حلب التي في الأرض

city-view-772778_1920

حلب التي في الأرض

حلب، مرة أخرى إحكي لنا، مؤمنين وملحدين، كيف ننبت أحياء حروف داخل معابدك المنتشرة على جسد روحك، المنصتة نحو الداخل إلى أجراس الحرية. الشاعر الشرقي الشاب ماتي شمؤولوف يكتب لحلب المدينة التي تنحدر منها جدته اليهودية شفرا.
ماتي شمؤولوف 21.02.17

حلب التي في الأرض، أنا متتياهو إبن شفرا، ابن بناتك، حفيد يهودك، أرثي محو أحياء قصائدك

حلب، كيف تنازلت عن انقاذك مكاتبك؟

حلب، لم تكن العاباً نارية تلك التي أضاءت سماء الربيع العربي، كانت هذه النجوم السماوية التي تسطع بالليل.

حلب، قولي لي من هذا الشيطان الذي يرمي البراميل المتفجرة على رؤوس سكانه، يعتقد بأنهم هكذا سيكتبون اسمه بحب؟

حلب، هل لك أن تسمعي الراثية العراقية بداخلي، هنا بعيداً في أوروبا، إلى حيث وصلت آلاف من مفاتيح بواباتك؟

حلب، قصائد غنية ستزهر في حدائقك، أحراراً سنسير بين الرمال المتحركة في روايات الشرق الاوسط: كثبان حروف الحرية موشومة بأيدينا، كلمات صلاة حمراء ستملأ أعيننا

حلب، كتب شعر ممزقة تتطاير في الريح، اولادك استسلموا لحطام الخرسانة الذي سحق ذاكرتهم

حلب، نحن اللذين نقرأ قصيدتك حاربنا هؤلاء اللذين لا يعرفون شيئاً عن رقصة خط طفلة، تكتب قصيدة حب لأمها

حلب، بناتك، هن اليهوديات الجدد، مشتتات بين مكتبات العالم. في سماعاتهن يمكننا أن نسمع عزاء رحم العود.

حلب، نحن لن نحارب بسلاح مرفوع إلى الأعلى- حتى النصر. لا. سنضع آمالنا بشمع الرهافة الناعمة لخضوع قمم جبال الكلمات، للثلج المتساقط بهدوء، الذي يذوب في الربيع بالمياه الحلوة لينابيع حب جياشة

حلب، مرة أخرى إحكي لنا، مؤمنين وملحدين، كيف ننبت أحياء حروف داخل معابدك المنتشرة على جسد روحك، المنصتة نحو الداخل إلى أجراس الحرية.

حلب، مثل ولد مصغ لقصص جدته، سأعود للجلوس على ركبتيك.

*ترجمت القصيدة عن العبرية بيد كفاح عبد الحليم.

Haokets Magazine

English version

הגירסא של השיר בעברית, שהתפרסם בשיחה מקומית.

| עם התגים | כתיבת תגובה

אבי | למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

אבי

1. אָבִי לָבוּשׁ בַּכִּשָּׁלוֹן

אֲדָמָה צוֹמַחַת מִבְּשָׂרוֹ שֶׁל אָבִי

הַפְּרִיחָה מֵעַל קִבְרוֹ אוֹמֶרֶת לִי שֶׁהוּא כְּבָר לֹא אֲדָמָה

אֲנִי נוֹגֵעַ בּוֹ וְאֵינִי שָׂבֵעַ.

 

2. כְּשֶׁאַבָּא מֵת

הִתְחַלְּקוּ הַמִּשְׁפָּחוֹת לִשְׁנַיִם

אַחַת רָצְתָה רֹאשׁ לְלֹא שֵׂעָר וּבַיִת לְלֹא בַּיִת

וְהַשְּׁנִיָּה רָצְתָה דַּף לְלֹא עֵט וְעָתִיד לְלֹא עָבָר

כָּתַבְתִּי אֶת מָה "שֶׁלֹּא עַכְשָׁו"

וּמֵרַרְתִּי קַדִּישׁ עַל הַיְּצוּר

שֶׁנּוֹלַד.

 

3. מְנַסֶּה לְהַשְׁאִיר הִזָּכְרוּת בְּרֶחֶם אָבִי

בְּהֵעָדְרוֹ נֶעֱדַרְתִּי אֲדָמָה אֲטוּמָה שֶׁל סַעֲרוֹת נֶפֶשׁ

חֻרְשַׁת יַבָּשׁוֹת שֶׁנִּכְרְתָה

הַבֵּיצִיּוֹת שֶׁלּוֹ חִסְּרוּ אִמָּאַדֶּמֶת

בַּמַּחְזוֹר הֲלֹא פּוֹסֵק שֶׁל שֵׁרוּתוֹ

הוּא בָּנָה מִשְׁפַּחַת גַּרְעִינֵי אֲבַטִּיחַ מְלוּחִים

מִלֶּגוֹ.

מִפְרַשׂ נִפְקָדוּתִי נוֹכֵחַ בָּרוּחַ הַנִּנְשֶׁפֶת מִתּוֹךְ זוּגוֹת עֵינָיו

אֲשֶׁר מְשִׁיטוֹת קֶמַח בְּיָם לְלֹא

תּוֹרָה.

| עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

Downstairs, from heavenly Aleppo

Aleppo, your stories will come back to my ears, like a child who sits on his grandmother’s knees

Tariq Al-Bab, Aleppo, 2013. (Basma/Foreign and Commonwealth Office)

Tariq Al-Bab, Aleppo, 2013. (Basma/Foreign and Commonwealth Office)

Aleppo, I, Matityaho Ibn Shifra, your old daughter, a grandson of your Arab-Jews, mourn the erasure of your city of poetry

Aleppo, how did they forget to save your libraries

Aleppo, was it not fireworks that lit the skies of the Arab spring? Or were the night stars shining all night long

Aleppo, tell me who is the devil that drops explosive barrels upon your residents, and thinks that in this way — they will write his name in love

Aleppo, will you listen to the old, weeping Iraqi who lives inside of me? Here, at the gates of our European towns, stand thousands of your sons and daughters, standing with keys to lost homes, waiting to enter

Aleppo, rich poems will flourish in your botanic gardens; Free, we will walk among your Middle Eastern shifting sand-novel-dunes; freedom will be tattooed on our children’s hands, red words of prayer will spread in the wind

Aleppo, torn poetry books fly in the wind; your children’s memory squashed beneath the rubble

Aleppo, the few who read your heart’s beating poems fighting with those who don’t know shit about the little girl who dances while she writes a love letter to her mom

Aleppo, your daughters, are the new Jews, who are exiled between the libraries of the world, and inside their headphones you can hear the compassionate womb of the Oud

Aleppo, we will not fight with weapons that lead to victory. Nope. We will put our hopes in the gentle candle wax and surrender to mountains of words where the sweet snow melts into rivers; where love springs out

Aleppo, tell us again how we can raise neighborhoods of believers and atheists; among the alters who scattered our souls

Aleppo, your stories will come back to my ears, like a child who sits on his grandmother’s knees

January, 2017

The poem was first published on 972MAGAZINE

| עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

חאלב של מטה

bombed_out_vehicles_aleppo-1

חאלב של מטה

חאלב של מטה, אני מתתיהו בן שפרה, בן מבנותייך, נכד ליהודייך, מקונן על מחיקת שכונות שירייך

חאלב, איך ויתרו על הצלתך ספריותייך?

חאלב, זה לא זיקוק שהדליק את שמי האביב הערבי, אלו הם כוכבי השמים שנוצצים בלילה.

חאלב, אמרי לי מי זה השטן הזה שזורק חביות נפץ על ראשי תושביו, חושב שכך יכתבו את שמו באהבה?

חאלב, התשמעי למקוננת העיראקית שבתוכי, כאן רחוק באירופה, היכן שהגיעו רבבות ממפתחות שערייך?

חאלב, שירים עשירים עוד יפרחו בגינותייך; חופשיים נהלך בינות החולות הנודדים ברומנים של המזרח התיכון; דיונות אותיות החירות מקועקעות בידינו, מילות תפילה אדומה יתפשטו בעינינו

חאלב, ספרי שירה קרועים מתעופפים ברוח; ילדיך נכנעו למשא הבטון שמחץ את זיכרונם

חאלב, אנו הקוראים את שירך נלחמנו באלו שלא יודעים דבר על ריקוד כתב היד של ילדה, הרושמת שיר אהבה לְאִמָּהּ

חאלב, בנותייך, הן היהודיות החדשות, גולות בין ספריות העולם. באזניות שלהן אפשר לשמוע את נֶחָמַת רחם הָעוּד.

חאלב, אנחנו לא ניאבק בנשק זקור אל על – עד הניצחון. לא. אנו נניח את תקוותינו בשעוות הרוך העדין של כניעת פסגות הררי המילים, לשלג הנופל בשקט, ונמס באביב למים המתוקים של מעיינות אהבה נובעת

חאלב, ספרי לנו שוב כיצד נצמיח שכונות של אותיות מאמינים ואתאיסטים בתוך מקדשייך הפזורים על גבי גוף נשמתך, הקשובה פנימה אל פעמוני החירות.

חאלב, כמו ילד קשוב לסיפורי סבתו, אשוב עוד לשבת על ברכייך.

 

שיר מתוך הספר השירה השישי ההולך וקורם עור ומילים. בקרוב הדסטארט. אעדכן. השיר התפרסם לראשונה באתר "שיחה מקומית".

| עם התגים , , , , , , , , , | 2 תגובות

נא לעלות על הטיסה עם קובי אור

המאמר התפרסם לראשונה באתר "יקום תרבות"

kkk1

לעלות על הטיסה של קובי אור

מתי שמואלוף כותב על ספר חדש שמאגד ביקורות מוזיקה של עיתונאי הרוק קובי אור ומראיין את יוצריו, העורך יוסף למפל והמעצב אבי בוחבוט

יש לי הרבה ספרי קריאה ליד המיטה, אך אחד מהם מיוחד מכל השאר – "הטיסה" של קובי אור. החלטתי לכתוב עליו ולראיין את יוצריו. בתקווה שתרבות השוליים הישראלית תקבל את המרכזיות המגיעה לה. ובלי ספק בכדי להצהיר על יהלום הפרברים המלוטש והנוצץ הזה, שהתגלגל לידי במקרה.

הספרון הוא בגודל כף היד שלי. על העטיפה בצד אחד דף בוהק ועבה עם שם הספר בעברית וערבית. הספר כולו מתורגם לערבית על ידי אסעד זועבי. מתחת מוטו "אני יצאתי, אתם עוד בבוץ." קובי אור, שלבלוג שלו, הקרמטוריום, התמכרתי בשנים האחרונות, עיתונאי רוק, להקות, מוזיקה קלאסית ותובנות על חיי ולא בכדי רק קובי אור מקבל את האפשרות שאראה אותו ראשון בפיד שלי. האסתטיקה של קובי אור אוהבת להסיר העטיפה של המתנה ולגלות שקופסת הממתקים, שפו הדוב קנה לנו, ריקה לחלוטין.

להוצאה קוראים "תחנת נייר" מערכת ההוצאה כוללת את ענת ברזילי, צחי אבינועם, אבי בוחבוט ודנה גז. הספר, כך נכתב בדף המידע בסופו, "נאסף והודפס באירואסיה והסביבה בכוונה תחילה". המונח "אירואסיה" מזכיר לי מיד את אורוול וכל החזון הדיסאוטופי שלו, על הגושים העולמיים שנלחמים זה בזה. בניגוד לכל הספרים שיוצאים בהוצאות גדולות כקטנות, הספר הזה מתנהג כמו פנזין ונכתב באותיות קטנות ש"מותר לשכפל, להעתיק, לצלם…" אין פה זכויות יוצרים, אין פה מלחמות משפטיות. המידע כולו הופך שיתופי כשהוא מודפס. זאת חשיבה אחרת שנמצאת באותיות הקטנות של הספר. אך זאת מהפכה גדולה.

הספר יצא לאור בשנת 2016 בעריכת יוסף למפל [גילוי נאות: אני מכיר את יוסף למפל משיטוט ברחובות, הכרתיו באחד מערבי הערס פואטיקה, כשישבנו בדרום תל אביב, והייתי לאחד מהיוצרים שהשתתפו בפסטיבל הפנזינים שערך בדרום תל אביב]. את הספר ערך גרפית, אבי בוחבוט. [גילוי נאות: אבי בוחבוט עיצב את רוב כתבי העת והספרים של הוצאת גרילה תרבות וגם עיצב את ספרי "פרידה בברלין"].

 

10525687_817775834933318_2121441748499173019_n

אור תלוי על צלב

בעטיפה האחורית, אפשר לראות את קובי אור, כשהוא מניח את ידיו לצדדים, במין צלב, בצימר הישן. מול מיקרופון הוא עומד, כמין ישו שכזה. ולא בכדי כנראה נבחרה העטיפה הזאת לגב האחורי, כי קובי אור צולב רבים בכתביו, ואת עצמו ואת גיבוריו, אין לו רחמים על העולם, שלא מרחם עליו בחזרה. ידיו לא מצליחות להגיע לגבולות הדף האחורי, אך הן מסמנות את המוטיב המרכזי. אנו ניתן מיקרופון לקובי אור, והוא יסתגר בצימר שלו, בלי קהל או עם קהל, הוא ילעג לכל מה שנתפס כסמכותני, הגמוני ויפתח את השפה המיוחדת שלו, לבקוע דרך, גם בלי העיתונים וההוצאות הגדולות. קובי אור לא מגלומן, הוא אינו מקים דת חדשה, הוא אינו יוצא לאור בכדי להאיר את המוארים. קובי אור לא מחפש גן עדן, הוא מחפש דווקא את החשיכה. הוא אוהב את החצי חשיכה שמונחת מתחת לרגליו בתצלום העטיפה האחורית. הדפס קטן של תמונה שלו מופיע על הטישירט שלו. כי הוא כל הזמן בודק את עצמו דרך המוזיקה שהוא שומע. הוא משווה, מבקר, לועג את מחשבותיו בכדי להבין את העולם סביבו. היופי בחוץ, חייב לעבור בכיעור בפנים. לכן אני רואה את הניסיון של קובי אור להתעופף כמו מלאך בצימר, כשרגליו תקועות בנעלי ספורט עייפות, מכנסי טרנינג שאיתן אני נוהג לישון, וחולצת הטישירט שהוא בטח הכין לעצמו באיזה חנות בדרום תל אביב. זה ניסיון שלא יצלח. שום קונקורד לא ייקח אותו ללאנג' שלו. אבל בעולם מקביל, קובי אור הופך למבקר המוזיקה של אחד העיתונים שיש להם לפחות מאה אלף מנויים שמשלמים כסף, בכדי לקבל עיתון ביד. והוא נוסע בבגדים שלו ואנשים מריעים לו, שהוא מתלבש כמו קוביין שכזה, וגם מההשוואה הזאת אני אצטרך להתנער בקרוב. כי חס וחלילה שאני אהפוך לקומיסר פולני שמנסה לכתוב על קובי אור ואזכה ללעג שיקפיא את ניסיונותיי הבלתי רציונאליים לתאר את עבודתו. נחזור לתמונה. מאחורי קובי אור, מפה של תל אביב, כיסאות שאף אחד לא יושב עליהם, ארונות חתומים, כיסא של הופעה עם ראש צהוב, עוד כמה תמונות שקשה לראות את תוכנן, כבלים של כלי מוזיקה. מגברים. ואין אף אחד מול קובי. ובכל זאת מישהו מצלם את התמונה [כל התמונות והרישומים הם של קובי אור]. אולי קובי אור אילף את המצלמה שלו לצלם את התמונה. ומי שמכיר את קובי אור יודע שהוא לוקח את המצלמה בתוך הפאוץ' המיתולוגי שלו לכל מקום. בתוך הספר עצמו יש תמונות אמיתיות [!] של קובי אור.

איזה חלום, שתמונה אמיתית שלך, כזאת שבאמת הגיעה מעשורים אחרים, שהיו מצלמות והיו מפתחים תמונות ולא אוגרים ומוחקים גיג'ות של תמונות. ניסיתי כבר הרבה פעמים להבין על איזה ספרים הוא צילם את הצעצוע של גופי, כשהוא עומד על הכוורות האלו של ספריו. נגיע לכך. מתחת לרגליו של קובי אור, מזרון מלוכלך, ששום זמר, מבקר רוק או פרשן טלביזיה היה רוצה להצטלם עליו. אולי זאת כרית בצבע בז'. ובתחתית התמונה החושך הופך לחשיכה, לאפילה, למקום שאין לו שם. מי שמכיר את הכתיבה של קובי אור, יודע שהוא מכיר כל פרט בתמונה, והוא לא רוצה לעזוב את המפה של תל אביב בכדי לחיות בעיר שבו כתבו וחיו גיבוריו. קובי הוא חית עיר תל אביבית, דרומתלאביבית, אמיתית. הוא לא רוצה חשיכה אחרת, והדרך בה הוא טס היא עם המילים שלו. בתמונה אני מרגיש שקובי אור אומר, זה המקום שלי, אני מושיט את הידיים שלי, מעל מפת תל אביב, מתחתיי האמפליפריים, ואני לא מוכן להתלבש בכדי לייצר ביוגרפיה של פלסטיק. אני נטוע בתוך נעלי הספורט המטונפות, אני הטרנינג האפור, אני החולצה שעשיתי לעצמי ואי אפשר לקנות אותה בשום חנות, אני הכיסאות הריקים, אני הבמה המלאה בחומרים שנשכחו בזמן וחזרו לחיים בגלל הצילום של מצלמה אמיתית ולא זאת שמצלמת ולא מפתחת לתמונות. אני מלאך מקומי, לא בינלאומי, לא מסחרי, לא משחק את המשחק שלכם. אני חי בתוך הצימר הזה שכבר נכחד וזכרונו הולך רק עם מי שהגיע לדלתותיו וראה את מופעיו. אתם מבינים הספר הזה עוד לפני שנפתח אותו, כבר מהודר בחזיתו, במוטו של בוץ, וקרטון בוהק. ומאחוריו אנו מקבלים מלאך אמיתי, מיוסר, רומנטי, מצחיק, של היסטורית המועדונים הדרום תל אביבית, שהיא גם מאבקו של היחיד ללבוש את הטרנינג, מעל מגברים שיוצרים חשיכה או חשיכה שנוצרת מגברים. קובי אור רוצה לצמוח כמו לוטוס מתוך הבוץ, בכדי להירקב בשמחה בתוך הבוץ, ולהיגמל מהמשחק המטופש הזה ביצירת לוטוס, שמתוכו נולד הסיפור של בודהא מהפרברים. אתם מבינים, אתן קולטות משהו עד כה.

 

kkk2

צילום: אבי בוחבוט

"לאבד את הכיוון, או להתגייס למשטרה"

הדף הראשון של הספר נותן לנו עוד מוטו, כמו כלב נחייה שמקבל עיוור, בכדי להיות מוזן מהעיוורון הזה, עוד רגע של קסם מוחשך שכזה, שייתן לנו שכחה טוטלית, שבתוכה נהלך בחיינו, כמשרתי האפילה, כי מה שווה לדעת את כל מה שאנו יודעים. כמה אחוז יש בחלב. מה זה משנה בעצם אם רצחו פעם מלך באנגליה ואז החזירו בכל את המלוכה. לשכוח ה כ ו ל.

קובי אור דורש מאיתנו: "בכתיבה על מוזיקה צריך לאבד את הכיוון, לו רציתי למצוא משהו, הייתי מתגייס למשטרה" [טד מיקו, עיתונאי רוק במלודי מייקר]. אני מראש מודיע שלא אדבר על הטקסטים עצמם. כי הם דורשים את הקריאה שלכם/ן. אני אדבר על הספר והנגיעה שלו בו, ולא אתן לכם אפילו רגע הצצה בטקסטים עצמם. אלו הם היהלומים עצמם. רוצים לראות. לכו למוזיאון. רוצים להישאר בכורסה ולגעת בקובי אור, אז תגלגלו לאתר שלו. אבל הספרון הייחודי הזה יישאר ייחודי.

לאף אחד מכם אין את התמונה שאני קיבלתי בתוכו. זה מה שייחודי בו. הוא הצצה אמיתית לתוך החיים של קובי אור, שהוא בהחלט הממציא הבלתי נתפס של המושג עיתונאי רוק. אצלו יש רוק ויש עיתונאים לרוק. גדלתי בפלסטינא. לא היה לנו רולינג סטונס מגזין. וגם הרולינג סטון מגזין שלעצמו לא ידע שהוא יהפוך למגזין הרולינג סטון, כשהוא הוקם בסן פרנסיסקו בשנת 1967. אני מכור גם למגזין הרולינג סטון, כי בתוכו החדשות שמחות יותר. וכשראיתי את הסרט "כמעט מפורסמים," אני זה היה הילד הקטן הזה שראיין את הלהקה הגדולה. כי בתוכי יש מראיין תמים, ששוכב באמבטיה ומראיין את מיק ג'אגר מבלי לפחד, לשאול אותו באמת, מדוע הוא לא הפסיק את ההופעה, כמו פוחלץ, מקרטני והוא, אשכרה פולחצי רוק, שעוד בחיים הפכו אותם למומיות, וחנטו את גופם.

איבדתי את הכיוון מספיק, ולא התגייסתי מעולם למשטרה. אבל זה קובי אור. הוא אוהב את הציטוטים האלו שהם עמוקים מאוד וגם קלים מאוד. הם מזכירים לנו את האטמוספרה של קובי, שכולה מלאה בעיתונאי רוק, וילד חולם ביניהם, והוא יתום, יתמותו מתמלאת בספרים, במוזיקה, בכתיבה על מוזיקה, ואלו הם הוריו, שנושמים בתוכו ומדברים עם הילד, בשפה שרק עיתונאי רוק מכירים. קובי אור, מתפלל, אוכל, מחרבן, מהמר, מקלל בשפה של עיתונאי רוק, שאיבדו כיוון בכדי להיות בבית עם ההורים האלו שהלכו רחוק. זה ספר שקובי אור אישר להוציא לאור, ולא היה שותף לכל ההחלטות היצירתיות של העורך, המעצב והמערכת, וההוצאה והזמן והמקום וכל מה שקשור לחיבור בין אותיות וניירות. ותאמינו לי, ואלוהים והשטן יודעים שאני אומר את האמת, זה ממכר. החומר של קובי אור ממכר. אתה מתחיל בטורים, אתה ממשיך בסרטוני היוטיוב. אתה חופר באינטרנט בכל מה שאתה מוצא. בכדי יום אחד לפגוש את קובי אור במציאות, הולך עם שקית ניילון, כמו שמעון אדף, בפשטות, ומוציא מתוכו, דף קטן מקופל, וניגש אליך, אחרי שהקראת איזה שיר בצימר, לקהל צמא לאזוטריה, שכמוך, אתה אזוטרי, והאוויר שלך אזוטרי וחברתך וחבריה יודעים שנולדת אזוטרי, ממדינת אזוטריה.

טוב אנחנו בעידן של המולטיטסקינג. הספקתי לגלגל משהו, להעביר אלבום בבנדקמפ של שלום גד, לקרוא סיפור של יהודה שהרבני, לענות להודעות בפייס וחזרתי לספרון הזה שמרטיט את ריטוטי הרטט שאיבדנו במעבר לעידן החדש. אנשים כמו קובי אור, העידן החדש מנסה להכחיד. אין ולא תהיה לו עבודה קבועה בעיתון. הוא יהרוג יותר מדי משרדי יחצ שלא יסבלו את השחיטה של עובדיהם. שהרי היום הכתיבה על מוזיקה שייכת לתעשייה המושלמת של המוות. אם בשנות השבעים היה חופש בכתיבה על מוזיקה, הרי בעידן שלנו המוזיקה, כמו גם השירה, הפכו לתוכניות טלביזיה ממוסחרות שלקחו את כל החופש וכלאו אותו בריאליטי. ובכל זאת קובי אור הוא הנזיר הזן שפועל מתחת לראדאר, הוא לא צריך חליפה, הוא צריך מזרק ישן חסר שימוש, קונדום קרוע, תקליט של מוזיקה קלאסית שנזרק, זכרונות מכתבי רוק שנכתבו באתרים שמתו כמו גיאוסיטיז. לא פעם יצאתי למסע אחרי קובי אור והגעתי לארכיונים אינטרנטיים שבהם יש את הכתבים של כתבי הרוק שהוא אוהב, נשמרים בתוך אתרים בלי טראפיק, שרק המוח הקודח של קובי אור מחזיקים אותם בחיים.

כתבתי הרבה ביקורות ספרים, ויש נוסחה שכזאת בכתיבה על ספר. מתחילים בקצת הקשר, מי זה הכותב, מאיפה בא, ומה כבר קראנו, מה הכתיבה עושה, ולא עושה, קצת קשר לדברים שקורים היום ובסוף משפט מסיים שיסגור את כל הטיעונים שהיו באמצע, ויפתח אולי הרהור לבאות. אבל אין כזה דבר ביקורת ספרים, מבלי לכתוב על הספר עצמו. אני לא רוצה לכתוב על הטורים שלו. כי אותם צריך לקרוא כמה פעמים, ולחזור לקרוא בהם, ולחשוב מה עושה אותם לכל כך יפים, מצחיקים בשירה שכזאת.

בואו נפגוש את התמונה הראשונה שהודבקה לדף מספר שבע. יש שני אנשים בתמונה, אחד עושה מוזיקה במכשיר לא ברור. השני ספק רוקד מאחוריו, ספק עומד בצורה מפותלת, לא זכרית, לא טסטוסטרון, לא אגו, משהו שיכול להתקיים רק בצימר. הפעם יש פה אור בצימר. מתחת ומעל. ואפשר להרגיש את קובי אור שמצלם את התמונה, כי הוא עומד מאוד קרוב אליהם ומצלם אותם. הוא קרוב למוסיקה של הצימר. הוא קרוב לצימר. הוא קרוב לתרבות של רחוב הגדוד העברי. אחד מהרחובות שזקוקים ולא זקוקים לחוקר דוקטורט שיכתוב על הבלתי אפשרי. מצד אחד האלבי, הרדיקלי, המזרחי בתודעה ובגוף. מצד שני היה בו את הצימר, שהיה מעוז של תרבות נגד אחרת לגמרי, אולי אשכנזית קצת, אולי ניסיונית, וביניהם, נשים, גברים, נשים-גברים, גברים-נשים שעובדים בזנות. טרנסג'נדרים. וכמה שירה נכתבה בין שני הקטבים האלו ומתוך המבט באלימות של עבודה ברחוב. הבורגנות לא מביטה לאלימות שהיא מייצרת בדחק ובכפייה, על העובדים ברחוב. אבל בתל אביב ברחוב אחד יש את כל ההיסטוריה הציונית ומפלתה. הגדוד העברי, שהפך למעוז אקטביזם מיוחד, בינארי, בן שני קטבים, ובתוך מגרש חניה אחד של השפלות לא פוסקות של עובדותיו ועובדיו. וכמובן הזרם הבלתי פוסק של הטיפוסים העצובים שעולים מתחנה מרכזית ישנה וחדשה, למעלה, בקיבוץ נדבות, במכירת גופם, בהזרקות לתוך המוח של האהובה שלך בגן החשמל. ראיתי את כל זה ולא מספיק לתאר את העצב. שום מילה לא תתפוס את ההקשר ותכניס אותו לאותיות המרובעות האלו. וקובי אור לא מנסה לקפוץ לאלבי ולכתוב את השירים שלהם, כמו לו ריד [בהיפוך אותיות הוא ורד לי]. קובי אור כן כותב על מגרש החנייה הכי עצוב בתל אביב כמו ורד לי, רק בצורה אחרת, כי לורד לי אין את המלאכים האלו שקוראים להם עיתונאי הרוק, שמגנים על הגוף של קובי אור מהבטה לצללים.

בכל ביקורת ספרותית צריכה להיות פעם אחת שאתה מבקר את הכותב. שאלו אותי פעם למה קובי אור לא כותב על המוזיקה המזרחית. ועניתי בפשטות, קובי אור כותב על היקום שלו. הוא נאמן ליקום הזה, והוא נמצא במרחק נגיעה ממנו. נכון שלפעמים הוא לא מצליח לעשות את המעבר שעשה נזיר הזן, בן שלו, ב"הארץ" בסדרת כתבות שבה הכתיר את האינדי המזרחי או כשהוא נפרד ממאיר בנאי ז"ל במילים מרגשות, שהרגשת את הפואטיות שלו נמסה בתוך רוח הקינה המזרחית. ובכל זאת יש מרחק קטן בין האלבי לצימר, אך קובי אור לעיתים רחוקות מביט לשם. ובכל זאת, הגיבורים של דרום תל אביב במחזות חנון לוין נשארים בתוך העליבות הפולנית [מזרח אירופית] הדרום תל אביב, ואלו מעולם לא הפכו ל"בורגנים" של אסף ציפור.

יש משהו מדויק לעמוד כל כך קרוב לזוג המוסיקאים האלו בצימר, מוקפים באור שיוצא מהמוזיקה שלא אדע את שמה. אבל קובי אור עומד קרוב מאוד אליהם, עד כי אין אף אחד בינו לביניהם. אולי הוא הצופה היחיד ואולי הוא דורש מאיתנו את החסידות הזאת, להיות קרובים לאלו שאנו כותבים וקוראים עליהם, ואולי לא. ובמבט נוסף, אני רואה שיש עוד אדם מאחורי המוזיקאי המרכז והוא שולח יד לאיזה מכשיר. נוצרת האשליה שלאיש במרכז יש ארבע ידיים כמו אל הודי. זה הכוח של קובי לתפוס התגלות שכזאת. אך גם לכלול ברגע כזה את הרצפה של האבנים, מרצפות פשוטות כמו אלו שבתוכן גדלנו בשיכון. רק מתוך הכרה בהן אפשר לצאת החוצה. ויש רישומים שנותנים לי להרגיש את המחשבות של קובי אור.

לפני שנחזור מהמסע אל תודעת קובי אור ונלך לראיין את היוצרים של "הטיסה".  אני מצטער שלא אכתוב על הרישומים הנפלאים, על הצילום של הגרפיטי, אני מצטער על הכול.

בואו נביט ביחד בצילום שקיבלתי בתוך הספר מיוצריו. איזו מתנה זאת לקבל אפשרות להיות במקום כל כך אינטימי עם קובי אור. רציתי לכתוב גאון. אני נזכר שאסור לכתוב מילים מוחלטות. צריך תמיד לאוורר את החדר מהריחות, אחרת הוא מסריח. גאון היא מילה סגורה בתוך חדר. ולפעמים היא גם מילה פתוחה. תתארו לכם, שהייתן מקבלות את הספר של אוסקר ויילד עם התמונה האהובה עליו, או הדרך בה בולאנו ראה את מדבר סונוארה, את התמונה של בוקובסקי עם קארבר בערב שירה. יותר מדי תמונות יש לנו בטלפון ואין בהן כלום. אבל תנו לי תמונה אחת להביט בה בזמן שאני קורא ואני נמס לתוכה. ואם יש תמונה שהספר הקטן הזה נתן לי במתנה, כברכה וקללה, זאת התמונה של ספרים בבית של קובי אור. יותר נכון, עמוד 49. פסל צעצוע של גופי, החמוד עומד מעל הספרים באנגלית, בעברית, ותצלומים ספק של אורלי קסטל בלום והמרגל היהודי-ערבי של אלי כהן. מי צריך הקשר. הנה ההקשר. תרבות גבוהה ונמוכה. הכתיבה של קובי אור מתחילה בקריאה, אך גם באגירה של פרטים, ולעג להם, בחזרה לילד שהעמיד את הספרים כמו מגדלים של טירה ועליהם הניח את המלך גופי. זה תיאור טוב לקריאה בטקסטים של קובי אור. יש בהם ערימות של ספרים, יש בהם ילדותיות, טעם אישי, חברתי, יש בהם אירוניה לא פוסקת, ולעיתים האזכורים חשובים לנו, ולעיתים רק להאזין למגע של הצעצוע בערימות האלו שמטפסות לשמיים בכדי לתת מקום של כבוד לגופי. אמרתי לכם כבר – אחרי אלף מילה ויותר – שקובי אור הוא עיתונאי רוק והוריו הם להקה. הוא מטפס עם הספרים, וצעצועיו הנשכחים של השטן וולט דיסני, בכדי לרדת תהומות ולחצות את נהר השכחה ולפגוש לפחות פעם אחת הוריו.

10454235_701785056543518_703195822094367610_o

יוסף למפל. צילום: דף הפייסבוק שלו

ראיון עם יוסף למפל עורך הספר

ברור שאני מבין מדוע קובי אור. אבל בכל זאת תן לנו הצצה לתהליך היצירה. איך דווקא ב-2016 מסיימים ספר של יצירותיו? מתי התחלתם? תן לי לפחות הצצה לתהליך היצירה.
בשנת 2010 אדם ססלר ואני הגשנו תכנית רדיו מסעירה בנושא אקולוגיה ברדיו "כל השלום". למרות הנושא המרכזי, נהגנו להתקשר לקובי אור בכל תכנית ולתפוס אותו ב"באצ'ו" או משוטט ברחבי תל אביב, מחצר אחורית זו או אחרת היה מקריא לנו טקסט מזעזע ומטלטל ואנחנו הפכנו מכורים לסנאף והיינו מצלצלים שוב שבוע אחר שבוע. פעם ישבנו באולפן עם הזמר איתן אולמן וקובי הקריא סיפור על סחר בנשים משו מזעזע ברמות, ישבנו שותקים בשידור מספר דקות אחרי שסיים, פשוט לא יכולנו לדבר.

באותה תקופה אדם אני חשבנו על להוציא חמור בפורמט של ההוצאה שלנו שנקראה אז "ערוץ הנייר." בשנת 2013 נפגשנו דנה גז, צחי אבינועם קובי ואני באוזן, קובי הביא כמה עותקים מהחומר. ישבנו על קפה ליד, וקובי אור הדגיש שאנחנו יכולים לעשות מה שאנו רוצים והוא חזר על המנטרה הזו בכל שלוש השנים שלקח לספר להתהוות. בכל פעם ששאלתי אותו אם מה שאנחנו עושים בסדר מבחינתו, תמיד אמר שכל מה שאנחנו עושים הוא מצוין והוא סומך עלינו.

אני גם במערכת של כתבי עת, ולא תמיד ברור לי מה התפקיד שלי (: אז מה עשו חברי המערכת?
את הטקסטים היה צריך לקרוא ולהקליד וכולנו לקחנו חלק בזה, ענת וצחי כתבו טקסטים על קובי שבגלגול מוקדם יותר של הספר היו אמורים להיות חלק מהספר, אך בסוף החלטנו להוציא ספר של קובי ולא על קובי. דנה גז שעיצבה את הספרים האחרונים של ״תחנת נייר״ העבירה את הפרויקט לאבי בוחבוט, מעריץ ותיק של קובי אור, שעיצב את הספר.

מה קובי אור אמר לך כשביקשת את רשותו?
העבודה עם קובי היא מדהימה כל ההתנהלות שלו היא חיובית וצנועה. כל מה ששאלתי, או ביקשתי, קיבלתי תמיד את התשובה, "מה שאתה צריך אני סומך עליכם."

יוסי היית פעיל חברתי, וגם יוצר של פסטיבל הפנזינים בדרום תל אביב. איך הוצאת הספר קשורה לפסטיבל הפנזינים?
כשג'קי לוי ואני התחלנו את פסטיבל הפנזינים בתל אביב פניתי לקובי, אם הוא מכיר פנזינאים שאנחנו לא מכירים, קיבלתי הרצאה מעולה על ההיסטוריה של הפנזינים הישראלים: "נייר" [פנזין של מוטי שהרבני], "סוס" [פנזין של צ'יקי], ו״אבק״ [פנזין של דנה קסלר], ואפילו  ״בול דוג״ שהוציא לא עלינו ח"כ יהיר לפיד. אף אחד מהפנזינים לא הגיע לפסטיבל. אבל קובי הקריא מיצירותיו בפסטיבל הראשון ומאז היינו מתייעצים אתו ולפעמים מנסים לנצל אותו כגורו הפסטיבל. קובי אהב את השונה גם בשוליים, שמח שהגיע לפסטיבל בחורה מנוער גבעות עם פנזין "בשם גזרת הכתוב". הוא הסכים בפסטיבל הרביעי להצטרף אלינו מתחילת בניית הרעיון וכמובן שדחף למקומות שהוא אוהב – לכיוון השערורייתי המזעזע, הציע שנזמין קבוצה של "לימונובים" ועוד איזו קבוצה פשיסטית שאני לא זוכר, התוצאה הייתה הפסטיבל שהשתתפתם בו עם "גרילה תרבות".

למה מותר לתת אישור לשכפל את הדברים, אתה לא רוצה זכויות יוצרים ותמלוגים?
זכויות יוצרים? מבחינתי מי שילך ויקח את מה שאני רוצה לשתף עם העולם ומשתף שוב, זה סבבה לגמרי.

למה להכניס תצלומים מקוריים, רישומים, גרפיטי, לצד הטקסטים. הרי הטקסטים עומדים בפני עצמם. שאלה שמבקשת ממך להתעלם מכל מה שכתבתי על הספר הנפלא זה.
בנושא העיצוב אני חושב שספר צריך ערך נוסף היום בעידן הדיגיטלי שבו האינפורמציה עצמה נמצאת ברשת. אני גם מאמין שנגיעה אישית בספר מביאה את הטקסט אל ליבו של הקורא. וכך היצירה פחות נשכחת כמן הטקסטים שיורדים במורד הפיד.

איך הדברים קשורים להוצאת הספרים "תחנת נייר"? כמה ספרים הוצאת? כמה עומדים לצאת?
עד עכשיו הוצאנו בתחנת נייר ששה ספרים. עוד הוצאות יצאו במסגרת פסטיבל הפנזינים. הספרים הם דו-לשוניים, בערבית ועברית, האחרון ספר שירה של צחי אבינועם שיצא בעברית וגרמנית שהושק לאחרונה. אנחנו עובדים על ספר העוסק במפגש של אידאולוגיה אנרכיסטית עם פוליטיקת זהויות ולאומנות בשלבים הראשונים של התנועה הציונית. בנוסף, אנחנו עובדים על ספר ילדים בערבית־עברית־גרמנית, שעוסק בעכברים שחיים בחנות ספרים בירושלים. ויש כמה ברמת הרעיון…

איפה ניתן להשיג את הספרים?
הספרים נמצאים בחנויות הספרים העצמאיות: "אחים גרין", "תולעת ספרים", "הנסיך הקטן" ו"סיפור פשוט". ב-27 לינואר הספרים יהיו מונחים על הדוכן ביריד ספרי האמנות של "ארטפורט". תוכלו גם להשיג אותי במייל ולהזמין את הספרים: yosilampel@gmail.com

1011010_10151864953461782_1699395392_n

אבי בוחבוט. צילום: יעל מאירי

ראיון עם אבי בוחבוט, עורך גרפי של הספר

אבי, איך היה תהליך העבודה עם יוסי?
בתור אספן פנזינים בדימוס וקורא של קובי אור מאז נעוריי, התרגשתי מהאפשרות לעבוד על הפנזין. בגלל שיוסי ואני מעריצות מושבעות של קובי, היה קל וכיף להתחבר יחד לעבודה על ״הטיסה״. להעלות רעיונות משותפים, להתרגש מטקסטים, לבחור תמונות ולחשוב על צורות הגשה לפנזין. תהליך העבודה משום מה התארך מאוד, אבל אני שמח שהתוצאה מצליחה לשמור על הרוח הנונשלנטית של הטקסטים של קובי, שמתבטאת יפה במוטו של טד מיקו שמצוטט בפתיחת הספר ״בכתיבה על רוק צריך לאבד את הכיוון. לו רציתי למצוא משהו, הייתי מתגייס למשטרה״.

ספר קצת על עיצוב הספר.
ביוני 2016 פרסם קובי בבלוג שלו את הפוסט הסתום: ״הטיסה: אני יצאתי, אתם עוד בבוץ. קובי אור 1948-2016״, ועורר סערה-זוטא בסצינה ודאגות כנות לשלומו. הלך הרוח הקיצוני של הפוסט מאפיין את הכתיבה של אור, שבניגוד לעיתונאי המוסיקה הממסדיים (ה״שרון מולדאביים״ לדבריו) הולכת על הקצה, ומשלבת ביקורת עצמית חריפה, אובדנות, חשיפה אישית בוטה, ומעל הכל התמסרות טוטלית למוסיקה ולכתיבה עליה.
שמו של הפנזין מצטט את הפוסט האובדני של אור, שהתגלה כמתיחה. כוונתנו המקורית הייתה להדפיס את הכריכה על נייר עם טקסטורה דמוית שיש, שלי הזכירה מצבות. בסוף ירדנו מכל הסיפור בגלל עלויות הנייר המופרעות, ובחרנו בתצלום הצלוב של קובי לכריכה האחורית.
הדפסה של כמות מצומצמת של עותקים בהוצאה עצמית, מאפשרת תעלולי הפקה נחמדים, שהדפסה תעשייתית לא תמיד מאפשרת. אחרי שקיבלנו את העותקים המודפסים מבית הדפוס, הדבקנו בין עמודי הפנזין תצלומי צבע אקראיים משגרת חייו של אור, בעיקר מביתו וממועדון הצימר. מדובר ממש באורגינלים שהדפסנו מתוך הפילם שמסר לנו קובי. לכל פנזין צירפנו צילומים אחרים, חלק מהם עזר לנו קובי בעצמו להדביק.

מה הקשר בין העיצוב לטקסטים של קובי?
העיצוב שלנו עוזר להנגיש את הטקסטים של קובי, שבמקור התפרסמו בפנזין ״חמור״ שנכתב ממש בכתב ידו. תמללנו ועימדנו את כתב היד המקורי בפונט ידידותי לקריאה, עברית לצד ערבית. בגלל שהיה חשוב לנו לשמר את רוח כתב היד האישי של קובי, הוספנו לפנזין רישומים וציטוטים ויזואלים מ״חמור״ המקורי. כך יוצא שהפנזין הזערורי (56 עמודים של A6) מכיל תצלומים, רישומים והערות בכתב יד.

אני משתפך. אני יודע. אבל התמונות האמיתיות והעטיפה האחורית, הן חוויות טובות, שלא קרו לי כבר הרבה זמן. הפעם האחרונה שהתרגשתי מכניסה לעולם הגרפי של היוצר, היה בספר של בלחסן ז"ל. האם קיבלת השראה מיצירות אחרות בקולאז' הזה, האם זה מגיע מתוך עולם הפנזינים של יוסי? מה המקום שלך כעורך גרפי ביצירת הקולאז' הזה?
כתיבה על מוסיקה, כמו עיצוב גרפי, היא לרוב לא ״הדבר עצמו״ אלא תוצר לואי שנותן ל״דבר עצמו״ תוקף חזותי או ביקורתי. נקודת המוצא של הטקסטים של קובי אור היא יצירה מוסיקלית של אדם אחר. ההשראה שלי הייתה הכתיבה של קובי, שבגדולתה מצליחה לעמוד בפני עצמה, במנותק מנקודת המוצא אליה היא מתייחסת. אני מקווה שבעיצוב הפנזין הצלחנו להתרחק מספיק מקובי, ליצור אובייקט עם זהות מסעירה משל עצמו.

kkk3 kkk4 kkk5

תודה לרותם מקרית גת על ההערות של העריכה, עם זאת אין או בשום אופן אחראי על שגיאות נוספות, שאולי נמצאות בטקסט (:

 
***

המאמר התפרסם לראשונה באתר "יקום תרבות"
***

***

***

***

***

***

| עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

הדפסה מחודשת של ספרי השלישי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"

הספר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" הודפס מחדש לאור כניסתו למערכת החינוך, בתחום הספרות בשאלת ההגירה. הזדמנות חדשה לגלות את הקסם, בהוצאת נהר ספרים.

המשורר רוני סומק ייעץ לספר, והסופר והמוציא לאור ראובן מירן ערך אותו. ניקדה והתקינה אותו שושי מירן. היוצרת דנה לוי צילמה אותי לעטיפה. הספר ראה בתמיכת קרן רבינוביץ לאמנויות בתל אביב וגם קיבלתי מענק עידוד מאח"י. הספר כינס את שירי 2007-2010 שהיו שנות סוערות בחיי. גם הקמתי את "גרילה תרבות" ביחד עם רועי צ'יקי ארד וגם פעלתי רבות להפוך את תחום השירה לתחום פוליטי, חברתי ומזרחי. השיא של השנים הללו הגיע בשנת 2011 עם התפרצות המחאה החברתית.

על העבודה האמנותית הופקדה המשוררת והמסאית שבא סלהוב, שסייעה לי לעבוד על שירי הספר. אלמוג בהר סייע בתרגום השיר הנושא "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" לערבית. מאז נדדתי עם השירים מהספר למקומות שלא חלמתי. השיר "חברות מסוג חדש" הולחן על ידי נועה שמר ולהקת "היפה והחיה".

קראתי את השיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" בבמות רבות בישראל, אך גם בברלין, בבאזל בפסטיבל שירה בינלאומי והוא תורגם לשפות נוספות. המבקר והמשורר אילן ברקוביץ פתח את האנתולוגיה החדשה והמקוונת בתרבות וספרות + במילים הללו: "בשירו החשוב ביותר "חברוּת מסוג חדש", המופיע בפתח ספר-שיריו השלישי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים", מתאר המשורר ולוחם הגרילה מתי שמואלוף מערכת יחסים עדינה בינו לבין חבר אשר שולח לו אס-אמ-אסים, שבהם הוא מאיים להתאבד."

הספר גם הוקלט והפך לספר קולי בICAST ותוכלו לשמוע איך הצלילים יוצאים מפי.

הופעתי בטלוויזיה בתוכנית הטלביזיה של מירי חנוך ואסף הראל

שלושה משירי הספר הוקראו ברשת א'

המשורר יחזקאל נפשי הקריא את שיר הנושא בתוכנית של לאון פלדמן

הקראתי את שיר הנושא בפסטיבל שירה בינלאומי, לצד עדי קיסר, מקס צ'ולק ואחרים בעיר באזל, שבשוויץ

הספר מוצא כרגע בחנויות במחירי מבצע:

להזמנת הספרנהר ספרים ת.ד. 162 בנימינה 30550 טל' 6288724 04 nahar@bezeqint.net

 

הנה שני שירים מתוכו:

חברוּת מסוג חדש

הוּא חָבֵר שֶׁל כָּל הָעוֹרְכוֹת

שֶׁל כָּל הָעִתּוֹנָאִים

שֶׁל כָּל הַסּוֹפְרִים, וַאֲפִלּוּ שֶׁל כַּמָּה אָמָּנִים מֶרְכָּזִיִּים

שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל מוּזִיקָאִים, עוֹבֵד בְּאַחַת הַהוֹצָאוֹת,

יוֹשֵׁב לִכְתֹּב, סוֹגֵר אֶת הַטֶּלֶפוֹן, פּוֹתֵחַ, סוֹגֵר, פּוֹתֵחַ, סוֹגֵר

וּמְאַיֵּם לְהִתְאַבֵּד בְּאֶס-אֶמ-אֶסִּים

מַחְלִיט לְהִתְקַשֵּׁר אֵלַי

וְלֹא יוֹדֵעַ שֶׁמְּשׁוֹרֵר מִתְאַבֵּד כִּמְעַט בְּכָל שִׁיר וְשִׁיר

אֲנִי לֹא עוֹנֶה לוֹ, רַק מַקְשִׁיב,

אַתָּה חָבֵר שֶׁלִּי, הוּא שׁוֹאֵל

כֵּן, אֲנִי מֵשִׁיב לַמְרוֹת שֶׁלֹּא רָאִיתִי אוֹתוֹ כְּבָר חֲצִי שָׁנָה

אָז מַה מַּשְׁמָעוּת הַחַיִּים, הוּא שׁוֹאֵל

 

השיר "חברות חדשה" הולחן בידי "היפה והחיה":

אבי

1.

אָבִי לָבוּשׁ בַּכִּשָּׁלוֹן

אֲדָמָה צוֹמַחַת מִבְּשָׂרוֹ שֶׁל אָבִי

הַפְּרִיחָה מֵעַל קִבְרוֹ אוֹמֶרֶת לִי שֶׁהוּא כְּבָר לֹא אֲדָמָה

אֲנִי נוֹגֵעַ בּוֹ וְאֵינִי שָׂבֵעַ.

2.

כְּשֶׁאַבָּא מֵת

הִתְחַלְּקוּ הַמִּשְׁפָּחוֹת לִשְׁנַיִם

אַחַת רָצְתָה רֹאשׁ לְלֹא שֵׂעָר וּבַיִת לְלֹא בַּיִת

וְהַשְּׁנִיָּה רָצְתָה דַּף לְלֹא עֵט וְעָתִיד לְלֹא עָבָר

כָּתַבְתִּי אֶת מָה "שֶׁלֹּא עַכְשָׁו"

וּמֵרַרְתִּי קַדִּישׁ עַל הַיְּצוּר

שֶׁנּוֹלַד.

3.

מְנַסֶּה לְהַשְׁאִיר הִזָּכְרוּת בְּרֶחֶם אָבִי

בְּהֵעָדְרוֹ נֶעֱדַרְתִּי אֲדָמָה אֲטוּמָה שֶׁל סַעֲרוֹת נֶפֶשׁ

חֻרְשַׁת יַבָּשׁוֹת שֶׁנִּכְרְתָה

הַבֵּיצִיּוֹת שֶׁלּוֹ חִסְּרוּ אִמָּאַדֶּמֶת

בַּמַּחְזוֹר הֲלֹא פּוֹסֵק שֶׁל שֵׁרוּתוֹ

הוּא בָּנָה מִשְׁפַּחַת גַּרְעִינֵי אֲבַטִּיחַ מְלוּחִים

מִלֶּגוֹ.

מִפְרַשׂ נִפְקָדוּתִי נוֹכֵחַ בָּרוּחַ הַנִּנְשֶׁפֶת מִתּוֹךְ זוּגוֹת עֵינָיו

אֲשֶׁר מְשִׁיטוֹת קֶמַח בְּיָם לְלֹא

תּוֹרָה.

 

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

הנה ההשקה שעשיתי עם שלמה בר וארז ביטון במועדון הלבונטין:

| עם התגים , , , , , , | 2 תגובות

יציאת עבדי פרעה: מחשבות בעקבות פרשת השבוע "בא"

 

הורידו והדפיסו את דף הפרשה בספריה

עבדי פרעה הם דמות מישנית במחזה הגדול. כמו בהמלט עם רוזנקרץ וגילדשטיין, כך גם פה. אני רוצה להגדיל לרגע את הזום עליהם ועל העבדות ועל תרבות הדיכוי שהגיעה לתוככי בני ישראל. עבדי פרעה יכולים להיות אליטה, יכולים להיות משרתים. כי המילה עבד בעברית היא גם מילה של כוח, אך גם מילה של כניעה. אני משרתך הנאמן, או אני העבד שלך. זה שני מובנים אחרים. עבדי פרעה הופכים לשחקנים פעילים כשהם עולים ביחד עם יוסף לקבר יעקב. אך במחזה של יציאת מצרים כוחם עולה ואנו לומדים על שלושה קבוצות: פרעה, עבדי פרעה והעם. בהתחלה הם מתמרדים נגד פעולות פרעה. אחר כך אלוהים גורם להם לאהוב את ישראל. ובסוף הם הופכים לאחד עם פרעה ועם העם, כשהם רואים את בני ישראל עוזבים. ננסה להתחקות אחר הדמויות המעניינות הללו.  מי הם עבדי פרעה? האם הם האליטה? האם הם העם? האם הם אלו שמגשרים בין האליטה לבין העם? מדוע אנו צריכים אותם, כשאלוהים מלכתחילה הקשה את לב פרעה.

עבדי פרעה עולים לקבר יעקב

בהתחלה עולים עבדי פרעה אל קבר יעקב, ביחד עם יוסף בכדי לכבד את הקהילה של בני ישראל. אך מי הם עבדי פרעה? האליטה או העם? או שניהם ביחד?

בראשית נ׳:ז׳: "וַיַּ֥עַל יוֹסֵ֖ף לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו וַיַּֽעֲל֨וּ אִתּ֜וֹ כָּל־עַבְדֵ֤י פַרְעֹה֙ זִקְנֵ֣י בֵית֔וֹ וְכֹ֖ל זִקְנֵ֥י אֶֽרֶץ־מִצְרָֽיִם׃"

אבן עזרא על בראשית נ',ז,א
"(ז) ויעל איתו כל עבדי פרעה. כל אנשי מצרים לבד מיוסף עבדי פרעה יקראו."

ספורנו על בראשית נ,ז,ב
"(ז) זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים. להיות נחשב לחכם בעיני חכמי הדור כאמרו וזקניו יחכם."

  • מי הם עבדי פרעה? המתח שבין להיות עבד, לבין להיות חלק מארמון פרעה. מה אנחנו מרגישים כלפי עבדי פרעה בסיטואציה הספציפית הזאת?

"וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד־מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת־הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם׃" [שמות, פרק י', פסוק ז']

"ויצא וגו' ויאמרו עבדי פרעה אליו. אבל לפני משה לא רצו להראות שהיו מפחדים ממנו:ויצא….ויאמרו עבדי פרעה, " (תור הארוך, שמות 10, 7)

 

שאלות: במתח שבין העם לבין מנהיגיו, מדוע המצרים צריכים לסבול את הפגמים של המנהיג שלהם? מה הדעה של העם המצרי על פרעה? האם היו לעם המצרי סיכוי, כשאלוהים מכביד את לב פרעה. למה אין תשובה מהמנהיג? מדוע התנ"ך מביא לנו את התיאור של עבדי פרעה? האם גם המדוכא וגם המדכא סובלים מהדיכוי?

[עבודה בחברותא]

מצרים מהפכה חברתית פנימית

"וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרָיִם; גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה, גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי-פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי הָעָם." [שמות, פרק יא', פסוק ג']

הטור הארוך כותב: ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים. אע"פ שלקו בשבילם לא הוסיפו בהם שנאה אלא אדרבא אהבום ואמרו שהם הרשעים ועושים להם חמס וראוי הוא שיחונן אותם האלהים אבל אין לפרש ויתן ה' את חן העם על ההשאלה שעתה בשעת ההבטחה לא הי' לו לומר ויתן אלא ואני אתן את חן העם ולמטה בשעת המעשה אומר וה' נתן את חן העם:ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים,

גם האיש משה. המביא עליהם המכות:גם האיש משה,

גדול מאוד בעיני עבדי פרעה. אנשי ריביו:גדול מאד בעיני עבדי פרעה.

שאלות: מדוע היה חשוב לאלוהים להפוך את העם המצרי, גם את עצמו, וגם את משה, גם אצל האליטה המצרית שנקראה עבדי פרעה [עבדי השם, עבדי פרעה, או שגם אלו שעבדו את פרעה, בתוך הארמון, נקראו עבדים?] מדוע לא פשוט להקשות את לב המלך המצרי ואז גם העם היה מרגיש זוועה ומשתתף בדיכוי של המלך? מה הסיפור מאחורי הכנסת הדמויות של עבדי פרעה כאן כשחקנים פעילים במחזה? אנו כבר יודעים בעצם שעבדי פרעה היו נגד פרעה, האם המכות שעברו גרמו להם לשנות את דעתם כלפי בני ישראל? מדוע הם חיכו שמשה ייצא, מדוע הם לא אמרו את דעתם מול משה? בזמן המכות עבדי פרעה לא רק שמנסים לשנות את דעתם מול פרעה, אלא גם שרואים את השינוי הרוחני שלהם. הם מעריצים את משה, הם יכולים להשתנות באופן רוחני, גם כשהמכות קשות, ואולי באופן פונקציונאלי ואולי באופן עמוק יותר, הם מניחים את המדוכא ואת מנהיגו במרכז.

[עבודה בחברותא]

ישראל יוצאת מהסיפור ועבדי פרעה שוב הופכים לאחד עם פרעה

"וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, כִּי בָרַח הָעָם; וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ. " [שמות, פרק יד, פסוק ה']

[חברותא]

רגע אחד הם האליטה, רגע אחר הם העבדים שעולים עם יוסף לבכות את יעקב. רגע אחד הם מתמרדים נגד פרעה. רגע אחר אלוהים הופך את לבבם ביחד עם פרעה. ובסוף הם נענשים כמו אדוניהם. גם בכוריהם מתים.

 

ומה אם לישראל היה את תרבות הכוח

יכול להיות שישראל גנבה או לוותה או לקחה זהב וכסף מהמצרים, כמו שהם ניצלו אותם. כלומר ישראל הפכה לאותה תרבות של כוח כמו התרבות שדיכאה אותה. יכול להיות גם שלישראל היו עבדים, כמו שלמצרים היו עבדים, יכול להיות אפילו שהמצרים מכרו את העבדים שלהם לישראל. כל השאלות מגרות אותנו לחשוב על עוד מחשבות בהקשר של עבדות תחת פרעה. ואולי להבין מדוע ברגע לפני קבלת הדיברות הם הקימו את עגל הזהב. זה המקור שלו. ולכן עבדי פרעה הם גם הדמות שעומדת מול פרעה, אך גם רמז שעלינו למצוא את המקום של ההתנגדות הרוחנית מתוך שינוי של עצמנו חיפוש אחר תרבות אחרת, מלבד תרבות הדיכוי.

וְשָׁאֲלָ֨ה אִשָּׁ֤ה מִשְּׁכֶנְתָּהּ֙ וּמִגָּרַ֣ת בֵּיתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת וְשַׂמְתֶּ֗ם עַל־בְּנֵיכֶם֙ וְעַל־בְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְנִצַּלְתֶּ֖ם אֶת־מִצְרָֽיִם׃ (פרק ג )

וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מצרים. (פרק ו, יג )

וראה גם פירוש "משך חכמה":

ויצום אל בני ישראל ואל פרעה כו' להוציא את בנ"י כו' יתכן כי גם אז במצרים היו גדולי האומה אשר היו שרים נכבדים ואפרתים והם היו משעבדים את בני ישראל לעבדים שמכרו המצרים להם ואולי היו המה השלשה שבטים ראובן ושמעון ולוי שהנהיגו שררה במצרים כמו שאיתא במדרש נשא פ' י"ג לוי שלא היה בשעבוד מצרים לכן לא נטל נחלה בארץ, וכן ראובן לא נטל רק בעבר הירדן ושמעון נתקיים עליו אחלקם ביעקב כמוש"פ רמב"ן ומהם היו בני חורין הרבה ושרים אשר היו משעבדים את ישראל הנמכרים להם מהממשלה של פרעה, לכן צוה השי"ת שבני ישראל גם פרעה יוציאו את בני ישראל מהשעבוד ולכן סמך לזה יחוס השלשה שבטים ומסיים הוא אהרן ומשה כו' הוציאו את בני ישראל על צבאותם שיהיו כל משפחה ושבט צבא בפני עצמו ולא ישתעבדו ישראל זה לזה. הם המדברים אל פרעה וכנראה שלזה כיוון הירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה ויצום אל בני ישראל מה צוום על פרשת שילוח עבדים [ר"ל שישלחו עבדיהם מישראל ששעבדו תחת ידם כמוש"כ] הה"ד כה אמר כו' אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם כו' מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי וכו' הנאמר בירמיה ל"ג יעו"ש ודו"ק. [משך החכמה, וארא ח']

בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ שְׁלִ֣ישִׁיָּ֔ה לְמִצְרַ֖יִם וּלְאַשּׁ֑וּר בְּרָכָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃  אֲשֶׁ֧ר בֵּרֲכ֛וֹ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר בָּר֨וּךְ עַמִּ֜י מִצְרַ֗יִם וּמַעֲשֵׂ֤ה יָדַי֙ אַשּׁ֔וּר וְנַחֲלָתִ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס) [ישעיהו 19]

 

הדרך בה זיכרון היסטוריוגרפי מתעצב: מבט דו משמעי על השם עבדי פרעה. שהרי עבדי פרעה נזכרים, להראות לנו את הרעיון של דו משמעיות. נזכור שהיינו עבדי לפרעה. נזכור שהיינו עבדי פרעה. שגם עבדי פרעה ניסו לעשות מהפכה במצרים. הם קודם כיבדו את בני ישראל כשעלו עם יוסף לקבר יעקב, אחר כך עמדו מול פרעה, אחר כך החזיקו ממשה כדמות גדולה במצרים, ולבסוף רק שינו את דעתם לגבי העברים. אבל גם העברים עצמם אולי החזיקו עבדים, וגם הם בזמן מסוים קיבלו רשות לנצל את הזהב והכסף של המצרים. כך שהמצב של הדיכוי היה מסובך וגם העבדים וגם המדכאים החזיקו בחלקים בתרבות של הכוח, אך גם חלקים גדולים בתוכם התמרד וחיפש תרבות חדשה. 

" וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ, עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם; וַיֹּצִיאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה." [דברים פרק ו, פסוק כא']

 

קיראו את המאמר הנפלא של חנה גודינגר, ממדרשת לינדנבאום.

| עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה