"כְּמוֹ דַּיָּג בְּחוֹפֵי הַזְּמַן, אֲנִי מַשְׁלִיךְ חַכָּה עִם פִּתְיוֹן סְפָרִים לָדוּג שִׁיר מִתּוֹךְ אוֹקְיָנוֹס שֶׁל אוֹתִיּוֹת עַתִּיקוֹת…"

שירים חדשים בכתב העת המוסך – מוסף לספרות

על שפת ספרות הים התיכון

כמו דייג בחופי הזמן, אני משליך חכה עם פתיון ספרים
לדוג שיר מתוך אוקינוס של אותיות עתיקות

והלא נודעת מושכת אותי בחוטיה, בגליה
בקשקשים מבריקים לאור הירח, בריחה המושך אל תוך הלילה
מחיכת על מאמצי ללכוד אותה, ממליחה את רצוני
ומושכת אותי אל מצולותיה

ואם תראו לויתן פחם נדיר
מתאבד על החוף בעצבות שאין לה קץ
דעו שאני כמו פנינה מבהיקה
בתוך צדף מכסיף מגעגוע
למילים.

| עם התגים , , , | כתיבת תגובה

אֱלֹהִים לֹא מְרַחֵם עַל הָערְסִים וְהַפְרֵחוֹת [שיר]

אֱלֹהִים לֹא מְרַחֵם עַל הָערְסִים וְהַפְרֵחוֹת

ערְסִים וּפְרֵחוֹת לֹא עוֹבְרִים
לְכִתָּה י', בִּשְּׂרָה לְאָזְנַי הַנִּדְהָמוֹת
בַּת קוֹל בְּאֶמְצַע אוֹטוֹבּוּס שֶׁהֶחְלִיף אֶת עוֹרוֹ,
רַגְלַי הִתְמָרְדוּ, יָדַי נִשְׁטְפוּ בְּחַדּוּת,
עֵינַי רָעֲמוּ, לְשׁוֹנִי הִתְמַתְּחָה, יַשְׁבָנִי הָפַךְ מוּצָק
הַחוּשׁ השביעי שלי זיהה סַכָּנַת-שִׁיר.

| עם התגים , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

מי מתנכר לעברית


גרנות משה, לשעבר מפקח במשרד החינוך, כותב בעיתון מקור ראשון, כחלק מביקורת לאסופה חדשה עורי שפת עבר, שערכה לאה צבעוני, שאני מתכחש לאהבתי לשפה העברית. עכשיו תסבירו לי איך זה, שספרי האחרון נקרא "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים". לאלוהים הפתרונים.

מלבד זה שגרנות כותב בעצם נגד כל הפרוייקט של השירה המזרחית. הוא רואה בשירה של ארז ביטון, סמי שלום שטרית, אלמוג בהר, רועי חסן, שמעון בוזגלו ואנוכי כהתרסה נגד העברית. לדעתי השירה המזרחית רק הרחיבה את גבולות העברית, כשהביאה לתוכה קולות לא הגמוניים. מלבד זה שלדעתי העברית מעולם לא הייתה טהורה, אלא תמיד נעה בדיאלוג עם השפות שבתוכה חיה. אבל על כך במאמר אחר.

הנה הפיסקה המדוברת:

"יש המתכחשים לאהבתם לשפה העברית, ומראים אפילו סימנים של התנכרות, ביניהם נמנה את ארז ביטון שמפגין עם עברית הפרברים כנגד העברית של קפה רוול, שמעון בוזגלו שמשפחתו העדיפה להגר לצרפת, מתי שמואלוף שכותב גרמנית באותיות עבריות, ואלמוג בהר המכנה את העברית שפה חירשת ואת הערבית שפה המסתתרת מאחורי תריסי העברית. סמי שלום שטרית מביע התנגדות לעברות השמות, ורועי חסן שמאמין כי אישה אנאלפביתית, שיודעת ליצור שירה ממצרכי מזון, עשויה להדהים אפילו את אליעזר בן־יהודה."

 

| עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

מה ראה מתי שמואלוף בסיני, ומיהו הילד שלא יצא מעבדות לחירות "לא כל העבדים יצאו ממצרים", כותב המשורר בשיר קצר ומוכיח זאת באמצעות תיאור של ילד בדואי בן 13. יוצר אחר, חזי לסקלי, מפריך את המילים "כולנו מסובין"

מתי שמואלוף. לא בטוח שהחירות שאותה אנחנו חוגגים באמת ניתנת לכל בני האדם (צילום: Kfir Harby, cc)

 

חג האביב, חג החירות, חג הגאולה: כל אלה שמות נרדפים לחג הפסח, שאותו אנחנו חוגגים עכשיו. פסח הוא חג האביב, כי הוא חל בחודש ניסן; והוא גם חג חקלאי, כי בתקופה שבית המקדש היה קיים, נהגו לצאת לשדות ביום הראשון של חול המועד כדי לקצור את העומר הראשון; והוא חג החירות והגאולה כי חוגגים בו, ומנציחים באמצעותו, את יציאת בני ישראל ממצרים ואת השחרור משעבוד.

האמנם? שיר קצר מאוד של מתי שמואלוף מתאר מצב שלא כל העיניים פקוחות לראות, והוא ראוי לתשומת לב ולמחשבה. כך כותב שמואלוף בשיר "עבדות בראס אל שטן – באדמת סיני 2002":

  1. לֹא כָּל הָעֲבָדִים יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם
  2. אָמְרוּ לִי רַגְלֵי 17-16 שְׁעוֹת הָעֲבוֹדָה
  3. שֶׁל איסמעיל בֶּן ה-13.

האם החירות שאותה אנחנו חוגגים, באמת ניתנת כיום לכל בני האדם? שמואלוף מתאר בשירו את העבדות של ילד בדואי בסיני. במשך חלק גדול מהיממה נדרש הילד לעבוד בפרך. הוא לא יצא ממצרים ולא נגאל. הוא עדיין מסתובב במדבר שבו התהלכו בני ישראל במשך 40 שנה, והוא אחד מאותם עבדים בני זמננו. שמואלוף, פעיל חברתי ישראלי שהיה חבר בתנועת הקשת המזרחית ונאבק גם למען זכויות העובדים, מבטא בשירו את המצוקה שהוא עד לה. אנחנו מקפידים כל כך להנציח את המיתוס, את הסיפור המכונן על משהו שאירע אולי, לדעת חוקרים אחדים, במאה ה-13 לפני הספירה, או, לפי חוקרים אחרים, במאה ה-15 לפני הספירה, אבל לא רואים את עבדותם של אלה שנמצאים קרוב אלינו, כאן ועכשיו, לא רק את זאת של הילד ששמואלוף תיאר בשירו.

הדברים התפרסמו לראשונה באתר של עופרה אורן עופר

| עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

"הגעגועים משדרגים את השירה": ירון אביטוב על "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"

מתי שמואלוף

"עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", עריכה: אלון בר, פרדס שירה, 2017

הקריאה בספר שיריו החדש והמוצלח של מתי שמואלוף הזכירה לי בהיפוך את הסיסמה שהיתה נפוצה בארץ ישראל המנדטורית עוד הרבה לפני קום המדינה: "עברי – דבר עברית!". באותן השנים, כאשר העליות תכפו ובאו גלים-גלים, העולים דיברו ב'מאמע לושען' שלהם והיה צריך להטיף להם לדבר עברית וממש לאכוף עליהם את לימוד השפה.

מתי שמואלוף עשה את המסלול ההפוך מאשר אותם עולים. הוריו באו מארצות המזרח, והוא, לאחר שהפך לסמל המחאה המזרחית והגרילה התרבותית, היגר לארצות המערב (ברלין). ולמרות שהיגר, ממש כמו יהודה הלוי שלבו היה במזרח והוא עצמו בקצה מערב, גם לבו של שמואלוף במזרח והוא נשאר משורר עברי לכל דבר. אין צורך להטיף לו להמשיך לדבר ולכתוב עברית גם בגלות, כיוון שזוהי ה'מאמע לושען' שלו. אולי הוא התנתק במידה מסוימת או רבה מישראל, אך בשום מצב הוא לא התנתק מהשפה העברית שהפכה ללאום החדש שלו במקום הלאום הישראלי. מהבחינה הזו, ההגדרה שלו השתנתה במידה מסוימת מ"משורר ישראלי" ל"משורר עברי".

אינני  יודע מה ההגירה עשתה לחייו האישיים של מתי שמואלוף, אחד מיוצרי המחאה החשובים שלנו בעשור האחרון (בעצם כן, הוא התחתן בברלין ויש לו ילדה), אבל היא ללא ספק השביחה את שירתו והעניקה לה רבדים חדשים ומפתיעים שלא היו בה קודם לכן. הגעגועים משדרגים את השירה. אלה הם געגועים למקום ולשורשים, לשפה, לאנשים ולאורח חיים יותר מאשר געגועים לפוליטיקה או להוויה הישראלית, שעליה יש לו ביקורת רבה שבאה לידי ביטוי בשירים. 'משורר המחאה' הפך למעשה ל'משורר הגירה' הלוקח את כתיבתו למחוזות חדשים.

העובדה שמתי שמואלוף פרסם קובץ יפה, העוסק במפגש בין תרבויות ובין שפות ובשאלות של זהות חדשה לעומת זו הישנה, כנראה מפריעה למישהו. בישראל היו מי שלא אהבו ואף התרגזו שמי שכונה "דובר המחאה" הפך לדובר הגטו הישראלי בברלין. 'באיזו זכות הוא מעז?' כנראה שבישראל מצפים שמתי שמואלוף יישאר כל חייו בצד של הגרילה ויניף את נס המחאה, ולא לוקחים בחשבון שזכותו של אדם לזוז הצידה כפי שמכנה זאת שמואלוף באחד משיריו ("אני זזתי הצידה") ולעשות שינוי בחייו האישיים, וזכותו של משורר לחפש לו, כמובן, אפיקי שירה חדשים.

דירהאגן, על גדות הים הבלטי. גרמניה

"ועכשיו העברית נושמת שפות זרות"

אז ככה, שמואלוף, וגם אם זה לא מוצא חן בעיני מישהו, נוטש בספר הזה כמעט לחלוטין את עמדת הגרילה ומתרכז בשירה אישית ברובה, גם אם כמה מהשירים כתובים בלשון רבים (נדמה לי שמוטב היה לכתוב אותם בלשון יחיד). העמדה החדשה של שמואלוף מתחברת בעיניי לאסקפיזם המוחלט שהוא נקט בקובץ סיפוריו "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים", שראה אור בהוצאת זמורה ביתן (2014) – קובץ שהיה נקי כמעט לחלוטין ממחאה. גם בספר השירים החדש יש רק נציגות סמלית למחאה, כזו שכמעט ולא עוברת את אחוז החסימה. מה שיש לנו, זהו רוב בולט של שירי הגירה.

המעבר לברלין חיזק אפוא את שירתו של שמואלוף והעניק לה יסודות חדשים. "ועכשיו העברית נושמת שפות זרות" (עמ' 16), כותב שמואלוף, אבל זהו בעצם שמואלוף עצמו שנושם עכשיו שפות ותרבויות זרות והן בהחלט סקרניות כלפיו והוא כלפיהן. שמואלוף לא כותב מעמדה של "יורד" אלא רואה את עצמו כמהגר הקשוב לעולמם של המהגרים והפליטים (כולל הסורים), גם אם מתברר מעל לכל ספק שבספר הזה הוא נטוע בשורשיו הישראליים והקודמים להם, בעיראק, בחאלב ובעוד מקומות ברחבי אסיה. שמואלוף הוא בן למהגרים, שעשה הגירה בעצמו וההגירה הכפולה והמכופלת הזו משרתת בהחלט את שירתו, כל עוד הוא מצליח לעבד אותה בצורה אישית ולא פמפלטית. בספר הצנום הזה, שמואלוף בהחלט מצליח לכתוב שירה ועוסק פחות באמירה הפוליטית והחברתית, שלעיתים נחוצות כל כך, ולעיתים, כידוע, דווקא מקלקלות את השורה ואת השירה.

