להפתעתי ההפגנה לא נעצרת... בתמונה המפגינים מגיעים לקפלן. צילום אורן זיו, אקטיבסטילס cc: flickr | Protest against discrimination of Ethiopians Jews, Tel Aviv, Israel, 25.1.2012 by activestills

אני יוצא מהמנזר וזרם של מאות מפגינים קופץ מולי וחוסם את הככר אני מיד מצטרף ומזהה לא מעט מהפעילים החברתיים המוכרים. רוב הפעילים לא מבינים מה קורה. הם בשוק. המשטרה לא נראית בסביבה. אין אלימות. רוב המפגינים, מהדור החדש, שנולד בשנות השבעים והשמונים מחייכים. חיוך כזה לא רואים בהפגנות אחרות.

*

*
להפתעתי ההפגנה לא נעצרת, היא ממשיכה על רחוב אלנבי, עד המפגש עם בן יהודה וחוסמת נתיבים, נעצרת ונעה ביצירתיות שלא נראתה בעבר. המפגינים בעלי ידע בהפגנות או שפשוט יש להם את המזל של מתחילים. אין עדיין כוחות גדולים של משטרה באופק. הולכים עד רחוב בוגרשוב ויורדים ממנו לסנטר.

*
יורדים וחוסמים את הסנטר. המשטרה רק עוקבת ולא מראה את סימנים למאבק. אנשים יוצאים מהמרפסות וצוהלים, גם המכוניות מצפצפות להזדהות

*
ההפגנה יורדת לקפלן וממשיכה לעזריאלי. נתן זהבי מופיע. אנרגיות מטורפות. בהחלט אחת ההפגנות הכי מדהימות שבהן השתתפתי. המשטרה רק מלווה את ההפגנה ומחכה שהאנרגיות הענקיות שלה ידעכו.

חוזר הביתה וברוב האתרים אין סימן לדבר הענק הזה שנע בכאלו אנרגיות בתל אביב. מצאתי את זה: מאות בני אדם הפגינו נגד גזענות וחסמו צמתים בת"א, רויטל בלומנפלד, אסף שטול-טראורינג, הארץ והאתר החביב עלי – אתר המחאה עדיין עם כותרת ראשית מההפגנה - עכשיו אתם מבינים מדוע חשוב להיות מנוי בניוזלטר שלהם - יש להם מקום מרכזי למחאה והם מרגישים מה קורה בשוליים.

*

שיר חדש שלי (שהופיע באנתולוגית המחאה שערכה ציפי ללי מיכאלי "התנגדות") עלה במדור בית העם.

*

ההרשמה לסדנת כתיבה שאעביר ביחד עם הסופר והמשורר יחזקאל נפשי עדיין פתוחה.

אירועים:

• 30.1 יום עיון, זהויות מקבילות בחינוך – נוכחים נפקדים
• 31.1 השקת תו שירה בעשן הזמן בירושלים
• 8.2 סלאם פואטרי בירושלים
• 27.2 נשים אמיתיות דורשות שינוי במכללת עלמא לכבוד ההשקה התל אביב של הספר שמחזיר את הדיון על הנשים במדרש

***

על חשיבות תו השירה, כתבה: צליל אברהם, מדור תרבות וספרות בידיעות אחרונות, 27.1.2012

שבת שלום

סתיו שפיר, מתי שמואלוף, יובל בן עמי, רותי פליסקין, יעל בירנבאום ומסביב גם יגאל רמבם, אבנר עמית, אופיר פלדמן ורותם מלנקי - מתחת לאוהל, בגשם השוטף, אופרה שלמה הוצגה בדוחק מול מאות משתתפי הפגנת המחאה מול חנוכת הבימה

חזרה על האופרה "טורקמניסטן"

"טורקמניסטן" היא אופרת מחאה מאולתרת למחצה באורך שמונה וחצי דקות. היא הוכנה לקראת הפגנה נגד סדר העדיפויות החולה של המערכות השלטוניות בישראל. עוד עבודה נפלאה של גרילה תרבות בשיתוף פעילות המחאה החברתית. אפשר לקרוא את המחזה בצד הצפייה ביוטיוב.

 פינו את התקווה

פינו את התקווה, יאללה אודרוב ילדים – לרחוב
פינו את התקווה, ואנחנו משלמים את החוב

פינו את התקווה כדי שתהיה ריאה ירוקה
פינו את התקווה, ואין רפואה כשאבא חולה והקופה ריקה

פינו את התקווה וגם את הבושה, פינו בדרך כל מה שנקרה
פינו את התקווה וראש העיר אמר: "קומוניסטים, טפילים" ושב לבנות עוד מגדל יוקרה

פינו את התקווה, ורק לפודל הלבן יש מלונה
פינו את התקווה, וזרקו אותנו מהקור לצינה

פינו את התקווה, עוד אונייה שוקעת בדם
פינו את התקווה, הקפטן חוגג ומחורר את סירות ההצלה שבים

פינו את התקווה, קר בחוץ יותר מבשנה שעברה
פינו את התקווה, ושיר מבטיחה לנרקומן שלא יחזור למעברה

פינו את התקווה, בשקרים, בסמים ובכזבים להמונים
פינו את התקווה, בפנטזיות על גאולה ובמציאות של עינויים

פינו את התקווה, באיומים, במעצרים ובלי תגים
פינוי את התקווה, וקשה להבין את אלה החוגגים

פינו את התקווה, אני פוקח את עיניי
פינו את התקווה, נִקבו את שיריי

פינו את התקווה, האכילו את כיניי
פינו את התקווה, העיפו את מלאכיי

פינו את התקווה, אבל אתם עייפים ולא רוצים עוד לכאוב
פינו את התקווה, ויאללה אודרוב לרחוב

פינו את התקווה, אבל האמת ממאנת להתפנות
פינו את התקווה, אך אי אפשר לפנות תקוות

פינו את התקווה, אבל התקווה אותנו לא עזבה

*

פורסם לראשונה באתר המחאה הראשי

*

ההרשמה לסדנת כתיבה שאעביר ביחד עם הסופר והמשורר יחזקאל נפשי עדיין פתוחה.

אירועים:

• 30.1 יום עיון, זהויות מקבילות בחינוך – נוכחים נפקדים
• 31.1 השקת תו שירה בעשן הזמן בירושלים
• 8.2 סלאם פואטרי בירושלים
• 27.2 נשים אמיתיות דורשות שינוי במכללת עלמא לכבוד ההשקה התל אביב של הספר שמחזיר את הדיון על הנשים במדרש

***

ריקנות זאת המילה

animal-rights. cc: flickr

שכחו מחוות ירוקות וזרעונים בחצר, התרנגולות שנותנות לנו ביצים גדלות בצפיפות נוראית, בלי יכולת לזוז ובחושך מוחלט. כלובי הסוללה נאסרו לשימוש ב-32 מדינות, ונכון להיום השימוש בהם נדחה גם בישראל – לפחות עד להודעה חדשה

רבים מתקשים לתאר סדר יום ללא חביתה בבוקר, שניצל בצהריים ועוגה בערב. אבל האם אנחנו חושבים על הביצים שעשו את דרכן לצלחת שלנו, ועל התרנגולות שהטילו אותן? בספרי הילדות שלנו התרנגולות תמיד נעו בחופשי באיזו חווה ירוקה, וכשמשאיות מלאות בחיות חולפות על פנינו, אנחנו מעדיפים להביט לצד השני. אבל היום, אחרי המהפכה האקולוגית, אנחנו נאלצים להתבונן מחדש על מקומנו בטבע. אנחנו כבר לא יכולים לחשוב שכל הטבע משרת אותנו. ואכן, ארגוני זכויות בעלי חיים כגון אנונימוס החלו במאבק ציבורי רחב יריעה בעד אותן חיות אומללות שאין להן קול בחברה בישראל.

היום נערך בוועדת החינוך של הכנסת דיון על גורלן של שמונה מיליון תרנגולות. הביורוקרטיה הניחה בידי הוועדה לקבוע למשרד החקלאות אם יוכל להקים הקמת כלובי תרנגולים שנאסרו ב-32 מדינות בעולם. מדובר בכלובים הנקראים "כלובי סוללה", והם אמורים לקום במסגרת פרויקט שעלותו 350 מיליון שקל. עכשיו חישבו על מאות המיליונים האלו כשהם מועברים לידי מערכות דיכוי מהקשות שאנו מחזיקים בחברה הישראלית. בספרו "כל יום הוא טרבלינקה" טען ההיסטוריון וחוקר השואה צ'ארלס פטרסון שהיחס המזוויע שלנו לבעלי חיים מתבסס על הצדקה של מלחמות, עבדות, גזענות ומקרים של רצח עם בכלל והשואה בפרט.

הרפורמה בענף הלול שנידונה היום בכנסת יצאה לדרך בשנת 2007, במטרה לבנות מחדש את הלולים בתעשיית הביצים. עמותת אנונימוס עתרה לבג"ץ כדי לקבוע במסגרת חוק צער בעלי חיים תנאים מינימליים להחזקת התרנגולות. התעשיינים, כאותם קפיטליסטים אטומי לב ורגש, מבקשים להותיר את התרנגולות בתוך מכלאות צרות ביותר – 30 X 25 ס"מ לכל תרנגולת, כגודל של מסך מחשב קטן. לא רק זאת, אלא שהם מבקשים להחשיך את הלולים כדי להגדיל את התפוקה. לשמחתנו ועדת החינוך החליטה לדחות את בקשת משרד החקלאות לאשר את כלובי הסוללה; עם זאת, זו הפעם השביעית שהמשרד מעלה את ההצעה – מי מבטיח לנו שזה לא יקרה שוב?

אם בריטניה הצליחה, גם אנחנו יכולים

ביום הראשון לשנת 2012 ציינו בבריטניה את שחרורה של התרנגולת האחרונה שהייתה כלואה בכלובי סוללה. ארבעים אחוזים מענף הלולים באיחוד האירופי הוא של תרנגולות המוחזקות ללא כלובים. באירגוני בעלי החיים מבקשים לצרף את ישראל למדינות המאמצות חוקי אנושיים ומכירים בזכויות בע"ח. הפתרונות כוללים גם לולים ללא כלובים, הבנויים לגובה של כמה מפלסים, וגם לולי חופש, בהם התרנגולות נעות בחצר.

אסור לנו לתת לחיות שמפרות אותנו להיות מוחזקות בצפיפות איומה, בלי לראות אור יום ובלי שיוכלו לפרוש כנף כל משך חייהן. בואו נאכל אוכל בריא מחיים בריאים וחופשיים. בואו נדאג לחיות כמו שאנו דואגים לעצמנו.

הדברים פורסמו לראשונה בבלוג שלי בבמאקו | תמונות מההפגנה שנערכה היום לשחרר את התרנגולות מהכלובים הבלתי אנושיים

***

הפשיזם מתחיל בקניונים. cc: flickr. "Comparing leadership cultures and creating change" by opensourceway

איפה מתחילה האדישות, האכזריות השקטה שגורמת לנו לעבור על פני חסר בית, לחייך ולהעיר הערה צינית כשמישהו מספר על ילד מהגדה שמוכר פלסטיקים כדי להביא כמה שקלים למשפחה, איפה מתחיל הרוע השקט של צרכנות הקניונים? יובל גלעד בפוסט ללא רחמים.

בגבעתיים כמובן, עיר הבורגנות הצעירה, עיר מצביעי האיש בלא תכונות, יאיר לפיד, הפנטום החדש. הילדים ממיתים איתנו, חד וחלק. אנחנו רוצים להביא ילדים כי הם החיים, כי כך הבורא עשה אותנו, כי הם מביאים שמחה, אבל אנחנו יורים כדור בראש הרגישות שלנו בהביאנו אותם. למה? כי גידול ילדים, יודע כל מי שיש לו, הינה מערכת דכאנית, אינסוף משימות קטנות ואינסוף מרדף אחרי פרנסה ואינסוף שחיקה של רגישויות בשביל לשרוד, או גרוע מזה, בשביל לספק לילדים צעצועי קניון יקרים – כמו שיש לחברים, ג'יפ כמו שיש לחברים.

אני גר ברמת גן שהיא מעט צנועה יותר, אבל המוות הצעיר הזה נמצא בכל מקום. מכירים את העמוד האחרון של מוסף "הארץ" בו משפחות מתוודות על סדר היום שלהן? מכירים את המונח "איסוף פיזור" –המתייחס להבאה והחזרה לגן, התרוצצות מתמדת, מטמטמת, בלתי ניתנת לעצירה מרגע שהגיעו ילדים לעולם. הורים יעשו הכול כדי להגן על ילדיהם – אני יודע, אני אחד כזה. אם צריך חומת מגן ואיזה טבח קצר בשביל להגן על הילדים, ושימותו ילדים של אחרים, אין שום בעיה.

הפאשיזם מתחיל בילדים, פשוט כל כך, בנאלי ועתיק, כך מרוויחים הפוליטיקאים את אדישותנו. ילד אחד היכה את בני בגן, הגעתי וכמו מטורף צרחתי על הילד (בן ארבע, מוזנח, מפוחד, בודד). רציתי להגן על בני, להפחיד את הילד שלא יעז להכות אותו, הגננת באה וקראה אותי לסדר. ככה מתחיל פאשיזם – באהבה לילדים.

הפשיזם מתחיל בקניונים

הפשיזם מתחיל בקניונים, בג'יפים שנוסעים לים המלח ולדרום דרך כביש האפרטהייד המחבר את ים המלח עם ירושלים – חומות מכל צד וכביש טהור מערבים. ילד מצדיק הכול, את הגסות, את הדריסה של החלשים בעבודה – מה לעשות, צריך לפרנס, אז אם חייבים לדרוך על מישהו בעבודה, לפטר, ללכלך להעליב, אז מה לעשות. ה"סופרנוס" הראו זאת יפה.

ילדים הם פרחים קטנים, אבל פרחים רעילים אם לא שמים לב. הם שואבים את כל האהבה שלנו, כך שלא נשאר יותר כלום לעולם, לאנשים אחרים שאינם משפחה. החברים שלנו הם רק זוגות בורגניים כמונו, מראות חנופה הדדית (לא שלי, אני כישלון כלכלי, לצערי)

רמת גן, גבעתיים, עשרות ומאות גנים עם הורים מאושרים שבקושי רואים את הילדים מרוב התרוצצות פרנסה, מוות פורח בקבוצות, בלימוד ילדים שאסור להם להיות לבד לרגע, לחשוב , להקשיב להיות.

רציתם פעם למות? אליוט סמית' רצה וגם עשה. מכירים את המוזיקה שלו? מוזיקה הכי חרישית בעולם, הכי עדינה שיש, רק הוא עם קול של ילד וגיטרה, מלודיות מופלאות של נרקומן שבור ואוהב יופי. היו לו בעיות נפשיות, הוא היה נרקומן, ככה אנשים מתאבדים, אלה הסיבות. אבל אתם יודעים מה עוד, ולעזאזל עם הלוגיקה של טיעונים? הוא היה עדין מדי בשביל עולם גס רוח, כוחני, אכזרי וחסר רחמים, עולם של מלכות הילדים, האלוהים האחרון בעידן הקפיטליסטי.

מאת: יובל גלעד

ז'אק קתמור. נביא האוונגארד של ישראל. מה לי ולך? אני, בימאית וחוקרת של סרטי בורקס וקולנוע ערבי נראית האחרונה שמתאימה לכתוב עליך. הקשר היחיד בינינו הוא העובדה שנולדת וגדלת בקהיר. אותה קהיר שהפכה עבורי למחוז תשוקה וגעגוע, לאחר שנסעתי אליה עם סרטי "אימא פאיזה" (המספר על פאיזה רושדי, זמרת יהודיה ממצרים שהפכה בארץ למלכת התזמורת של קול ישראל בערבית), והתאהבתי. שבתי לקהיר שוב ושוב ואימצתי לי ביוגרפיה דמיונית ששורשיה בעיר הקוסמופוליטית שאיננה עוד, עם הארכיטקטורה הפריסאית, והשירים העצובים, והמהפכות, והחלומות. והנה לך יש ביוגרפיה ממשית: נולדת וגדלת בקהיר. ואת זה אני מבקשת למצוא, אבל אין לכך כל זכר ביצירתך, בכתביך. ובכל זאת. אנסה למלא את אותו חור שחור בעברך, אותו חלק לא ידוע בביוגרפיה שלך, באמצעות הדמיון.

אז מי אתה ז'אק קתמור? כמו דויד אבידן או יונה וולך, שמך הפך למיתולוגיה, ודמותך המערבת תשוקה אפלה ומסתורין, עדיין מצליחה להצית את הפנטסיות שלי, למרות שאם היית חי היום, היית בן 73, יותר מבוגר מאבי. איך היינו נפגשים אתה ואני? מרתף של בית דירות ישן בתל אביב, מסיבת סמים, מיצג של דוגמנית ואמן, אתה יושב בצד, בולט בצבע עורך הכהה. ישו שחור. כולם ילדים בורגנים תל אביב ואתה איש ללא עבר, ללא ביוגרפיה. בודד. נביא. נושאים אליך את העיניים כדי שתביא אלינו את הבשורה האמיתית של האוונגארד – מפאריס. היינו שוכבים כבר באותו לילה, ובאותו לילה גם היינו רבים. הייתי מנסה לשאול אותך על העבר בקהיר, החיבור לערביות, השונות שלך מהם – אבל אתה מתחמק. מה אתה מדחיק? איזו מן דמות אתה מנסה לברוא? אני רוצה להכיר את הנער שחלם על צרפת ועל ישו בבית הספר הישועי, הנער ששנא את יהדותו ואת הערביות שמסביב, אבל הזדהה עם המאבק למען הפועלים המצריים. לפענח אותו מבין הקמטים שסביב העיניים ומליחות העפעפיים וריח הניקוטין. אבל אתה לא רוצה להכיר לי אותו. נותר סגור כמו קופסא שחורה שאי אפשר לפתוח. ישו שחור.

מעניין שדווקא את בשורת האוונגארד הביא לכאן יליד קהיר. אבל למה בעצם מעניין? הלא עד 52 לקהיר נסעו כדי לראות אופרה או כדי לקנות את מיטב האפנה הפריסאית. קהיר היתה בירה קוסמופוליטית כשבארץ עוד לבשו חאקי ושרו הורה. והנה כאן, בישראל, בה נוצרה דיכוטומיה ברורה בין "ערבי" ל"מערבי", המצאת את עצמך מחדש כ"צרפתי". אבל אני בוחרת לדמיין אותך כאינטלקטואל קוסמופוליטי מתעתע שיכול להתחפש, להתחזות, ללבוש ולהחליף זהויות בכל רגע.

האם אני יכולה לראות בך לבנטיני? זהות שקסמה לי בכתביה של ז'קלין כהנוב, סופרת ילידת קהיר שחיה בין פאריס, ניו-יורק ורמת גן, וגם היא, כמוך, למדה בבית ספר צרפתי שעיצב וטשטש את זהותה בו זמנית, וכך היא כותבת: "לא ידענו איך אירע הדבר שילדות יהודיות, יווניות, מוסלמיות וארמניות יושבות יחד ללמוד על המהפכה הצרפתית, על 'פאטרי, ליברטה, אגליטה, פראטרניטה' הגם שלאף אחד מאתנו לא היו הדברים האלה. אפילו מורותנו לא היו סבורות כי מילים אלה יש להן זיקה כלשהי לחיינו. דומה שסבורות היו שראוי לנו שנרצה להיות כילדות צרפתיות, אף כי בודאי ידעו שלא נוכל להיעשות צרפתיות באמת, גם לא רצו באמת שנשתווה אליהן או שתהיינה לנו כאחיות ומכאן שלאמיתו של דבר לא היינו ולא כלום. מה עלינו להיות לכשנגדל אם אין אנו יכולות להיות לא אירופאיות ולא ילידות?" בכתיבתה האישית והכנה העניקה כהנוב משמעות חדשה למושג "לבנטינים", אותם בני המזרח שאימצו את התרבות האירופית הקולוניאלית ונתפסו כחקיינים ומתחזים – והפכה אותו לכינוי מעצים. היא דיברה על הכוח של אלה שיכולים לחצות תרבויות, להחליף זהויות, לנוע בין מה שנתפס כ"מזרח" ל"מערב" ולקרוא תיגר על הקטגוריות האלה. היום בעידן של רב תרבותיות וחלומות על מזרח תיכון חדש, כהנוב הפכה למעין מודל, סמל, השראה.  ואני חושבת עליך, האם גם אתה, כמוה, חלמת להיות צרפתי והרגשת בתוך תוכך שלא היית ולא כלום? האם גם אתה היית סוג של "לבנטיני"?

אני מנסה לדלות עליך מידע ממשה מזרחי, בימאי קולנוע בן דורך, הבימאי הישראלי היחיד מלבדך שהיגר לכאן ממצרים. סרטיו כמו "הבית ברחוב שלוש" (1973) "אבו אל בנאת" (1973) ו"כל החיים לפניו" (1977) עליו זכה באוסקר, מבוימים בסגנון אישי ופיוטי, ועוסקים בהגירה וזהות. לתדהמתי הוא כלל לא ידע שגם אתה מצרי. "ז'אק קתמור הוא ממצרים? ידעתי שהתחנך בצרפת". ואני תוהה איך הצלחת כך להטעות ולהוליך שולל? מזרחי מספר שגם הוא קיבל חינוך דומה לזה שלך ושל כהנוב: "גדלתי באלכסנדריה הקוסמופוליטית. פיטפטתי יוונית, איטלקית, ארמנית וערבית. למדתי בצרפתית, ובבית דיברנו צרפתית. אנשים כמוני הם זיקית. מסתגלים מהר לסביבה. קתמור כנראה המציא את עצמו מחדש, וזה יאמר לזכותו". הוא מספר לי שבפאריס התייחסו אליו כ"מטק" ((Meteque "אחד שאיננו משלנו": "כמו אלה שהגיעו מטורקיה, הבלקן או המזרח התיכון, אלה שנכנסו לעורנו ולתרבותנו כמו טפילים. בסרטים שלי בצרפת  היתה בעיה ליחצ"נים עם שמי, משה מזרחי, אותו לא הסכמתי לשנות, ועם המראה שלי. וכך ביחצ"נות לסרטים שלי לא רואים תמונות שלי. ותראי, בסוף דווקא אני הבאתי לצרפתים את האוסקר על "כל החיים לפניו".

ואתה ז'אק, האם גם אתה נאלצת להעלים ולטשטש חלקים שלמים מעצמך? האם שנאת את המצריות שלך? את גוון העור, את זיכרונות הילדות? פרנץ פנון, פסיכיאטר צרפתי שחור מתאר את הקונפליקט של מי שאימץ לעצמו את המסכה הלבנה אך יודע שמתחתיה בוער עורו השחור[1]. ואתה, שנתפסת כיותר צרפתי מצרפתי – האם מתחת למסכת האינטלקטואל האירופי הבנת ערבית? מה הרגשת למשמע קולה של אום כלת'ום? בחילה, מהבכי שנובע מקרקעית הרחם? געגוע, לזיכרון ילדות נשכח? או אולי שניהם יחד? האם גם עליך הצביעו באירופה  כ-Meteque?

ואולי היכולת הזו להחליף זהויות כמו זיקית היא בעצם זהות. אולי אתה היית בעל הזהות והם לא.

נביא האוונגארד שלנו גדל בקהיר. אבל למה זה מוזר? האם לא היה אוונגרד במצרים? וודאי שהיה אוונגרד במצרים. כבר בשנות ה30 קמה תנועה סוריאליסטית חיננית עם מניפסט שהכריז "תחי האמנות הגרועה!"  וקרא "לעורר תדהמה במוחם של ההמונים!" [2]

נחום גוטמן צייר רועה ערבי ליד משוכת צבר, ו"תרבות ערבית" נתפסה כפולקלור אוריינטלי  במקרה הטוב, או פשוט כשם נרדף ל"חוסר תרבות" -  בקהיר הוצגו תערוכות, סרטים ומיצגי אמנות סוריאליסטיים. אני זוכרת את הפליאה שאחזה בי כשעמדתי מול תמונה של צייר מצרי מהתקופה הזו בביאנלה לאמנות בקהיר, אישה עם שדיים חשופים ומבט מתגרה. ברוח התיאוריות הפרוידיאניות של הלא מודע והפראי, הקומוניסטים המצרים פלרטטו עם אנרכיזם, והמגזין הסוריאליסטי תטוור ("אבולוציה"), קרא לשחרור האישה, ולאנטי אימפריאליזם דרך הקמת "בית ספר לחוסר שביעות רצון".

אתה היית בן ארבע עשרה כשההמונים יצאו לרחובות והפילו את המשטר המלוכני לטובת מהפכה שהבטיחה שחר חדש והכזיבה. מה מכל הרעיונות האלה נצרב בתודעתך, איפה הוטבעה בך הכמיהה המוחלטת לחופש, חופש עד כדי אבדן חושים? כמו אלבר קאמי האקזיסטנציאליסט יליד אלג'יר שביקש את החופש בתוך הקיום האנושי המנוכר – גם אתה ביקשת להשתחרר מהכל. מהכבלים של ערכי הבורגנות והמוסר, להשתחרר, לברוח, ללכת לאיבוד, לאבדון.

בקהיר היית אירופי, באירופה לבנטיני, ובישראל צרפתי. תמיד זר, תמיד לא שייך. והנה, בתל אביב של שנות השבעים לכולם נדמה היה שהבאת את בשורת האוונגרד מפאריס, ואתה בכלל לא למדת בפאריס אלא בשוויץ. הם שתו את תורתך בצימאון כמי שינק ישירות מן המקור, ואתה לא היית המקור אלא רק סוג של חיקוי. "האדם המחקה" קורא לזה הומי באבא, שמתאר את ההיבריד, יצור כלאיים שקורא תיגר על הקטגוריות של "מזרח" ו"מערב" – ומצביע על המימד החתרני, כשהחיקוי Mimicry, הופך ללעג Mockery.[3] ואתה ז'אק, רק אתה ידעת את הסוד, את המסכה שכיסתה על מסכה ותיעתעה בכולם, כשאתה צוחק מאחוריה ובז להם. לא פלא שחטאת בחטא היוהרה, ההיבריס שלך הוא שהרג אותך.

אבל למה בעצם היית צריך להתחזות לצרפתי, הרי האוונגרד מעולם לא היה רק "אירופי", הוא נוסח בביתם של פרידה קאלו ודייגו ריברה במקסיקו, הוא התלקח גם בצ'ילה, מרטיניק וקהיר. אבל בכל זאת, בעיניי האוונגארד היה ונשאר אליטיסטי. למרות הכוונות הטובות הוא נותר נחלתם של ילדים בורגנים משכילים שהייתה להם הפריבילגיה והפנאי לשחק בצ'ה גווארה. עניים לא עושים אוונגרד. עניים לא צורכים אוונגאד. גם כשברכט ניסה להציג את מחזותיו במפעלים הנסיון כשל. זה נראה כמו עבודה בעיניים. ואולי זאת באמת עבודה בעיניים?

אני מראה את "מקרה אשה" לסטודנטים שלי לקולנוע בספיר, תוהה אם הסרט יעמוד במבחן הזמן, או שמא הוא יראה מנותק, יומרני, "אמנותי" מדי – ושוב אתה מצליח להפתיע אותי. הסרט נכנס אליהם ישר לווריד. "וואו! מגניב… סקס סמים ורוקנרול. למה לא חיינו בשנות ה70"… "זה כמו וידאו קליפ, איזה אסטטיקה, איזה זויות, עדשות, עריכה, זה ממש מזכיר את מה שקורה היום בפרסומות ואפנה". ואני מסתכלת עליהם, פליטי הודו יפיפיים בשיער ארוך ומבט דלוק, ומבינה שבאמת הקדמת את זמנך. אולי לא חטאת בהיבריס ז'אק, אולי באמת היית פשוט גאון.

את "מקרה אישה" ראיתי לראשונה בקורס על קולנוע ישראלי, לפני עשרים שנה. נלמדו אז רק "סרטי איכות" ישראליים, ולא היה זכר לקולנוע הפופולארי שנוצר במקביל וכונה "בורקס", ששיקף את רוח התקופה, והיה מאוד מחובר לקהל שלו.  אלה שוחט שניתחה את יחסי הכוח בקולנוע הישראלי דרך הפרספקטיבה של "מזרח" מול "מערב" עדיין לא הפכה לספר הלימוד ההכרחי[4] ועל אדוארד סעיד לא שמענו. אבל כבר אז הייתה תחושה שכל זה נסדק. לימים ניסיתי לטעון שהדבר שיקף את הרצון של מעצבי הטעם– לראות בעצמם "אירופים" ולהתכחש לצבע המזרח תיכוני של הקולנוע המקומי.

והנה, למרות שהיגרת לכאן מקהיר, הפכת לנציג מובהק של הקולנוע ה"אירופי" האמנותי.

כעבור שנים כתבתי מחקר שהתחקה אחרי השורשים המזרח תיכוניים של יוצרים שהיגרו לכאן ממדינות ערב, כמו ג'ורג' עובדיה וזאב רווח, הקולנוענים הבודדים שלא היו אשכנזים. היו בערך חמישה מתוך מאה ז'אק, ואתה אחד מהם. אבל כשאני מחפשת את העקבות לכך ביצירה שלך, ביומנים שלך – אני לא מוצאת דבר. בימים בהם הארץ דיממה במלחמת התשה, רגע לפני המהפך הגדול ועלייתו של בגין לשלטון על גלי המחאה המזרחית – אתה בונה ב"מקרה אישה" עולם מנוכר ומנותק סביב השימוש בגוף האישה כיצירת אמנות. מוחה נגד ניצולה ואונס אותה בו זמנית. יוצר קולנוע אליטיסטי שמתכתב עם גודאר ומסתגר בבועה של עולם הפרסום והאמנות בתל אביב.

כאילו "נולדת מן הים", כאילו כל אותם קונפליקטים שבערו כאן לא נגעו לך.

 בוא נודה ז'אק, לאורך השנים אני התעצבתי והתייצבתי כנגד כל מה שאתה הטפת לו. מול ערכי המרכסיזם והאוונגרד שחלקת עם מורי ורבותי יגאל בורשטיין וג'אד נאמן. העיסוק שלי בסרטי הבורקס ובקולנוע ערבי הוא מעין מרד בדמות אב אינטלקטואלית. ובך?

נדמה שהיום הם במקום אחר. דווקא בסרטיהם האחרונים הם מתחברים למרחב המזרח תיכוני ממנו היגרת. סרטו של בורשטיין, "אצבע אלוהים" מלא אהבה וחמלה לדמויות המזרחיות שנמצאות בשוליים של חברת הצריכה הישראלית. וג'אד עושה את "נוזהת אל-פואד" עם מוחמד בכרי שנסמך על אגדות אלף לילה ולילה. אגדות ז'אק. אלף לילה ולילה. אתה מחייך במבטך הרושף ופוטר הכל כאקזוטיקה אוריינטאליסטית. ואיפה אתה היית היום? אולי יוצא מהארון עם הילדות במצרים, אולי אפילו היית מצטרף לשיח המזרחי הרדיקלי. אולי היית מתחבר למיסטיקה היהודית בשיער ארוך ופרוע, וזקן מזוהם, במבטא צרפתי, ותפילה עברית, וניגון ערבי. אולי.

ואולי לא. מן הסתם היית פוטר את כל הפנטסיות שאני מלבישה עליך בזלזול, נשאר נאמן לרוח האוונגארד הטהור, לאמנות שלא מבקשת לשאת חן, לניתוק מהעבר, מהמקום והזמן, נאמן לחופש, לבריחה, להרס העצמי, למוות.

סיגלית בנאי, בימאית ("אימא פאיזה", "החלוצים"), מלמדת בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, ובמכללת ספיר.

*

*

כולם מוזמנים ומוזמנות לסדנת כתיבה שאעביר ביחד עם הסופר והמשורר יחזקאל נפשי

• ב-19.1 אבן, נייר | אשתתף בהשקה בסראיה, התאטרון הערבי-עברי – ואו אז, אנה לולו בר
• ב-24.1 אשתתף באירוע מיוחד להשמעת קולן של השירה הפמיניסטית בישראל, בבית העם, 1930
• ב-31.1 ביום שלישי, איגוד המשוררים ישיק את "תו שירה" ב"עשן הזמן" באר-שבע ואהיה חלק מהאירוע.

שבת שלום

האנדרטה לזכרו של קינג בוושינגטון | Washington DC - MLK at Night, Dr. Martin Luther King Jr. Memorial Washington's newest memorial. This sculpture is about 30 feet tall. For me, the monuments are most beautiful at night - all lit up, far fewer crowds and still perfectly safe. Washington, DC. | By ChellieL. cc: flickr

אתמול התארחתי ב"חיים של אחרים עם ערן סבאג" (תוכנית בגל"ץ המשודרת בכל יום בשעה עשר בערב) לזכר מורשתו של מרטין לותר קינג. כבר הקדשנו תוכנית בעבר לזכרו, ואני מניח שהפעם השתחררנו לגמרי מהביוגרפיה. ואולי השחרור הזה העניק לנו את היכולת לחשוב לרוחב התרבות השחורה והאמריקאית על הזכרון של האישיות המופלאה הזאת. לחצו כאן בכדי להאזין לתוכנית. להורדה כקובץ MP3

מוזר שבישראל מותר לדבר על הדרה של נשים, אבל על הדרה של מזרחים אסור. Racing Racing, 1934, oil on canvas by Gerald Sargent Foster | cc: flickr By cliff1066™

פרשת הפיטורים של מעוז מצביעה על היעדר פלורליזם בישראל

שלמה מעוז, הכלכלן הראשי של אקסלנס נשואה, פוטר מתפקידו בבית ההשקעות. "לאור ההתבטאויות הגסות והאומללות שלמה מעוז מסיים את כל תפקידיו. אקסלנס מתנצלת ומתנערת מאמירות אלו", נאמר בהודעה של בית ההשקעות שהתפרסמה מספר שעות אחרי הרצאתו במכללת ספיר.

שוב הוכח מעל לכל ספק כי אין יכולת בישראל לדבר על מזרחיות בחופשי. מעוז הביע את דעתו החופשית על ההיסטורית החברתית, הכלכלית והפוליטית בישראל. בא המעסיק ופיטר אותו. יש שיטענו כי למעסיק יש את הזכות המלאה לשים מחסומים על חופשי הביטוי של העובד. ושאסור לעובד לצאת בהתבטאויות פמביות העלולות לגרום כל נזק שהוא לעסק. אך קשה שלא לראות את הקשר בין התוכן האסור של דברי מעוז, לבין המחיר שהוא שילם. בוא נשים את הקלפים על השולחן: מעוז שבר את האיסור לדבר על הדיכוי המזרחי ברבים. עדיין אסור לספר את הסיפור של מיליוני ישראלים. זאת הסיבה כנראה שבמשרד החינוך עדיין לא הכירו באותו נרטיב ההיסטורי המזרחי כנושא שראוי לדיון וללימוד בצורה עמוקה ויסודית. אני למדתי על הפנתרים השחורים למשל רק כשהגעתי לאוניברסיטה. ואולי רק בעוד עשרות שנים נוכל ללמוד בבתי הספר את ספריהם של של סמי שלום שיטרית "המאבק המזרחי בישראל" ויהודה שנהב "היהודים-הערבים". בממסד החליטו להשאיר את ההיסטוריה הזאת מחוץ להיסטוריה, רק שמעוז שבר את הכלים.

לפי חוק שוויון הזדמנויות לא ניתן לפטר עובד בשל השקפתו, אבל אני בספק אם מערכת המשפט תעמוד לזכותו של מעוז באוירה כל כך קשה ואטומה. הפחד של נשואה אקסלנס לאבד לקוחות, נוגע כנראה גם ללקוחותיה האשכנזים וגם המזרחים. שכן, אני מניח שגם המזרחים לא רוצים לשמוע את ההיסטוריה שלהם כשהיא נשמעת ברבים. אף אחד לא רוצה להיות רחוק מההיסטוריה הממסדית השלטת. טוב, אז פיטרו את מעוז. אבל האם נוכל להתנער מהדברים שאמר? האם נוכל שלא לשאול שאלות של ייצוג על כל תחומי החיים בישראל? מדוע רק 9 אחוז מהאקדמיה הינה מזרחית? מדוע צריך להתחנן כדי להכניס שופט מזרחי לבית משפט עליון? מדוע רוב בתי הסוהר מלאים במזרחים?

הסַפִּיר של ספיר

במכללת ספיר יצאו בחריפות נגד המהלך של בית ההשקעות נשואה-אקסלנס. הם גינו את הפיטורים של מעוז "על רקע דעות שהשמיע במסגרת דיון בכנס אקדמי". נשמע כמעט טריוויאלי. אבל אתמול התעוררנו למציאות חדשה בהגדרה של היחסים האתניים בין מזרחים ואשכנזים בישראל. בשנת 2012 עדיין אסור לדבר על עשרות שנים של דיכוי, על פערים הולכים וגדלים. מוזר שבישראל מותר לדבר על הדרה של נשים, אבל על הדרה של מזרחים אסור.

טעה מי שחשב שהקמפוסים של האוניברסיטאות והמכללות יהוו מקדש לחופש הביטוי. ישנם כוחות שרוצים שמעוז ישאיר את דעותיו בד' אמותיו ולא יעשה שימוש חתרני בערכי היסוד של האקדמיה ובזכויות הפרט שלו. השמרנות הזאת אינה רוצה לאפשר דיון מעמיק ורציני בנושאי מדיניות, בכדי שנברר את מקורות המחאה החברתית. לכן נאמר תודה לשלמה מעוז שאפשר לנו לרגע להיות פלורליסטים, רגע לפני שהושתקנו.

הדברים פורסמו לראשונה בדעות ישראל היום

קו קלוקס קלאן הוא שמם של ארגוני אחווה בארצות הברית הדוגלים בעליונות הגזע הלבן ובאנטישמיות והחל במאה העשרים גם באנטי-קתוליות ובהעדפת תושבים מקומיים על פני מהגרים. cc: flickr | by Paul Lowry

*

כולם מוזמנים ומוזמנות לסדנת כתיבה שאעביר ביחד עם הסופר והמשורר יחזקאל נפשי 

• ב-13.1 אשתתף ב: "זמנים של לענה" – שישי צהריים לזכרו של טאהא מוחמד עלי
• ב-14.1 באנה לולו, רחוב הפנינים, יפו – השקת מעין המרכזית.
• ב-19.1 אבן, נייר | אשתתף בהשקה בסראיה, התאטרון הערבי-עברי – ואו אז, אנה לולו בר
• ב-24.1 אשתתף באירוע מיוחד להשמעת קולן של השירה הפמיניסטית בישראל, בבית העם, 1930
• ב-31.1 ביום שלישי, איגוד המשוררים ישיק את "תו שירה" ב"עשן הזמן" באר-שבע ואהיה חלק מהאירוע.

*

תוכנית הרדיו השנייה שלי עלתה לאוויר. הנה הלינק לתוכנית הראשונה

*

עינת ויצמן מקריאה את "טרומבוזה בעורקי הנפט" של המשורר הפלסטיני הגדול טאהא מוחמד עלי המנוח באירוע לזכרו (וידאו)*

*
קול קורא לרדיו מקוון