הפרדס של רג'ינה

דביר צור, הפרדס של רג'ינה, הוצאת בבל, 2011.

זהו ספרו השני של דביר צור אחד הכשרונות העולים בפרוזה הישראלית. הרומאן מתחקה אחר התודעה של רג'ינה מועלם (לשעבר גבריאל), השוכנת בבית גיל הזהב על שם למברג. רג'ינה, יהודיה שהיגרה מעיראק, ואיבדה את הקשר עם בנה מנשי. בעלה עובד נפטר. ובכל זאת רג'ינה לא מוכנה לוותר למוות ולשכחה. והיא רוצה לספר לבנה את מה שהסתירה ממנו. ובמשימה בלתי אפשרית היא מחפשת אותו. היא רוצה לספר לו את מה שלא ניתן לספר – לגלות את מה שלא ניתן לגלות – את הסוד.

מלאכת הכתיבה של דביר צור אינה קלה לעיכול. הוא תופר מחדש את ההקשר הגילאי המאוחר, כדי לייצר שושלת זמן מחודשת בהיסטוריה האבודה. לזמן החדש שנבנה בספר, יש ממדים ברורים של פוליטיקה של זהויות ומיסטיקה יהודית.

רג'ינה מיואשת, מהלכת על סף תהום, והמילים רוקדות סביב אובדנה. רג'ינה לא מצליחה להבין לגמרי את רגעים מרכזיים בחייה: מה בדיוק קרה בלידת העכוז של מנשי בנה; את התקף הלב השלישי של עובד בעלה; את ההלוויה וטקס השבעה שבאו לאחר מותו. באחד מרגעי השיא קונה רג'ינה מכונת כתיבה למנשי. זה מתמכר לכתיבה. אך היא מפחדת שמא הוא מאבד קשר עם העולם וזאת אולי אחת הסיבות שבגינם היא מוכרת את המכונה. מנשי מגלה את שעשתה אימו מאחורי גבו ולא סולח לה. והיא לא סולחת לעצמה והאשמה היא חוט השני בהכרה של רג'ינה.

דביר צור מכיר את הכוזבות והמבט האיוּם של הנוסטלגיה ולכן העניק לרג'ינה את אלפרד, שגם הוא בין שוכני בית גיל הזהב. אלפרד מתגלה כסוכן ביטחון לשעבר וסוחף את כל דרי המקום למשימה וחיפוש אחר מנשי. אלפרד משמש כדמות קומית, מגוחכת ועבודתו הג'יימס בונדית הזויה למדי. המפגש בין רג'ינה לבין אלפרד מתבצע בכמה רמות, הן כזוג, הן כצוות פעולה והן כדמויות המביטות בהתרוקנות האיברים בזיקנה.

לצור ישנה יכולת הקשבה ייחודית לדמויות שוליות, שבאים מזמן ושפה אחרים. יכולת זו מזכירה את כתיבתו של סמי ברדוגו. אך הרבדים הדתיים של הטקסט מחייבים קריאה הלכתית להבנת הפרדס של רג'ינה.

הדברים התפרסמו בתרבות ישראל היום.

*

ליאוניד חברי נמצא בשעה טובה בריא ושלם וברכות לבורא עולם. תודה לכל מי שעזר/ה.