שירי ההגירה החשופים של שמואלוף, שנכתבו ככל הנראה כולם בחו"ל (לא רק בברלין אלא גם במוסקבה ובאודסה), כתובים היטב ונוגעים ללב. על מצבו של המהגר במדינה שבה הוא לא מבין את שפתה, הוא כותב: "יֵשׁ לִי גּוּף חָדָשׁ לְגַמְרֵי/ בְּלִי רַגְלַיִם, יָדַיִם, בְּלִי פֶּה… חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי כְּמוֹתָם אֲבָל… מַהֵר מְאוֹד הֵם חוֹשְׂפִים אֵיךְ שֵׁדִים מִתְרוֹצְצִים בֵּין שְׁתִיקוֹתַי/ לִילִיּוֹת קוֹפְצוֹת לִי מֵהַפֶּה" (24).

בתור מהגר, שואלים את שמואלוף מתי הוא יחזור (ארצה?) ואין לו תשובה ברורה על כך אלא רק בשירה ובשורות הקצוצות שלה, המעידות שלמרות כל הלבטים הוא קבע את ביתו בברלין. "אֲפִלּוּ דַּרְכּוֹנִים הוֹפְכִים לִפְלִיטִים," הוא כותב, "כְּשֶׁכּוֹכְבֵי הַחֲלוֹמוֹת לֹא מַסְפִּיקִים לְהַגֵּר מִבַּעַד לְחֶשְׁכַת הַטֶּרְמִינָל" (35).

שמואלוף מתחבט בשיריו בשאלות היכולות לעניין גם את מי שמעולם לא דרך בטרמינל אלפיים. למשל: "מְאַהֵב שֶׁל שְׁתֵּי יַבָּשׁוֹת/ מְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ גּוּף בְּלִי קַרְקָעִית/ וְהַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ נוֹתַרְתִּי מֵאָחוֹר/ הָיְתָה לְהִפָּרֵד מִכָּל הָאוֹתִיּוֹת/ שֶׁהֵבֵאתָ אֶל פִּי בַּתְּפִלָּה" (עמ' 7). השיר המקסים הזה מסתיים בשורה: "אָרוּס עִם אֲרוּסָתוֹ,/ גּוֹלָה עִם גָּלוּתוֹ," שהיא אישית ואמירתית כאחת.

על השינוי הגדול בחייו כותב שמואלוף בשיר "איפה זה חו"ל": "אֲנִי זוֹכֵר שֶׁהָיִיתִי מְחַכֶּה לַחֲבֵרִים שֶׁלִּי שֶׁיַּחְזְרוּ מִחוּץ לָאָרֶץ, כִּי לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁיֵּשׁ חוּץ מֵהָאָרֶץ הַזֹּאת/ וּפִתְאוֹם, אֲנִי זֶה שֶׁגָּר בַּחוּץ… בְּחוּץ לָאָרֶץ אֵין הַמִּלָּה 'חו"ל'/ אֲנָשִׁים מִתְגַּלְגְּלִים חָפְשִׁי מִחוּץ, לַחוּץ/ מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ, מִשָּׂפָה לְשָּׂפָה…" (20).

