אושרה אלפסי ועמיר סגל על ספר השירה "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"

הנה הדברים המתוקים שנשאו ד"ר אושרה אלפסי ועמיר סגל בהשקה התל אביבית של ספר השירה השישי שלי "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", בקפה שפירא.

מאהב של שתי יבשות | אושרה אלפסי

אפתח בציטוט מעבודת הדוקטוראט שלי על הקול המזרחי בשירה העברית עבודה בה לקח מתי חלק פעיל לא רק כנחקר וכמשורר שסימל עבורי את "האפשרות השלישית לשירה" אלא גם כחבר, מבקר, מפרגן ומעורר השראה.: "התהליך שעבר שמואלוף משקף את התמורות שעבר הקול המזרחי בשירה העברית בעשור האחרון. נדמה שהקול המזרחי נעשה חד יותר וברור יותר ככל שזהותו המזרחית של היוצר נעשית בהירה, וזיקתו אליה היא יסוד מכונן בכתיבתו. אפשר לומר שהקול המזרחי עובר תהליך של פוליטיזציה חברתית, המורכב מעיצוב זהות מתוך עיסוק בפעילות חברתית ופוליטית בתחום המזרחיות."

לאורך התהליך התעסקנו שוב ושוב עם הגדרות ועם הגדרות, והקשר בין דורנו לשירה, איך היטבת לומר מתי : "הָאִמָּא הוֹפֶכֶת לְסַבְתָּא, שֶהוֹפֶכֶת לִנְשָמָה, שֶהוֹפֶכֶת לִמְשוֹרֶרֶת, שֶהוֹפֶכֶת לְ/ כָל מַה שֶּלֹא נִתָּן אַף פַּעַם בַּשִירָה" השיר נולד כתינוק, המקשר בין הדורות, אך לא בסדר כרונולוגי אלא בסדר מהופך, הילד חוזר אל שורשיו באמצעות אמו שהופכת לדור הקודם שהופך לנשמה, לרוח לשיר. בחיבור לעבר נגלה מקור היצירה, כזה שלא ניתן מעולם בשירה. כבר ב"מגמד הצלקות" ראינו ש: "אֶת שַׂק הַזִּכְרוֹנוֹת אֲנִי לֹא בּוֹחֵר לִסְחֹב עַל גַּבִּי בְּרֶגַע זֶה אוֹ אַחֵר,/ וּבִמְקוֹם זֶה הַזִּכְרוֹנוֹת רוֹכְבִים עָלַי…" ושוב נדדנו להגדרות ושוב הסחרור בין מה אני בוחר ומה בוחר אותי.
זה מצחיק מתי ואני בני אותו שנתון והוא לימד אותי כל כך הרבה ופתח לי דלתות למקומות ששינו את כיוון עבודתי חידדו אותו והעשירו אותה.

ובאמת שהיה ניסיון אמיתי לייצר אסטטיקה מזרחית, ובאמת בשלב מסויים שאלתי את עצמי:

"מַדּוּעַ בְּרָכָה סֶרִי וַחֲבִיבָה פְּדָיָה לֹא נִפְגָּשוֹת
בְּעֶדְנָה אֶל מוּל תֵּבָה סְתוּמָה
מַדּוּעַ שֶנְהָב-שִטְרִית-שוֹחַט לֹא נִכְנָסִים לְחֻפַּת
שִירַת הַמִזְרָחִיוּת הַפְּזוּרָה עַל
רִצְפַּת הַדִּכּוּי כְּמוֹ כּוֹס שְבוּרָה
שֶכָּל חֲלָקֶיהָ נוֹצְצִים…"

ואכן, כל חלקיה של השירה הזו נוצצים הם, ואכן, אתה מתי ובזכותך גם רבים מאיתנו לא נגלגל

"אֶת רִקְמַת גַּעְגּוּעַינו הַקְּרוּעָה
ולא נקפל בְּאִי סֵדֶר – חֲזָרָה לַאֲרוֹנוֹת
הַזְּמַן."

כפי שהאב עושה עם השטיח שלו בשירך. אנחנו במקום אחר "אֲנַחְנוּ הָעֶבֶד וְהַשִפְחָה שֶל הוֹמֵרוּס וּבְיָאלִיק/ קוֹרְאִים מִזְרָחִית, כְּנֶגֶד וּמֵעֶבֶר, סוּג שֶל/ אֶפְשָרוּת שְלִישִית לְשִירָה" ואנחנו נמשיך לשאול לשאול בעברית מה עושות האיילות כשהן מדוכאות.

המשחק של מתי עם השפה תמיד מרגש אותי. הוא וירטואוז בלולינות המילים, הוא רב עם השםה, הוא כועס עליה, הוא עושה איתה אהבה ולפעמים מזיין אותה, יחסי האהבה שנאה שלו עם העברית מגדירה מחדש את המושג ריאליזציה של מטאפורה.

 תמיד חשתי שהצלקות של התרבות האירופוצנטירית שנכנסו לדמנו כדור שני אכן גומדו במגמד הצלקות, אך הפכו לאות צורב על צווארנו, במהלך החיפוש בין שמואלוף לבין חזז , ושם כבר ניתן למצוא ניצנים לתשובה לשאלה למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים. מבחינתי היה זה ברור שהעומק הבא יהיה צלילה לתוך איבריה הפנימיים של השירה והעברית שהרי לא ניתן לחיות מחוצה לה ואכן איש יקר הפכת למאהב של שתי יבשות ולכאורה נפרדת מכל האותיות אך הן נותרו על פינו בתפילה.

בהצלחה מתי. אוהבת אותך.

ד"ר אושרה אלפסי היא מנהלת בית ספר, וחברה בוועדת ביטון

מתוך הייאוש צומחת שירה | עמיר סגל

בדרך כלל כשאני מדבר אני מכין נקודות ולא נאום מוכן מראש, כך נהגתי גם בהשקת הספר 'עברית מחוץ לאיבריה המתוקים' של מתי שמואלוף, וכאן אני עושה ניסיון לשחזר את הדברים שאמרתי בערב ההשקה בקפה שפירא בתל אביב.

שלום לכולם וכולן, שמח להיות כאן הערב, ללוות את השקת ספר השירים החדש של מתי. לאחר ספר השירים הקודם, מתי אמר כי זה ספר השירים האחרון שלו. בביקורת שכתבתי אז על הספר כתבתי כי לא ייתכן שזה יהיה ספר השירים האחרון – ואני שמח לראות את הספר הנוכחי.

לפני איזה זמן שוחחתי עם מתי, על פרויקט עליו חשבתי מספר שנים – לכתוב על שירת המחאה בישראל [כאן, כאן, כאן וכאן]. ספרים ומאמרים שקראתי באותו הזמן הראו לי את הקושי, אבל בעיקר, היובש, שבלכתוב ספר אקדמי. אבל מתי אמר לי "פשוט תכתוב" האקדמיה תבוא אחריך – ונתן לי דוגמאות לעבודות שלו משך השנים, שאכן גררו את התודעה האקדמית, אך גם הציבורית, אחרי עשייתו.

בתוך הפרויקט הזה, שכמה מפרקיו כבר פורסמו בכמה במות, ראיתי מהלך בתוך השירה העברית של השנים האחרונות, שהשירה של מתי מייצגת היטב – כולל הספר הנוכחי. מחיפוש זהות אישי, אל מחאה והצגת אלטרנטיבה פוליטית ואפילו אפיסטמית לקיים ואל אכזבה שמגיעה בעת הזו להיות ייאוש. לא סתם מתי היה אחד הפעילים המרכזיים באקטיביזם של השירה בעשור וחצי האחרונים, ולכן יש משמעות פואטית, חברתית ותרבותית לספר הזה ובאופן סמלי משהו, גם לבחירות האישיות של מתי בחייו.

האווירה כאן נעימה, ולכן צר לי שאני הולך לדבר על הייאוש. אבל זה בדיוק מה שאעשה, כי זו תמה כל כך נוכחת בספר. הייאוש קיים בספרו של מתי בשירים מסוימים. יותר מכך ייאוש המתבטא בטון הכללי של הספר ועומד בניגוד למחאתיות המתפרצת של ספריו הקודמים. בין השאר הייאוש מתבטא בהרבה שירים שנכתבו בזמן עבר, על דברים שהיו וחבל שנעלמו, על דברים שהיו וחבל שהיו ובעיקר על הווה הנמצא בצלו של עבר שנגמר.

הייאוש הוא פוליטי ואישי ובמובן הזה הספר הזה תופס בצורה טובה מאד את רוח הזמן – רוח של ייאוש גדול. ייאוש שמתבטא בכך שהיום בישראל קשה עד בלתי אפשרי לדמיין את תמונת העתיד. זו רוח הזמן בישראל, גם רוח הזמן בעולם בכלל, אבל בישראל יש לה מובן חד, ברור וממשי מאד. פוליטי כהוויה ופוליטי באופן מעשי. הייאוש הוא של ימין ושמאל, אבל גדול יותר בשמאל. הקושי לייצר תקווה שמעוגנת בתמונה שאפשר לדמיין של עתיד מועדף. אפילו וויכוח עמוק וסוער על העתיד ולא מתקיים. הנה, בדרך לכאן עברתי על הדברים שאומר כאן ושמעתי ברדיו על אבי גבאי, שכיו"ר מפלגת העבודה מכריז שלא יפנה התנחלויות.

את הייאוש הזה הצליח מתי לתאר דווקא מברלין. גם משום שהבחירה לעזוב את ישראל היא חלק ממציאות הייאוש. לא שלעזוב את ישראל הוא בהכרח תוצר של אכזבה מישראל – אבל במקרה של משורר ואקטיביסט שנאבק על הדרך שבה המדינה הזו והחברה הזו מתנהלת ונראית, קשה שלא לתת משמעות לבחירה לצאת מישראל וגם  לכתוב על כך. העזיבה את ישראל, כמו הבחירה לכתוב שלל שירים בספר הזה בזמן עבר, היא סעיף של הייאוש – הוויתור הסמלי על המאבק לשינוי.

