את האלטרנטיבה שהן מצליחות ליצור.

עוד מציג שמחון קטע וידיאו שבו הוא יוצא עטוף ברעלה ומצלם. הסביבה נשקפת אליו מבעד לחרך צר, והוא מצליח לחוש את נקודת המבט של האישה הרואה ואינה נראית. בחברה הערבית נהגו גברים להסתיר את זהותם ולעטות רעלה כדי לצאת ולבקר את אהובותיהם בחשאי. מיכה שמחון עוטה על עצמו רעלה ויוצא למסע כדי להכיר את האהובה הנשית מבפנים, לנסות ולהטמיע לתוכו את חוויית המבט שמאחורי הרעלה.

שולה קשת, אוצרת התערוכה

המצולמות בתערוכה: עטויות – מיכה שמחון

  • הרבנית ברכה קאפח – כלת פרס ישראל על מפעל חיים, כלת פרס ירושלים ויקירת ירושלים על פועלה במפעלי חסד רבים כמו חלוקת מזון לנצרכים, הקמת מחסני בגדים לחלוקה, הוראת קרוא וכתוב לנשים ולימוד תורה
  • איבתיסאם מחמיד – רודפת שלום, יו"ר עמותת "השלום מתחיל בפנים". מועמדת עצמאית ב-1998 לראשות מועצת פראדיס
  • שרה פרידלנד בן ארזה – משוררת, חוקרת חסידות ועורכת
  • בות'ינה אבו מלחם – אמנית בינלאומית מערערה במשולש, המשלבת בין רקמה מסורתית פלסטינית לבין אמנות עכשווית. מורה לאמנות בגלריה לאומנות של אום אל פחם
  • עליה אל כמאלאת – מנהלת בית ספר עומר בן אל חטאב ברהט
  • מורין נהדר- זמרת המתמחה במוסיקה פרסית, יוצרת. חוקרת של המוסיקה של יהודי איראן באוניברסיטה העברית
  • ספא יונס – עובדת סוציאלית (התמחות תחום נשים ומגדר) מייסדת עמותת "ערוס אלבחר" לאישה ביפו
  • נגה הכהן –אמא לשמונה, עובדת סוציאלית במחלקת רווחה במטה בנימין, מטפלת במרכז למתבגרים והוריהם
  • דליה עג'מי – בוגרת קורס יזמות עסקית להעצמת נשים מטעם "קול לאישה" ו"אחותי" פתחה עסק לקייטרינג, ומפעילה מטבח ב"אלווין", מרכז תעסוקה למוגבלים בירושלים
  • סיהאם אל כמאלאת – מזכירת העמותה לקידום החינוך ברהט

 

לצלם את מבטן של נשים עטויות |מיכה שמחון

באחד מביקורי בקהיר קרה לי דבר שגרם לי לתהות על נקודת המבט המורגלת שלי על הרעלה. הלכתי ברחוב ופתאום הרגשתי שנועצים בי מבט חודר. היה זה מבטה של אישה, עטויה מכף רגל ועד ראש בשמלה שחורה, שאת פניה כיסה בד שחור, הניקאב, שהותיר רק חרך צר לעיניה.

הרגשתי נבוך וחשוף. מביטות בי עיניים מתוך חרך ואין לי מושג מי המביטה. אישה בעולם מוסלמי אדוק, נועצת בי, גבר זר, את עיניה ואני מרגיש כאילו כל גופי הולך והופך לישות נחדרת. היה לי ברור שאישה בפנים גלויות לא הייתה מעזה לנעוץ מקרוב בגבר זר מבט כה בוחן. זה היה נחשב לאקט מתריס ואפילו מיני. ודווקא במצרים אישה עטויה לגמרי, מעזה. קלטתי, שחל כאן שינוי ביחסי הכוח בשדה הגוף. מעין פיפ שואו (מופע מציצנות מעבר לזכוכית חד-כיוונית) במהופך. באותו רגע הבנתי שהכיסוי הזה, שמתוך האתנוצנטריות המערבית השגורה, נתפס בעיני תמיד כסוג של דיכוי, הוא שנתן לאישה הזו כוח. הוא סיפק לה שריון שלמולו עמדתי חשוף.

החלטתי שאני רוצה לנסות ולחוות את תמונת העולם הניבטת מתוך הניקאב.

קניתי בקהיר שמלה שחורה ורעלה והלכתי לצלם סרט וידאו בחוף של תל אביב.

פסעתי על החוף וספגתי מבטים עוינים. ניסיתי להיכנס לדמות של אישה בתוך הרעלה. מה היא חושבת? על מה היא מסתכלת? על מי? ניסיתי להתבונן בגברים בבגדי ים כמו שאישה מתבוננת, כמו שאישה התבוננה בי בקהיר. ניסיתי להתבונן בנשים ערומות למחצה. מה אני רואה? האם אני עשויה לראות בהן נשים לא מוסריות? האם עבורן ההתערטלות הפומבית היא חופש ובחירה? אולי בעצם הן קורבנות של דיכוי? תהיתי האם אני מסתכל או מסתכלת? האם אני בכלל יכול להיות מסתכלת? ואולי אני מנצל את ההזדמנות לתקוע מבטים ממושכים מידי, חודרים מידי, גבריים מידי, בנשים? צעדתי אל תוך הים, מובס.

עברתי טקס מעבר כושל. הפכתי מגבר לאישה ולגבר שוב ונשארתי אותו הדבר.

התעמקתי בנושא של כיסוי הראש אצל נשים מוסלמיות ויהודיות. החלטתי לצלם נשים שבחרו להתעטות מרצונן החופשי מבלי לוותר על עצמאותן. נשים שרואות בכיסוי הראש אמצעי להעצמה ולא לדיכוי. צילמתי אותן בסטודיו שלי או בביתן וצברתי שעות של שיחות עם נשים מרתקות ומרשימות, אך הייתי מודע כל הזמן לעובדה שהנה אני, גבר, מנסה להעביר חוויה נשית, ותהיתי אם זה לא נועד מלכתחילה לכישלון. ניסיתי להימנע משיפוט, מניכוס המבט הנשי ומהשתלטות על קולן. ביקשתי מהנשים שצילמתי לכתוב על חווייתן כנשים עטויות, לעתים כתבתי את הדברים מפיהן ולעיתים הן בחרו לבטא את עצמן באופן אחר. קיוויתי שבאופן זה נקודת המבט שלי לא תיכפה עליהן, אלא תיתן להן במה להשמיע את קולן, להנכיח את מבטן, מבטן של נשים עטויות.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך ופעיל חברתי
רשומה זו פורסמה בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לרשומה זו עם קישור ישיר.

0 תגובות על תערוכת צילומים בנושא כיסוי הראש: דיכוי או העצמה נשית?

  1. מי היא שולה קשת ? הגיב:

    ולמה קשת ולא קאשי ?

  2. אורית הגיב:

    האם הנשים באירן גם הן מסכימות עם הטענה שהרעלה היא "אפשרות לאקט עצמאי של בחירה מודעת"?

    מסתבר שלמרות כיסוי הגוף, קורבנות היופי לא פוסחת גם על האיזורים המוסלמים החשוכים ביחסם לאישה.

    http://www.dr-teman.co.il/index.php?p=article&c=articles&a=33&m=articles

  3. תמר יזדי הגיב:

    תערוכה קטנה עם מציאות מצולמת. כיף להסתתר ולראות את האחרים חשופים ללא הגנה. אולי האשה שסימנה את שמחון במבטיה , היתה כמוהו בתחפושת? בכל אופן מבט מסקרן ומשמעותי בכפל מובניו.

  4. yardena alon הגיב:

    לפני כשבוע עלתה תגובה שלי בנושא הרעלה באתר קדמה ברשימה שנקראת המרצה והמילואימניק שם עניתי לאחת המגיבות בשם שולה פרסלר אני מביאה תגובה זאת גם לכאן ועל כן לא עיבדתי או ערכתי אותה, בשנות השבעים חייתי באיראן שלפני המהפכה,אז לא הוכרחו נשים ללכת עם רעלה רק המסורתיות והדתיות שבינהן ואני לא זוכרת אותן עושות זאת מתוך תחושה של דכוי,בשל הסקרנות ביקשתי יום אחד ללבוש את ה- צ'אדור (כך זה נקרא באיראן) כדי להרגיש את החוויה, ואני חייבת לומר שזאת חוויה נהההדרת,יש בזה משהו שמאוד מגונן, לי זה הרגיש ככה והמשחק הזה הן של הצבעוניות, והרכות העוטפת של הבד והמיסתורין הו המיסתורין שזה נוסך על הלובשת, את יודעת איזה משחק עיניים נהדר אישה יכולה לעשות עם העטיפה הזאת איזו תחושה של רכות ונשיות,ושל מגוננות ובכמה זויות אפשר לשחק כשעוטים אותו? זה ריקוד,זה מחול של בד ותנועות גוף,אחרי הפעם הראשונה,החלטתי ללכת עם זה מדי פעם,ומאוד הצטערתי כשחזרתי לישראל ויותר אי אפשר היה ללכת עם זה לקח לי זמן להתרגל , אבל מאז יש לי הרבה רדידים גדולים,וצעיפים ומטפחות גדולות והן בחורף והן בקיץ אני אוהבת לעטות אותם על הגוף הלוא גם הרדידים מסריגת קרושה מזכירים רעלה תלוי איך עוטפים בהם את הגוף וזה נותן תחושה של חום ומוגנות ונשיות (את יכולה לתאר לעצמך גבר עם רדיד של סריגת קרושה?)זה פריט לבוש נשי ייחודי אני לא הייתי מוותרת עליו בקלות כזאת.ומאז החוויה האיראנית כל פעם כש "פמיניסטיות" ו- "ליברליות" יוצאות חוצץ נגד זה בשם החופש והשחרור הנשי אני חשה שהן לא ממש יודעות מה זה חופש ובטח לא מה זה נשי.ואני עובדת כרגע על סדרת ציורים של נשים וכמעט בכל הסידרה מופיעות נשים עטויות ברדידים ורעלות , באפן אישי אני לא רואה זאת כדיכוי נשי יש הרבה שטויות בפקולטה למיגדר ולימודי נשיות, אבל העיקר שעושים מזה כסף והרבה, רק חבל שנשים קונות את זה במקום לחוות את זה ולגלות בעצמן אם זה נכון או לא, קוראים לזה חשיבה עצמאית.
    ולאחר מכן תגובתי לג. אביבי שהגיב למה שכתבתי והתעקש על הרעלה כדיכוי
    לג. אביבי- לומר לי מה אמור לדכא אותי ומה אמור לשחרר אותי כאישה, וכשזה נכתב על ידי גבר זה דיכוי בעיני מפני שאני זאת שקובעת ומחליטה עבור עצמי מה מדכא אותי ועם מה אני חשה נוח,זה קצת מזכיר את המרצה שהחליטה עבור התלמידה שלה שהיא מדוכאת בשל הרעלה שהיא עוטה על עצמה,ועל כן מנעה ממנה כניסה לשיעור אם הבנתי נכון,בעיני זה פטרונאז',וסוג של "חינוך" בכפייה וכל מה שנעשה בכפייה הוא דיכוי,אני לא התייחסתי לשאר הפרטים שהיו ברשימה בקשר למדים וכד', התייחסתי לרעלה,ואם כבר מדברים על דיכוי אז ניתן לומר שגם המערב הכביכול ליברלי מדכא את הנשים בדרכים סמויות,כשהוא הופך אותן לשפחות של אופנה,ולא רק אותן גם את הגברים, לא רק באופנת הביגוד אלא יותר באופנת הרכבים(תגיד לי באיזה רכב אתה נוהג ואומר לך אם אתה in or out ואם אתה מוצלח או לוזר, תגיד לי איזה קבוצת כדורגל,כדורסל, או בייסבול אתה אוהד ואמר לך אם אתה cool cat,או ערס,) בקיצור צריך להניח לבני אדם לפתח את הסגנון ואת הטעם האישי שלהם ומה שנראה מדכא עבור אחד,יכול להיות פריט נשי וחלק מסגנון לבוש אישי וטעם אישי של האחר,וגם הצהרה פוליטית, דתית,מעמדית של מישהו אחר,אתה רוצה לגנות את זה ? תגנה,מאי נפקא מינא , אני אמשיך להתלבש ולהתהלך כרצוני ועל פי טעמי האישי, זה החופש שלי להחליט מה טוב ומה נכון בשבילי,
    מעבר לזה מעולם לא שמעתי טרוניות על נזירות נוצריות ועל לבושן , תמיד כאשר רוצים להבליט את הדיכוי של האישה ישר מביאים את המזרחי כסמל לדיכוי האישה ישר מקפיצים את נושא הרעלה , למה לא מדברים על הלבוש של הנזירות?הלוא גם זה עניין דתי מסורתי,אני רוצה לראות שמרצה תוציא נזירה מהכיתה בשל לבושה ושהיא תגיד לה שהיא לא יכולה להיכנס בשערי האוניברסיטה כי הלבוש שלה מדכא את הנשיות ואת הנשים,ותגיד לה עד כמה זה אנטי פמיניסטי אשמח אם תסביר לי מה ההבדל בין הלבוש המסורתי של נשים מזרחיות,אסיאתיות,לבין לבושן של הנזירות במנזרים ובערים המערביות,,משום מה תמיד מביאים את המזרחיות כסמל של דיכוי ואת המערביות כסמל של ליברליות, אין לי בעיה להודות כי ברוב המקרים מכריחים נשים בעיקר היום במרכז אסיה,לעטות את הרעלה ושהאישה מדוכאת ונחשבת כתת אדם באזורים מסויימים בעולם,ההבדל בין המזרח למערב אני טוענת טמון בבוטות ובנראות החיצונית, יחד עם זאת גם המערב מדכא את האישה,והדרכים בהן הוא עושה זאת הן הרבה יותר סמויות,מניפולטיביות,ומתוחכמות, ונעשות בדרך שבה כביכול האישה עושה זאת מרצונה החופשי ומתוך בחירה חופשית, נשים עושות השתלות סיליקון בחזה וניתוחים פלאסטיים לשינוי חזותן החיצונית בגלל תכתיבי אופנה וזו עריצות בעיני לא פחות מהעריצות של כפיית לבוש הרעלה על נשים שלא מוכנות לעטות אותה ויש נשים שלא מוכנות לעטות אותה אולם נאלצות לעשות זאת מפחד פן יאונה להן רע, ואותו דבר במגזר היהודי חרדי (גילוח שיער הראש ביום החתונה זה לא כפייה זה לא דיכוי?)אז באותה מידה ולשם האיזון צריך גם לומר שמהערב הכביכול ליבראלי אינו טומן ידו בצלחת בדיכוי ולא רק זאת הוא טומן את ידו עמוק עמוק לתוך כיסן,ארנקן וחשבון הבנק של הנשים המערביות,לא רק בביגוד ובניתוחים פלסטיים,ומוצרי קוסמטיקה,אני שנים לא מתקרבת למגזינים נשיים מפני שמכל דף ועמוד מבצבצת לי האמירה כמה אני לא מספיק טובה כפי שאני ומה אני צריכה לעשות כדי להיראות "עכשווית" ומעודכנת",
    בקצרה אביבי,בעולם אוטופי ואידאלי היו מניחים לכל אדם גבר או אישה לפתח את טעמו וסגנונו האישי לא רק בלבוש,(גם בסגנון הריהוט,ובסגנון התרבות שהוא צורך) מבלי לכפות עליו תכתיבים כאלה או אחרים,
    ובמקרה האישי שלי והחוויה האישית שלי בנושא הצ'אדור הבאתי דוגמא מחוויה אישית,והכרתי נשים לא מעטות שהרעלה או הצעיף (ראה ההינומה שהכלה היהודיה מחוייבת בה מתחת לחופתה)הן לא סמל לדיכוי עבורן אלא סגנון וטעם אישי,הלוואי על כולן ועל כולם (חיים על פי טעם וסגנון אישי מבלי לחשוש).

    עוד על מחאה והתרסה ועל פרשנות – בשנות השבעים שרפנו את החזיות שלנו כמחאה ,מפני שהחזייה סימלה את דיכוי הגוף הנשי ואת הנשיות המתפרצת, אני לא יודעת הייכן היית את אז, אבל אני שרפתי את כולן (היו מאוד יפות קצת חבל ) ושנים הלכנו בלי חזייה כסמל לשיחרור ועד היום נשים רבות מסרבות ללבוש את הפריט המאוד נשי הזה כי הוא מסמל עבורן דיכוי, יחד עם זה למדתי שהמחאה הזאת גם די מגבילה מפני שפעמים רבות נחשפתי בגלל שלא לבשתי אותה להטרדות מיניות קשות מצד כאלה שלא הבינו ולא פירשו נכון את המחאה הזאת , אז אם מישהי הולכת עם רעלה כסמל למחאה נשית, אני רואה בזה מקבילה למישהי שהולכת בלי חזייה גם כסמל למחאה נשית נגד דיכוי
    ובאשר לפרשנויות על סמלים – הנה תוספת קטנה גם מהמקום של החוויה האישית, מגיל הנעורים בערך כשהייתי בת – שש עשרה התחלתי לענוד על קרסול רגלי הימנית שרשרת קטנה בכל פעם סוג אחר , הכל סבורים ומפרשים זאת כסוג של עדי לקרסול אולם אני יודעת שהשרשרת הזאת משמשת עבורי תזכורת לנשיות הכבולה לא רק שלי אלא של כל הנשים בעולם, ועד היום אני עונדת אותה, ואענוד אותה כל חיי גם אם מדי פעם היא מתחלפת כי היא מתיישנת ומתבלה והשרשרת נקרעת ואז אני מייד מחליפה באחרת, אולם עבורי זה יותר מעדי לקרסול עבורי זה סמל לכבלים שהנשים באשר הן נתונות בהם, כסוג של מחאה.זו דרכי להזכיר לעצמי שלמרות שמצב הנשים היום במקומות מסויימים בעולם השתפר עדיין המאבק לא הסתיים וגם אני כבולה לעיתים וכך גם רבות מן הנשים בעולם.אז כך שמה שנראה עדי עבור אחד או אחת הוא סמל של מחאה עבור אחר, עניין של פרשנות.
    אלה חלק מהתגובות שלי לנושא הרעלה מי שרוצה להבין טוב יותר את התשובות והשאלות לנושא ואת השירשור של התשובות מוזמן לראותן באתר קדמה

  5. תמר הגיב:

    הרומנטיזציה של הצ'אדור מעוררת בי זעם ושאט נפש. אם היה מדובר באקט של בחירה, זה סיפור אחר, אך לא בעבר ובטח שלא כיום, כשזה מעוגן בחוק שהפרתו גוררת מלקות וסקילות וכחלק משורת חוקים מזעזעת שמפרה באופן בוטה זכויות אנוש בסיסיות של נשים – אין כאן שום בחירה. ההתערבות באופן לבושה של האשה היא אקט חודרני וכוחני, אחד מני רבים, שמאפיינת את האיסלאם הפונדמנטליסטי, ומגמתה במפורש דיכוי האשה והחפצתה (דהיינו – הפיכתה לחפץ). זה טרור מהסוג הגרוע ביותר שננקט ביד רמה נגד חצי מהאוכלוסיה. לראות נשים בבורקות – כמו גושים כחולים, כל כך שולל מהאשה את אנושיותה, את חרותה. אזאר נפיסי מתארת בספרה הידוע "לקרוא את לוליטה בטהרן" מה עובר על אשה נאורה שנאלצת להסתתר ולהתכחש לעצמה ולחיות בפחד מתמיד בתרבות שבה אפילו לצחוק בקול רם או לעשות תנועה מהירה עלול לגרור ענישה. חברה שמחנכת את נשייה מגיל אפס שהן נטולות ערך ותפקידן לשרת את הגברים. חברה שמעגנת בחוק נישואי ילדות בגיל 9 לזקנים. נפיסי מתמצתת את החוויה בהשוותה אותה לחוויה של אשה שנאלצת על כרחה לשכב עם גבר שהיא שונאת. בפירוש אביוז מיני. אני זוכרת שכנערה בבי"ס דתי לאומי, חשתי התקוממות ודיכוי כשהתערבו לי באורך החצאית ומדדו את לבושי בעיניים בקורתיות ושיפוטיות. הרגשתי פולשנות וחודרנות. זה כאין וכאפס לעומת מה שאשה מוסלמית עוברת. לעולם לא לחוש את השמש והרוח על פנייך ושערך…מאסר עולם. זה באמת אקזוטי ונחמד כחוויה חדפעמית מתוך בחירה, ומשהו שונה לגמרי כשזה נכפה עלייך לצמיתות על ידי כוח מדכא (אגב, נזירות בוחרות באורח החיים שלהן שהוא אכן קיצוני, ומעט נשים בוחרות בזה). אז קצת יותר רגישות לזולת וקצת פחות רומנטיזציה פטרונית מערבית מתייפיפת בבקשה. בשם מיליוני נשים רמוסות.כואב לשמוע דווקא אשה מתבטאת באופן כה אטום לסבלן של נשים בעולם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s