"וּלְאָן אַתָּה שַׁיָּךְ, כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּר עִבְרִית?" (32), שואל שמואלוף באחד משיריו. ההתייחסות לשפה מעניינת במיוחד בספר, השפה ככלי כתיבה והשפה שנמתחת כמו חבל שעליו מהלך הלוליין בין שתי תרבויות וארצות, שעדיין נותרו ביניהן מטענים ומשקעים כבדים מן העבר – משקעים היוצרים אצל קהלים מסוימים גם אמוציות כלפי משורר שבחר לגור במקום טעון כל כך כמו ברלין. שמואלוף עצמו מתייחס לכך בשירתו רק מעט. "קָשֶׁה לִרְקֹד כְּשֶׁיֵּשׁ בְּתוֹךְ הַבֶּטֶן סֵפֶר תּוֹרָה בּוֹעֵר" (21), הוא כותב בשיר הגירה מצוין לטעמי בשם "איש בין יודן דיכטאר", המערבב גרמנית ועברית ויוצר שעטנז מיוחד אם כי טעון בין שפת ה'יודן ראוס' של פעם ל'יודן אין' של ימינו:

"אִיש שְרַיְבֶּה הֶבְּרֵאִיש
אֲנִי כּוֹתֵב עִבְרִית.
דּוּ פְרַאגְסְט וָארוּם שְרַיְבֶּה אִיש הֶבְּרֵאִיש אִין בֶּרְלִין
וַואלָה, לֹא יוֹדֵע.ַ
אִישׁ קַאן נִיש שְרַיְבֶּן גוּט אִינְגְלִיז אוֹדֶר
נָטוּרְלִיש קַיְן גוּט דוֹיְטְשְן
וַאֲנִי גֵּר בְּךָ…
אִישׁ בִּין אַיְן לָחְמָן, אִיש בִּין שְלֵאכְט יוּדֶן, אִימִיגְרַנְט, פוֹן עִירַאק,
אִישׁ בִּין יוּדֶן, אוּנְד אִישׁ בִּין עַרַבִּיש.
וַארוּם קַיְן פִילֶה הֶבְּרֵאִיש אִין דַיְן שְטָאדַט,
אַבֶּר סוֹ פִילֶה אַנְדְרֶה אִימִיגְרַנְט…"

לב ספרו של שמואלוף עוסק בהגירה, אבל הוא לא מקפח גם את ענייני הלב. שירי הספר עוסקים בתמות נוספות, בין השאר הארץ שעזב ("בִּמְקוֹם סִפְרִיּוֹת בָּנִינוּ בָּתֵּי קְבָרוֹת/ וְלִבֵּנוּ נִסְגַּר בְּחוֹמוֹת שֶׁל עוֹפֶרֶת", 28), הגעגועים לאב שאיננו, שירי נערות טובים על חברים שמתו, שירי אהבה ועוד.

אהבתו לבת המקום מחזקת, כמדומה, את יסודות הבית החדש שבנה לו שמואלוף בברלין. "לַאֲהָבָהּ שֶׁלָּנוּ אֵין דַּרְכּוֹן" (36), כותב שמואלוף בעוד שיר שעוסק בסוגיית הדרכון, ובשיר אחר: "בֵּין מְדִינוֹת, בֵּין זֶהֻיּוֹת, בֵּין מִשְׁפָּחוֹת,/ בֵּין בָּתִּים, בֵּין סְפָרִים, בֵּין שָׂפוֹת,/ כִּי מֵעוֹלָם לֹא הִפְסַקְתִּי לִהְיוֹת בַּהֲגִירָה/ אֶל הַלֵּב" (34), כותב שמואלוף.

הספר מסתיים באמירה נוקבת של המשורר המהגר על ישראל, המדינה שאותה נטש לטובת ברלין ושממנה הוא לא חוסך ביקורת גם בשירים אחרים שלו. זוהי פרפרזה מוצלחת על תפילת הקדיש: "לֹא יִתְגַּדַּל וְלֹא יִתְקַדַּשׁ שֵׁם מְדִינָתִי, יִשְׂרָאֵל/… אוּלַי יְהֵא שָׁם מְדִינַת יִשְׂרָאֵל מְבֹרָךְ לְעוֹלָם/ וּלְעַלְמֵי עָלְמיָא. אַךְ לֹא בְּיָמֵינוּ." (46).

ומה יהא מבורך בימינו בעיניו של שמואלוף? כמדומה שרק השירה. שירה עברית.

הביקורת של ירון אביטוב על "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" התפרסמה לראשונה באתר "סלונט".

***

על הספר:

 

| עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

מסע הקסם הספרותי לסלון היהודי בהמבורג

פדריקה היימן פותחת את הסלון הספרותי בהמבורג, שם התארחתי עם החוקר והמשורר יאן קונה. תיכננו תיכנון, אבל המילים משכו למקום אחר. ובכל זאת דיברנו על שירה מזרחית, שירה דיאספורית, שירה פוליטית, שירה חברתית [איך הכול מתחבר לו] ועוד. שירים מתקופות שונות, שקיבלו לפתע צביון ומחשבה אחרת. למשל ציטוט של אדוארד סעיד לאדורנו, בספר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים," [ הוצאת נהר ספרים, 2010] הפך פתאום לשאלה, איך אני כותב על גלות, כשלכאורה חייתי בגאולת ציון.

היה דיבור לעשות אירוע של שעה, יצא אירוע של שעתיים. תיכננו לתת לקהל לדבר חצי שעה, אבל לא יכולנו. הקהל היה צמא לשאול שאלות. יאן היה נפלא, התכונן למפגש, תירגם שירים, הכין כל כך הרבה שאלות, ציוני דרך, ואפילו הרצאה שהחלה במנדלסון ובכתיבה עברית בגרמניה לפני המאה העשרים. באירוע היה הצלחה ספרותית. ובאופן אישי אומר שבשבילי זאת הייתה התגלות, לראות את יצירתי מתקבלת בארץ אחרת, להרגיש את המילים בהקשר אחרת לגמרי. שבוע אחרי, פרופסורית מאוניברסיטת היידלברג כתבה מאמר על הספרות הישראלית ותרגמה את השיר "ברלין" מהספר החדש  וגיליתי גם חוקרת שעושה ממש מחקר על היצירה שלי בהקשר המזרחי בברלין  סיימנו את האירוע עם שיר דו לשוני מתוך הספר השירה החלוצי של יאן קונה  ובקרוב אינשאללה נעשה גם אירוע כזה בעוד מקומות.

בסוף האירוע הלכנו לשתות והכרתי חברים חדשים, שאחד מהם, כריסטיאן, יוצר קולנועי מצחיק ונדיב, צילם את התמונות. עכשיו יש לי חברים 😎 בהמבורג. ביום למחרת הלכתי לטייל עם יאן בעיר. ראיתי היכן הביטלס עברו את שנת ההופעות, במועדוני לילה המקומיים ואיך חזרו כמו גיבורים לאנגליה. המעגל הושלם.

תודה לך יאן קונה ותודה לסלון הספרותי בהמבורג על ההזמנה!

| עם התגים , , , | כתיבת תגובה

מלוא מובן האופק: על הספר לשבא סלהוב "מסות על אמנות ויהדות"

 

שבא סלהוב וערן גורדין בהשקת ספרי. צילום: יאיר בן חיים.

 

שבא סלהוב: מסות על אמנות ויהדות, רסלינג  ,246 עמ'

בין השנים 2006 ל-2008 ערכתי ביחד עם בת שחר גורפינקל את כתב העת 'הכיוון מזרח'. בכל גיליון ניתן דגש על אמנות פלסטית. ובכל זאת שמנו לב שהביקורת לא התייחסה לדימוי כפי שהתייחסה למילה. בגיליון האחרון שערכנו, שיוחד לקומיקס חברתי ופוליטי בישראל, התחלנו בשורה של דימויים ורק לאחריהם בא פתח הדבר. הרעיון היה להפגיש קודם את הסמלים ואחר כך את המילים. אך המילים הן סמלים, והסמלים הם מילים. רצינו שהסמיוטיקה תיקרא לפני שיינתן ההקשר. אך אין סמיוטיקה בלי הקשר, בלי קווי שבר שמתוכם היא צומחת, ומתייחסת לקונפליקטים או לתזוזות טקטוניות בין אסכולות שונות ותפיסות עולם.

 

הספר מסות על אמנות ויהדות של שבא סלהוב, מעניק לציור, לרישום, לדימוי, למיצב, לשירה, לתרבות, הקשר מרובד במיוחד.

התודעה של סלהוב אינה מתעלמת מההקשר שבתוכו נוצרה היצירה, אך מעניקה לה אופקים חדשים. וכשאני כותב את המילה "אופק", אני מתכוון למלוא המובן של האופק, שהוא לכאורה נתפס בעין האנושית, אך לא באמת ניצוד בחכת הספינות או המדע או שניהם. האופק הוא קו ישר של מפגש בין שמים ומים, שאי-אפשר לגעת בו ולא ללכוד אותו, אך אפשר לכותבו.

האמנות בישראל נתונה בתוך מעגל מצומצם של מבקרים, פרשנים, אוצרים, אמנים וקוראים. אך הכתיבה של שבא סלהוב על אמנות היא טוטאלית, ואינה מוטרדת מהגבולות הקשיחים של הכתיבה והקריאה על אמנות. היא נמצאת בתוך שיח של אלפי שנים, עושה שימוש בפילוסופיה, בתיאולוגיה, בפוליטיקה, בתרבות ובשירה בכדי לפענח את הקשר שבין אמנות ואמונה.

המסות ואחרית הדבר של מיכל בן נפתלי, מציבים פסגה מבחינת האפשרות לכתוב על אמנות. פסגה מלשון עומק.

הכתיבה על אמנות בישראל ניסתה לחלן את שדה הפרשנות. גם האמנים עצמם נטו להתרחק מהלאומי, מהדתי, מהאתני וכד'. האוצרים, האספנים והמוסדות המוזיאליים – היו שבויים במבט המורכב של הציונות, שמצד אחת עשתה שימוש בתנ"ך כהצדקה לחזרה לארץ האבות, ומצד שני, ראתה עצמה כסוג של מודרניות חדשה – ללא תקדים בחיים היהודיים – שהיא שיבה למשפחת העמים האירופית. חזרה בזמן, חזרה בהיסטוריה, ביטול הגלותיות והמצאת גוף לאומי חדש. הכתיבה של סלהוב מחזירה את ההקשרים התיאולוגיים, האמוניים, ובאמצעות פואטיקה ייחודית לה, מכוננת את המבט אל הקדוש ומציבה צומת של שלוש שפות: האקדמית, הפואטית והתיאולוגית/אמונית. הספר על האמנות הוא גם ספר על השבר היהודי במאות האחרונות, והוא מתרחב ומתכווץ בין העולם היהודי שלפני השואה ולאחריה. הוא נוגע בשאלה היהודית באירופה ובמזרח, אך גם בזהויות חדשות שקמו לחיים בישראל: השאלה הפלסטינית והשאלה המזרחית. שדה האמנות, על מרכיביו – הסמל, הדימוי, הסמיוטיקה, האוצרות, המוסדות האמנותיים, וכל המבט בין הצופה לבין היצירה במוזיאון – משמש חכה המכוונת להעמיק לעבר השאלות הקשות ביותר. שבא סלהוב נוכחת בספר כמשוררת, ומנסה, בקולה הפואטי, לתפוס את הבלתי אפשרי, המתחמק מהמשגה. יש לה יכולת נדירה לבחון לעומק נקודה בזמן ובו בזמן גם לראות את התמונה הכוללת. כתיבתה דורשת קריאה חוזרת, נכנסת ויוצאת מהפרדס, אך בלא פגע.

בעקבותיה התחלתי גם אני לכתוב על אמנות, אך מעולם לא הצלחתי לקפוץ לתוך הים הסוער ולחצות אותו באותה כתיבה בטוחה ויציבה. נשארתי בבריכה של הילדים, מעריך את גלישתה של סלהוב על גלי ההיסטוריה ובחזרה, ובידה מסה חדשה, נדירה ביכולת התפיסה של ההמשגה (כמו במתיקות שירתה). ישנם באקדמיה כותבים ברמה זאת של כתיבה, אך הם נתונים בגבולות הפרופסיה שלהם, מבלי לגעת במיסטיקה שהיא קצה הרציונליות, או בשירה שהיא קצה התפילה, או בתפילה שהיא קצה האמונה, שהיא קצה האמנות, וחזרה חלילה.

דני קרוון, מעבר, מחווה לוולטר בנימין, 1990-4 פורטבו, ספרד מקור: By Wamito (Own work) [Public domain], via Wikimedia Commons

דני קרוון, מעבר, מחווה לוולטר בנימין, 1990-4 פורטבו, ספרד
מקור:
By Wamito (Own work) [Public domain], via Wikimedia Commons

החלום שיוסף לא פתר במצרים

הספר מוקדש לאמה של שבא, מלכה סלהוב לבית ימין-מכלוף ולרחל גורדין לבית גורביץ-שולמן. ההקדשה האישית של אשה לנשים המשפיעות בחייה, מציעה ענף מטריאכלי של ידע. ומעבר לדף, שני הציטוטים המובאים כמוטו: הראשון,

"המילה 'אני' תהיה ה'שיבולת' של האנושות" (מרדכי מרטין בובר, בסוד
שיח, הוצאת מוסד ביאליק, עמ' 94.)

מוטו זה דן בציר של היחיד שעולה משדה המחשבות כשיבולת, והוא מודע למיקומו בשדה המילוני של יצירת הידע. המילה היא האני. ממנה תיווצר התרבות שהיא השיבולת. אך לא בכדי הדיון בסמל המצרי העתיק של השיבולת במסה "הגן אשר מבעד לזכוכית: זית, ס ַאב ַר וצבר בעבודתו של דני קרוון", חושפת את העיוורון. יוסף ידע לפתור את חלומות פרעה, אך לא ידע שעמו ידרדר לשעבוד מצמית. כלומר גם חוכמתו הגדולה לא עמדה לו. במילים של סלהוב:

"אך מי שקורא את הסיפור הנמשך והולך מחלומות פרעה בפרק כ"א בספר בראשית ועד פרק א' של ספר שמות, מגלה כי לחוקיות השפע והחורבן ישנו עוד מעגל של מימוש: מימוש שבו נהפך השפע למקור של קללה וחורבן" [שם, עמ' 226.]

מתוך כך אנו למדים דווקא על החזיונות הפלסטיים המודרניסטיים: "חזיונות אלה הם לעולם פרגמנטריים, שברים או רסיסים של תמונה גדולה שאותה אין לפענח." זהו המתח הנפלא בכתיבה של סלהוב. היא מפענחת מה לא מפוענח, מחברת את הלא ידוע בין עשורים של זמנים רחוקים וקרובים.

המוטו השני – "המפנה שחל בתודעה האסתטית של האדם המערבי, ובייחוד תפישת הפנומן האסתטי בחינת 'סף' או תופעה, אשר עם היותה 'שרויה בתוך עצמה' היא מרמזת כבר 'מעבר לה', הוא בעל משמעות רבה לגבי דרך הבנתה של התלות בין אמנות לאמונה" [משה שוורץ, שפה, מיתוס אמנות: עיונים במחשבה היהודית בעת החדשה, ירושלים: שוקן].

המוטו מסמן את היקום שבוראת סלהוב. היא מבנה מחדש את היהדות כשדה שמתוכו נולדות המודרניות, הפוסט מודרניות, הלאומיות, הפוסט לאומיות, האשמה, הבושה, החרטה והגאולה.

הדברים התפרסמו לראשונה בעיתון 77, גיליון 399. 

צפו: אירוע מיוחד לספר באוניברסיטה העברית בירושלים

מושב ראשון: יו״ר: מיכל בן נפתלי מברכים: אברהם שפירא (פצי) אלי פטל

 

מושב שני
יו״ר: גלילי שחר
יוסף שוורץ

מושב שני
יו״ר: גלילי שחר
שמעון אדף

מושב שני
יו״ר: גלילי שחר
דוברים: עדי שורק

מושב שני
יו״ר: גלילי שחר
מברכים: שמחה שירמן
מיכאל גורדון

| עם התגים , , , | כתיבת תגובה