מלבד הייאוש הפוליטי ישנו סוג ייאוש נוסף, הייאוש האישי, הייאוש הקיומי מול החיים המתמשכים  והגיל המתקדם. הייאוש שמגיע בסוף שנות השלושים של החיים ושנות הארבעים. ההבנה הקשה, האיומה שזה כל מה שזה, זה כל מה שיש. אלו החיים עצמם. זה עדין לא הייאוש שעל סף המוות, אבל זו כן ההבנה כי האפשרויות הולכות ונסגרות. כי יש אפשרויות שכבר נסגרו – שאת חלקן רצינו מאד. פתאום אנחנו רואים בצורה ברורה את הדברים שלא היו, ולא יהיו יותר. אפשר לראות זאת בצורה טובה בשיר "והיינו כלבי רוח" המספר על עבר של משוררים המצפים לדברים שחלקם לא התגשמו לבסוף. זה תיאור קולע של מבט אל העבר שהוא שנות העשרים או תחילת שנות השלושים הסוערות.

והיינו כלבי רוח

וְהָיִינוּ מְשׁוֹרְרִים, וְהֵקַמְנוּ קְבוּצוֹת שִׁירָה
וְהוֹצֵאנוּ כִּתְבֵי עֵת, וְנִפְגַּשְׁנוּ לַעֲבֹד בְּיַחַד עַל עַרְבֵי שִׁירָה
וּבְכָל רֵאָיוֹן אוֹ אִזְכּוּר, הִתְמַלֵּאנוּ
בַּחֲשִׁיבוּת עַצְמִית,
וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְעַבֵּר, וְנִתְפָּרֵד, נִתְפַּזֵּר וּנְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים, כַּמָּה זֶה עָלָה לָנוּ לְשׂוֹרֵר,
וְלֹא הֵבַנּוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד אָנוּ נִתְגָּרֵשׁ, וְנִתְפַּזֵּר וְנַעֲבֹר הֲסָבוֹת מִקְצוֹעִיּוֹת, וְנִתְיָאֵשׁ, וּנְהַגֵּר הַחוּצָה מִיַּבֶּשֶׁת הַשִּׁירָה, אֶל יַבֶּשֶׁת הַפְּרוֹזָה,
וְלֹא נִהְיֶה זַכָּאִים נְקַבֵּל הַלְוָאוֹת מִלָּה
בַּבַּנְק שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת,
וַהֲכִי פָּחַדְנוּ לְגַלּוֹת
שֶׁנִּשָּׁכַח לְגַמְרֵי,
שֶׁיַּגִּיעוּ דּוֹרוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְיַכִּירוּ אֶת הַחֲשִׁיבוּת הָעַצְמִית שֶׁלָּנוּ,
וּבְכָל זֹאת בְּרֶגַע נָדִיר חוֹזֶרֶת חוֹקֶרֶת מִפָּארִיס אֶל אֶחָד מִכִּתְבֵי הָעֵת שֶׁעָרַכְנוּ בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, פּוֹתַחַת, מְעַלְעֶלֶת, מְנַקָּה אֶת הָאָבָק, וּבוֹדֶקֶת בָּאִינְטֶרְנֶט מָתַי מֵת הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁיר.

 

הייאוש האישי קשור גם הוא לתמונת עתיד שכבר לא מתקיימת – אלא שהתמונה הזו שהייתה פעם גם מתבררת עם תהליך ההתבגרות כשגויה, לא מדויקת, לפעמים שקרית. ובתוך החיים המתמשכים ותהליך ההתבגרות, כולל חוסר השינה של ההורות – ייאוש הולך ומתגבר.

אחד השירים המוצלחים יותר בספר הוא השיר בעל הכותרת הארוכה: "הטסה המוזהבת של ג'יפ המרצדס לא תפגוש לעולם את הרצפה החלודה של קרון מזיע וחורק ב-2 גריבני". השיר בעל מתחיל במילים:

"אֲשֵׁמִים הָיִינוּ

כְּשֶׁגָּנַבְנוּ אֶת הֶעָתִיד,

כְּשֶׁרוֹקַנּוּ אֶת הַתִּקְווֹת,

כְּשֶׁשָּׂרַפְנוּ אֶת הַמִּשְׁאָלוֹת,

כְּשֶׁבָּרַחְנוּ וּמָעַכְנוּ אֶת הַחַלָּשִׁים,

כְּשֶׁאָכַלְנוּ וְשָׁתִינוּ אֶת הָרְוָחִים,

שֶׁבִּלִּינוּ בְּוִילוֹת שֶׁנָּצְצוּ מִזֵּעַת עֲמַלְכֶם,

אוּלַי הָיִינוּ צְרִיכִים לִנְהֹג יוֹתֵר בִּצְנִיעוּת,

אֲבָל דָּהַרְנוּ אֶל עֵבֶר הַשְּׁקִיעָה"

 

בשיר הזה, בשורות האלו ובהמשכו, הכול מתואר בזמן עבר. אבל חשוב לשים לב כי בנוסף יש כאן לקיחת אחריות על חטאים קולקטיביים. מתי, כמו רבים אחרים, לא גר בווילות, לא "אכל ושתה את הרווחים" אבל המעבר הזה ממורד העומד מול ממסד או חברה מושחתת אל מי שלוקח על עצמו את חטאי החברה שהוא חלק ממנה (גם מברלין) הוא מעבר שמעיד על משורר שהתבגר, שבחר לקחת אחריות על המעשים שעושה החברה כולה. איזו הפנמה של הדואליות של היות בחברה החוטאת יחד עם ניסיון מרד, שנידון לכישלון, כפי שעולה בבירור מסופו של השיר. זו לקיחת אחריות שלא יכולה לשנות את מעשיה הרעים של החברה – אלו כבר התרחשו, אלו מתרחשים ולא משנה אם המשורר מורד מול החברה, לוקח אחריות על המעשים או אפילו אם היה בורח ממנה – החטאים ממשיכים.

את השיר הזה אפשר להשוות לשיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראלים" בו המשורר עומד מול החברה הישראלית ודורש ממנה שתהפוך מוסרית יותר. עד אז ההוא עומד במריו, במחדל כתיבת שירי האהבה – כאילו החובה שיש למשורר- לשורר את האהבה, דבר שהוא לא מוכן לעשות. לעומת זאת כאן ועכשיו המשורר, מתי, כבר לא מצפה – החטאים התקיימו ומתקיימים והמחאה כבר לא עובדת. בסוף השיר נכתב:

"וְעָזַבְנוּ אֶת הָעוֹלָם בְּכֶרֶס מְלֵאָה

וְאֵין שׁוֹפֵט וְאֵין בַּיִת לַמִּשְׁפָּט

וְגַם בָּעוֹלָם הַבָּא לֹא נִשְׁפַּטְנוּ,

כִּי לְאַף אֶחָד אֵין עוֹרֵךְ דִּין טוֹב

כְּמוֹ עוֹרֵךְ הַדִּין שֶׁלָּנוּ."

בעוד שירים זמן העבר נוכח ורק לעיתים הוא נוסטלגי – אבל תמיד מלא עצב. בשיר "חלב" שמואלוף מבכה את אבדן שכונות העיר חלב הנחרבת בימים אלו דווקא כמי שהוא צאצא לתושבי העיר; בשיר "בזמן בו הבטנו בכם דרך כוונות הרובה" שוב לוקח המשורר אחריות על מעדי החברה הישראלית שבגיוס לצבא הופכת את בניה לאטומים ואלימים – ושוב בזמן עבר; בשיר "לא היה מעולם" המבט אל העבר טוען כי הנוסטלגיה אל עבר יפה יותר היא שקר, לא הייתה מעולם; גם השיר "משבר" מתחיל במילים "אחרי התרסקות מדינות הלאום" ומשם זה לא הופך אופטימי יותר או נוסטלגי באיזו צורה.

הייתה לי תקווה לסיים בטון חיובי את הדיבור הזה על הייאוש, וכשעברתי על הספר קיוויתי שהשיר האחרון יהיה אופטימי ואוכל לסיים אתו. אבל השיר המסיים הוא "הנה הם באים", ממש לא שיר אופטימי. אגב, מעניין שהשורה "הנה הם באים" היא הפותחת את השיר "ימים של שקט" השמאלצי של ירדן בר-כוכבה ואבי גרייניק שמתחיל במילים: "הנה הם באים ימים של שקט / אחרי הרעש הגדול והנורא / אפשר לנוח קצת על המרפסת / ולאסוף את שברי הסערה".

כך שאפילו חשבתי לסיים בפסקת התודות שנמצאת עמוד אחרי השיר האחרון, והיא באמת משמחת ואופטימית. כפי שלהיות כאן ולהחזיק את הספר הזה משמח. ורק עוד מילה קצרה לסיום – זה ספר קצר, תמציתי – כפי שראוי שספר שירה יהיה. וזה דבר חשוב לזכותו.

ולסיום, השיר "הנה הם באים":

 

"לא יִתְגַּדַּל וְלֹא יִתְקַדַּשׁ שֵׁם מְדִינָתִי, יִשְׂרָאֵל

לֹא בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְלֹא יַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ

לֹא יַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וְלֹא יְקָרֵב מְשִׁיחֵהּ

בֶּטַח לֹא בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וְכַנִּרְאֶה שֶׁלֹּא בְּחַיַּי

אוּלַי יְהֵא שֵׁם מְדִינַת יִשְׂרָאֵל מְבֹרָךְ לְעוֹלָם

וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. אַךְ לֹא בְּיָמֵינוּ.

לֹא יִתְבָּרַךְ וְלֹא יִשְׁתַּבַּח וְלֹא יִתְפָּאֵר וְלֹא יִתְרוֹמֵם

וְלֹא יִתְנַשֵּׂא וְלֹא יִתְהַדֵּר וְלֹא יִתְעַלֶּה וְלֹא יִתְהַלָּל שֵׁם מְדִינַת יִשְׂרָאֵל

לֹא בְּיָמֵינוּ."

תודה רבה.

 

עמיר סגל הינו משורר וסופר המתגורר בירושלים.

 

| עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

השיר "אבי המת" תורגם לשפה הכורדית

Bavê min yê mirî

Pûlan rojên bavê min yên dawî

yên welatên ku hîç serdana wan nekiribû, berhevdikirin

ewî, ew dixistin zerika ava giyanê xwe

û ew ji qewlikê xemsarîyê derdixistin

li taxa karkeran li bajarê Haifa,

lê Axtebûtên dezgehên fermî

Marke serbestnekirin

û mîna șanê ma

diwateya reș.

Translation: Abdulkadir Musa

Helbest: Mati Shemoelof

Werger: A.Musa

אֲבִי הַמֵּת / מתי שמואלוף

הַבּוּלִים אָסְפוּ אֶת יָמָיו הָאַחֲרוֹנִים
שֶׁל אָבִי אֶל תּוֹךְ מְדִינוֹת שֶׁאֲלֵיהֶן
הוּא לֹא טִיֵּל,
הוּא הֵנִיחַ אוֹתָם בְּתוֹךְ קַעֲרַת מֵי נִשְׁמָתוֹ
וְקִלֵּף מֵהֶם אֶת מַעֲטֶפֶת הַהַזְנָחָה
שֶׁל שְׁכוּנוֹת הַמַּעֲמָדוֹת הַנְּמוּכִים שֶׁל הָעִיר חֵיפָה,
אֲבָל יְדֵיהֶן הַתָּמְנוּנִיוֹת שֶׁל רָשֻׁיּוֹת הַמֶּמְשָׁלָה
לֹא אִבְּדוּ אֲחִיזָה בַּבּוּל
וְהַדְּיוֹ הַשָּׁחֹר נוֹתָר כְּאוֹת
קַיִן.

(מתוך "שירה בין חזז לבין שמואלוף", 2006, ניתן להורדה חינמית ברשת)

Mein toter Vater

Die Briefmarken sammelten die letzten Tage

meines Vaters in Ländern die

er nie bereiste,

er legte sie in die Wasserschale seiner Seele

und löste sie vom Umschlag der Vernachlässigung

in den Arbeitervierteln der Stadt Haifa,

die Krakenarme staatlicher Behörden

aber gaben die Marke nicht frei

und als Kainsmal blieb die schwarze

Tinte.

Aus dem Hebräischen von Mirko Bonné

VERSschmuggel Israel Hebräisch-Deutsch

Literaturwerkstatt Berlin April 2012

Language: arabic

أبي الميت

الطوابع جمعت أيام أبي الأخيرة

في الدول التي لم يتجول فيها

وضعها في صحن ماء روحه

وقشرها نازعا إياها من مظروف الإهمال

الخاص بحي الطبقات الدنيا، في مدينة حيفا،

ولكن الأيدي الأخطبوطية لسلطات الحكومة

لم تضعف قبضتها على الطوابع

وظل الحبر الأسود عليها مثل ندبة

قايين.

ترجمة: نائل الطوخي

Mio Padre Morto

I francobolly collezionarono gli ultimo giorni

di mio padre nei paesi che

non aveva mai visitato.

Luli li poneva in una ciotola d’acqua dell sua a..

E li staccava dagli involucri di degrade

Delle case poplar della citta di Haifa.

Ma I tentacoli di piovra delle autorita

Non mollarono la presa sul francobollo

E l’incohiostro nero resto come il segno

Di Caino.

Traduzione: Jack Arbib

This poem was shown in the Italian festival of La Poesia Come Testimonianza

| עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

"עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" מתארחת ב"ברית מילה" של שלומי חתוכה

כפי שאתן יודעות,  "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", ספר השירה השישי שלי עכשיו במכירה מוקדמת, באתר הוצאת פרדס. רציתי בפוסט הזה לעדכן קצת מההשקות וגם שתקשיבו לראיון חדש עם שלומי חתוכה על השירה כלפיד המאבק, על זהות מזרחית בין הקשת הדמוקרטית לערספואטיקה, ועל החיים כמהגר ישראלי בברלין .

הנה סרטון  מההשקה תל אביבית

הנה כמה סרטונים מההשקה חיפאית:

על הספר:

 

| עם התגים | כתיבת תגובה

אתם סרבני השלום: ראיון עם הטייס יואל פיטרברג, המשתתף בסרטו של דוד בן שטרית, "אבי היקר, שקט יורים …"

מעלה ראיון לזכר של הבמאי דוד בן שטרית שנפטר היום. הסרט שבגללו ראיינתי את דוד בן שיטרית עסק בסרבנות. נסיבות מותו מצערות ביותר. הוא הוכה על ידי מאבטחי הקריה ולא השתקם. הוא הפסיד במשפט נגד המדינה. אשתו העלתה פוסט שמעלה שאלות קשות על שאירע. כואב מאוד שמדינת ישראל, משרד הביטחון ורשויות המשפט, הפכו יוצר כל כך פורה לשבר כלי. יהיה זכרו ברוך

המבוקש מס' 2

צילם: גיל ירום

במאי הסרטים התיעודיים, דוד בן שטרית, בחר להמשיך את העיסוק בסוגיות כואבות בחברה בישראל בסרט "אבי היקר, שקט יורים …" (2006). היבול הפורה שלו עד כה כלל, הפקה ובימוי של 11 סרטים ביניהם (ביחד עם סיניורה בר דוד וחברת אקדיה הפקות): "רוח קדים" (2002) – סרט זוכה פרס וולג'ין לאותה השנה, הביא את סיפורה של יהדות מרוקו בישראל דרך 6 דמויות מרתקות מהדור השני. אלו העבירו נרטיב אנושי, דרמתי ונוקב על תהליך הקליטה של יהודי מרוקו שלווה בגזענות ובדיכוי; "יורים ובוכים" (2000); "סמיר" שתיעד את סיפור הגירתו של סמי מיכאל מעיראק לישראל (1997); "נולד ב-13 בספטמבר" (1993), "מבעד לרעלת הגלות" (1992) – שתיעד שלוש נשים פלסטיניות שתיארו את מאבקן לעצמאות אישית ופוליטית ואת השפעת חיי הגלות על הנשים הפלשתינאיות.

View original post 3,158 מילים נוספות

| כתיבת תגובה

תפקיד השירה בעולם המודרני: שאלות ותשובות

איור, רותם מקרית גת

איור, רותם מקרית גת

גיליתי שבאחת מהאוניברסיטאות המובילות בארה"ב מלמדים את יצירתי. הסטודנטים ביקשו שאענה על כמה שאלות. החלטתי לשתף אתכם/ן בשאלות והתשובות:

1. מה, לדעתך, תפקיד השירה בעולם המודרני?

תפקיד השירה להיות מהדורת חדשות של לב פועם. כלומר לפרסם את הדברים הכי אינטימיים, בתוך ההקשר החברתי שבתוכם הלב נכתב. בתוך כך, במובן הלשוני, לכל אחד מאיתנו יש שפה פרטית, ועלינו למצוא דרך להתעלם מהתקניות של המוסכמות החברתיות ולתת לה את הדרך לצאת החוצה ולגלות לנו שיש הרבה שפות, בתוך שפה אחת

2. כותרות השירים שלך חזקות כל כך – מעניין אותי מאוד לדעת מהו תהליך החשיבה שלך לגבי הבחירה בכותרות. האם זה בא אחרי שהשיר עצמו נכתב?

תודה. לעיתים אני אוסף את הכותרות מתוך שירים אחרים, שלא בוקעים החוצה. לעיתים זאת השורה הראשונה. לעיתים הכותרת נכתבת אחרת. אני משתמש בכותרת ביכולת שלה לדחוס הרבה משמעויות ולעיתים, השירים מקבלים מתוך כך, רוח גבית. לעתים, השירים הרבה יותר עדינים, ובוקעים בצורה שונה. הכותרת מאפשרת את דחיפת האדמה החוצה, בכדי לתת לזרע לנבוט.

עיצוב עטיפה קידמית: רותם מקרית מגת, "בית גידול", 2012

3. איך בחרת את הציור לכריכת הספר "האסון מתחיל בארוחת עסקים"? [אגב, הרישום עורר עניין רב בכולם! מי זאת רותם מקרית גת ?]

רותם מקרית גת, הם שם האמן רותם [נג'ר] ניר. אמן שהכרתי מקרית גת. אני עוקב במשך שנים אחרי היצירה שלו [היה מפרסם יצירה בכל כתב עת של "כביש 40]. הוא בא לבקר אותי בברלין ונשאר לשנה וחצי בעיר. בימים אלו רותם מקרית גת שוקד על ספר האמן הראשון שלו, ובתוך הספר יש גם מאמר שכתבתי ליצירתו. וגם ראיון שערכתי איתו. ראיתי לנכון לרכוש ממנו את היצירה לעטיפה, מתוך האהבה שלי לרישומים שלו. הוא הולך לכל מקום עם מחברת הרישומים שלו וקשה שלא להתאהב בהם. הנה הלינק לדף האמן שלו בפייסבוק, בקרוב הוא ייצא בהדסטארט לספר.

אגב בספר החדש, "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" בחרתי עטיפה שיצר לי במיוחד הצייר: שחר סריג.

4. הפרסונה השירית שלך היא של מי שמעורב באופן עמוק במחאה החברתית. איך אתה רואה את תפקידך מבחינה פוליטית וחברתית בחיים, מחוץ לפעילותך בעולם הספרות?

הפעילות החברתית כחלק מהפעילות הספרותית שינתה את חיי. היא גרמה להביט בכל נושא באופן פוליטי, חברתי ואתני. אבל מאידך, היא דחפה אותי החוצה מהפעילות, עייף ומנוכר. אחרי כמעט עשור של פעילות נמרצת, באופן בלתי רציונאלי והצלחה לעבור עם גרילה תרבות, ממקום של שוליים, למרכז ולהיות המשוררים של המחאה תוך כעשור [אפשר לקרוא על כך, כאן, כאן וכאן]. אבל בשנה שאחרי, 2012 עם עליית ממשלת הימין, והמשך עליית המחירים, המשך הכיבוש ואי היכולת לראות את הישגי המחאה החברתית מתפוררים ומתפוגגים. האוטופיה הפכה לדיסאוטופיה. ואני יצאתי למסע בעולם, בכדי למצוא את ביתי.
לא ידעתי שאמצא בגרמניה את אשתי, וגם שתיוולד לי בת. אחרי עשור שדאגתי לחברה הישראלית, פתאום מצאתי שדווקא במקום שבו איני יכול להצביע, לשום מדינה [שהרי אי אפשר להצביע לגרמניה, עם ויזת מחותן ואי אפשר להצביע לישראל] – דווקא בו נוצר הבית. הפעילות החברתית שחקה אותי, גם ספרותית. הייתי צריך התחלה חדשה. ודווקא ההגירה הממשית [שהרי כל השנים כתבתי על הגירה של הוריי וסבי וסבתי ופתאום אני המהגר], הביאה לי דם חדש ביצירה.

כרגע אני רואה את עצמי כדואג לחברה הישראלית ומנסה לאתר את המקומות שבתוכם גדלתי, ומאידך מנסה להבין את הקהילה החדשה שבתוכה אני מתגורר. מנסה להסיר מעלי את הזרות, על ידי הכתיבה, והנה הכתיבה עצמה יוצרת לי קהילה, כמו בקורס שאת מעבירה או למשל, כשלפתע כתבתי טור בתרבות וספרות על היותי ישראלי בברלין. אני עושה השקות לספריי גם בישראל וגם בברלין.

5. תיזת המ.א. שלך עוסקת בספייק לי ובמלקולם איקס. מי היוצרים הישראלים וספציפית – היוצרים המזרחים שהשפיעו עליך?

סמי שלום שטרית השפיע עלי בחשיבה שלי כיוצר. הוא סימן את הכיוון למלקולם אקס, והתאהבתי בספייק לי. והיה לי קל מאוד לכתוב את התזה הזאת בהוראה של מיכל סובל, שנתנה לי יד חופשית להיות אינטרדיספילנארי בחוג ללימודים אמריקאיים. אני מושפע מאוד ממוזיקה אז אפשר לסמן את אלג'יר | אביב גדג' | גבריאל בלחסן , הכתיבה של רוברט ג'ונסון, הוואלין וולף, מהבלוז, הגראנג', דילן ועוד.

יוצרים מזרחים שהשפיעו עלי: ארז ביטון, משורר, אמירה הס, מירי בן שמחון, ברכה סרי, יהודה שנהב, הקשת הדמוקרטית המזרחית , שושנה שבו, בימת קדם, כתב העת הכיוון מזרח, אפיקים, סמי ברדוגו, דוד בוסי, חיים של אחרים עם ערן סבאג , שמעון אדף, יחזקאל רחמים וניר ברעם ועוד.

| עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

שיר: דָּהַרְנוּ אֶל עֵבֶר הַשְּׁקִיעָה

אשמים היינו, כשגנבנו את העתיד, כשרוקנו את התקוות, כששרפנו את המשאלות. שיר מתוך ספר השירים החדש "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" לקראת ההשקה התל אביבית [16.10] והחיפאית [20.10]

הטסה המוזהבת של ג'יפ המרצדס לא תפגוש לעולם את הרצפה החלודה של קרון מזיע וחורק ב־2 גריבני

אודסה. 31.7.2015

*

אֲשֵׁמִים הָיִינוּ

כְּשֶׁגָּנַבְנוּ אֶת הֶעָתִיד,

כְּשֶׁרוֹקַנּוּ אֶת הַתִּקְווֹת,

כְּשֶׁשָּׂרַפְנוּ אֶת הַמִּשְׁאָלוֹת,

כְּשֶׁבָּרַחְנוּ וּמָעַכְנוּ אֶת הַחַלָּשִׁים,

כְּשֶׁאָכַלְנוּ וְשָׁתִינוּ אֶת הָרְוָחִים,

שֶׁבִּלִּינוּ בְּוִילוֹת שֶׁנָּצְצוּ מִזֵּעַת עֲמַלְכֶם,

אוּלַי הָיִינוּ צְרִיכִים לִנְהֹג יוֹתֵר בִּצְנִיעוּת,

אֲבָל דָּהַרְנוּ אֶל עֵבֶר הַשְּׁקִיעָה

בַּמְּכוֹנִיּוֹת הַמּוּנָעוֹת מִקַּרְנֵי שֶׁמֶשׁ,

הָיִינוּ עַל סְפִּידִים שֶׁל אוֹתִיּוֹת,

קוֹק שֶׁל מִלִּים וּמֵאָז נָפְלָה תַּרְבּוּתֵנוּ

אֶל הַבְּלוּז שֶׁל חֹדֶשׁ אֱלוּל

וְהַיָּמִים הַנּוֹרָאִים עוֹבְרִים עָלֵינוּ בְּאַשְׁמָה

כִּי לֹא הִשְׂכַּלְנוּ לְלַמֵּד אֶתְכֶם לִקְראֹ

אֶת מַאַזְנֵי הָרֶוַח וְהַהֶפְסֵד,

כִּי מָכַרְנוּ אֶת אִמָּא שֶׁלָּכֶם לִזְנוּת,

בְּאֶרֶץ מוֹאָב, בְּאֶרֶץ הָאֱמוֹרִי, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם

וּבְאֶרֶץ אַשְׁכְּנַז הִתְעַלַּמְנוּ כְּשֶׁסַּבָּא

שָׂרַף אֶת עַצְמוֹ בַּסְּנִיף בִּטּוּחַ לְאֻמִּי

אֲשֵׁמִים הָיִינוּ

כְּשֶׁרָשַׁמְנוּ אֶת יְלָדֵינוּ לְחוּגֵי הַקַּיִץ בַּשַּׁגְרִירוּת,

כְּשֶׁהָפַכְנוּ אֶת הָאָדָם לְאָבָק,

כְּשֶׁהִלְאַמְנוּ אֶת גַּן הָעֵדֶן הֶחָבוּי בְּתוֹךְ 'הַזְּמַן הַחָפְשִׁי',

כְּשֶׁחִפַּשְׂנוּ אֲתָרֵי סְקִי טוֹבִים יוֹתֵר לִשְׁבֹּר בָּהֶם עֲצָמוֹת

וּלְהֵאָנַח בְּעֹנֶג כְּשֶׁקּוֹמִיקַאי מְקוֹמִי

מְלַקֵּק לָנוּ אֶת הַחֹר שֶׁל הַתַּחַת,

אֲשֵׁמִים, אֲשֵׁמִים, אֲשֵׁמִים —

אֲבָל לַהִיסְטוֹרְיָה

זִכָּרוֹן קָצָר,

וְעָזַבְנוּ אֶת הָעוֹלָם בְּכֶרֶס מְלֵאָה

וְאֵין שׁוֹפֵט וְאֵין בַּיִת לַמִּשְׁפָּט

וְגַם בָּעוֹלָם הַבָּא לֹא נִשְׁפַּטְנוּ,

כִּי לְאַף אֶחָד אֵין עוֹרֵךְ דִּין טוֹב

כְּמוֹ עוֹרֵךְ הַדִּין שֶׁלָּנוּ

*

השקה תל אביבית – השיר התפרסם לראשונה בספר שלי "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", בהוצאת פרדס. עורך: אלון בר. אתם מוזמנים להשקת הספר ביום שני ה-16.10, בשעה 20:00, בקפה שפירא, רחוב רלב"ג 15, תל אביב. באירוע ידברו: ד"ר אושרה אלפסי, עמיר סגל ואלון בר. המוזיקאים גונן ויזל וגלעד רוט ינגנו עם מוסיקאים נוספים בחאפלה מוזיקאלית ייחודית. הכניסה חופשית. במקום יימכרו מספריי.

השקה חיפאית – תרשמו ביומנים, בתאריך ה-20.10 תיערך גם השקה חיפאית בבר/קפה "הטיפול", בשעה 12:00 רשימת מקריאים תפורסם בהמשך.

על הספר:

 

| כתיבת תגובה

הזמנה להשקת ספר השירה השישי שלי, "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"

אני מאוד מתרגש להזמין אתכם/ן להשקת ספר השירה השישי שלי, "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים." בתאריך ה-16.10 בשעה 20:00 בקפה שפירא, רחוב רלב"ג 15. החאפלה המוזיקלית של גונן וגלעד תלווה את השירים שנכתבו כולם מחוץ לישראל.

צילום: מיכה שמחון

משתתפים לפי סדר א'-ב':

  • ד"ר אושרה אלפסי
  • אלון בר, עורך הספר
  • גונן ויזל
  • גלעד רוט
  • עמיר סגל
| עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה