שלוש הקראות בין ברלין, ירושלים ובחזרה

שמח על כמה הקראות צפויות ומתרגש במיוחד כלפי הפסטיבל בירושלים.

מי שנמצא/ת בברלין מוזמנים/ות לשמוע את הופעתי בחאפלה הפואטית #9 בברלין, ביחד עם הצ'לן הטורקי צרפתי אניל [13.5]. כמו כן משתתף השנה בפסטיבל מוסררה מיקס 2017 ביחד עם המוזיקאי המחונן גלעד רוט 8-6 בחודש יוני. המופע יעסוק בדרך שנמתחת בין ברלין ובחזרה. ב11.8 ביוני ארצה על הספרות הדיאספורית בהרצאה בברלין בכנס שעורכת ד"ר פניה עוז זלצברגר, של בוגרי מכון יהודי.

  • הקשיבו לאלבום החדש של גלעד רוט:
| עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

לא היינו צריכות להכנס למלחמה הזאת.

 

לא היינו צריכות להכנס למלחמה הזאת

לא היינו צריכות להכנס למלחמה הזאת. היה לנו את הכול. הבתים שלנו הזדקרו מעלה. משפחה הצטופפה למשפחה. חיינו בין הגרנד קניון לבין החניון של כל משפחה. שלחנו את הילדים שלנו לבית הספר. הם חזרו מאושרים עם הילדות ביחד. הילדים קיוו שהם יעברו אותנו, יהיו יותר טובים מאיתנו. הילדים רצו להגיע, כמו המגדלים שבנינו, מעלה מעלה, לגעת בעושר העצום ששמור למעטים. רצינו להגיע למקומות שלא הגענו לפני כן, אבל לא למדנו לחיות ביחד בלי מלחמה.

לא היינו צריכים להיכנס למלחמה הזאת, שהותירה את הילדים שלנו יתומים ושלקחה את ההורים שלנו הרחק, למקומות שרק במותנו נכיר. הילדים שלנו לא משחקים עכשיו בשימחה. הם עצובים. הם מרגישים שיבש החלב בשדינו. הם יודעים שנגמרה המלחמה, ולא השאירה שום התחלה חדשה. אי אפשר להתחיל באבל. אי אפשר לבנות, לאהוב ולהזדיין כשהלב אבל, וחמוץ, וכולנו מתפזרים לכל רחבי העולם, מתדפקים על דלתות סגורות.

לא היינו צריכים להכנס למלחמה הזאת, אבל היא הגיעה כמו המלחמה ההיא, עם אלפי הרוגים, שרופים, חרוכים, עולים השמימה בקינת אבק אדם. הלבנים בבניינים חושפים את השלד, עם העיניים העייפות, זה שרצה כל כך לחיות. כל העיר שנהרסה לגמרי, מי יבנה אותה, האם שוב ניתן לעם אחר לבנות אותה, כי היינו עייפים מדי, כי לא היינו לנו גברים שיעמיסו על הגב את שקי הלבנים, כי השארנו את כל הגברים שלנו מפוזרים במדינות שלא הכרנו, במדינות שהיינו צריכות לבקר כתיירות ולא כיתומות מקוננות. נשארנו רק כתם כהה של נשים, שמקונן על כל מה שעזב את הרחם ונמחק.

ילדים מסתובבים בלי אבא, בזמן שאימא שלהם נאנסת על ידי חיילי האוייב. ומי שרואה את המחזה הנורא הזה, יודע שרק זעם יולד ברחם של הנאנסות. ובכל בתוך העשן העולה אל שמים חסרי אלים. בתוך העננים האלו כבר לא רובצת תקווה. אין תשובה לנשים הבודדות האלו שצריכות להתחיל את כל הכול מחדש, בלי ילדיהן, בלי בני הזוג, עם זיכרון של עולם פורח ושוקק חיים, שרק מכאיב וגוזל את הגעגועים שלהם.
אבל אני לא אחת מאלו שבוכה. מעולם לא האמנתי באלוהים. ואם האמנתי באלוהים, הוא כזה שלא נותן תקווה. אלוהים מהסוג הכי חסר אלוהים שיש. אלוהים שברא והלך. אלוהים שלא איכפת לו. אלוהים שברא את ההרס, כמו שברא את היופי, אלוהים שברא את האלימות, כמו שברא את האהבה, אלוהים שברא את הנקמה, כמו שברא את השלווה. הכול הולך יד ביד.

| עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

מדרש לתרגום חופשי מאת אלון בר

תרגום חופשי | אלון בר

אִמָּא, תְּתַרְגְּמִי לָהּ אֶת מַה שֶּׁאֲנִי אוֹמֵר
– "אִבְּנִי אַלּוֹן הוֹמוֹ"
אִמָּא תַּגִּידִי לָהּ אֶת זֶה עוֹד פַּעַם
אִבְּנִי אַלּוֹן הוֹמוֹ
אָח יָא אִמָּא כַּמָּה שֶׁהַהוֹמוֹ
מִתְגַּלְגֵּל לָךְ יָפֶה בֵּין הַשְּׂפָתַיִם
תַּגִּידִי לָהּ עוֹד פַּעַם
אִבְּנִי אַלּוֹן הוֹמוֹ
תַּגִּידִי לָהּ אִמָּא, שׁוּב, עַד שֶׁאֶתְרַגֵּל
עַד שֶׁאֹהַב אֶת שְׁמִי לִשְׁמֹעַ מִתְנַגֵּן
וְלֹא רַק בֵּין עֵינַיִךְ,
עוֹד, אִמָּא

מתוך ספרו החדש של אלון בר, ״כל יום דבר נופל״ (בהוצאת הליקון ואפיק)

השיר של אלון בר, מציג בפנינו את הקוויריות המזרחית. הזהות המינית מתחברת למרכיב הערבי בזהות הדורות החדשים של צאצאי היהודי-הערבים, שהיגרו לישראל. אלון בר מבקש מאימו, שתגיד לסבתו בערבית, שהוא הומו. והבקשה הזאת היא דרישה כפולה להכרה, להמשך המסורת של סבתו ואימו. המשורר משתמש בשפה של אימו, בכדי לתקשר עם סבתו, שהיא השריד של החיים היהודים-ערבים במדינות ערב. אט אט בשיר, אנו מגלים שהמשורר עצמו, מבקש לשמוע את הדברים בכדי שיתרגל אליהם. הוא רוצה בעצם לשנות את העבר של המשפחה שיכירו בזהות המינית שלו, מבלי לעזוב את השפה הערבית. ובו בזמן הוא מבקש לקחת את העבר לתוך הזהות המינית שלו וללכת הלאה אל העתיד.

| עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

מדרש תורת החיתוכים לשבא סלהוב

 

שבא סלהוב, תורת החיתוכים, 2011.

 

השיר של שבא סלהוב, עומד על קצה האירוניה, שבין מבט פוסט קטסטרופאלי בדיבור עם ציון, לבין האיום האפוקליפטי שהכתיבה מתאיינת. אנו מביטים על גודש של איומים, איומים שציון תוחרב מתוכה ומבחוצה לה, והאיום שבו המשוררת לא תכתוב וכך נתרוקן מהשירה. הפוליטי והאמנותי הם קוים מקבילים המושפעים מהמציאות החברתית. האירוניה היא השמן של המנוע הזה. במידה ולא הייתה אירוניה, זה היה הופך לשירה של מכונת ירייה גם החוצה אל קינת ציון וגם פנימה אל קינת המשוררת. ההומור מוריד את הפאתוס, של כתיבה תנכית בימינו, אל תוך הבקשה לדיאלוג. הרצון של המשוררת, שציון תדבר איתה, הוא תשוקה מגדרית, מטריאלית למסירת, לא רק מהישן לחדש, אלא גם מהחדש לישן. המשוררת דורשת בדיאלוג, כדרך יציאה מהמצב.

| עם התגים | כתיבת תגובה

גם לגברים יש זוג פטמות שמתקשות בתשוקה

עדי נס, ללא כותרת, 1996

עדי נס, ללא כותרת, 1996

גם לגברים יש זוג פטמות שמתקשות בתשוקה

בכל פעם כשהם מבקיעים גול, קופצים, רוקדים ומנשקים אחד את השני,
אני חושב על זה שגם לגברים יש זוג פטמות שמתקשות בתשוקה,

גם לחיילים יש זוג דדיים לא סימטריות, כשהם מביטים במראה,

גם לזכרים יש זוג שדיים שקופצות, כשהם רצים בחוף בהכנה לצבא,

גם החזה של הקשוחים ביותר, מרקיד מילים בלב זכר מאוהב.

| עם התגים , , , | כתיבת תגובה

גם תיירים הם פליטים על רכבת השירה

אחד משני שירים שפורסם בעיתון 77. חג שמח

| עם התגים , , , | כתיבת תגובה

לשלוח מכתבים לעתיד: על הספר "ארבע" לשחר סריג

הספר 'ארבע' של היוצר שחר סריג מכיל ציורים ומכתבים (הוצאה עצמית, בתמיכת מפעל הפיס). בספר יש גם טקסטים של רוני סומק , יאיר גרבוז וד"ר טלי גרגיר. בספר שחר שולח מכתבים לחבריו (ביניהם גם אני). אך המושא של המכתבים הוא שיטוט בקו הגבול שבין האסטתי לחברתי. סריג שולח מכתבים לבתו סופיה לפני שנולדה ולאחריה. הרעיון מטריף. לקחת את העתיד ולהפגיש אותו עם ההווה והעבר שלנו.

"לסופיה (2012) 1. מחר יש את סקירת המערכות הראשונה את (כרגע זה "את" בהסתברות של כשמונים אחוז לפי הרפואה) בגודל של תפוז לפי ספר בנושא אשר ניתן לי היום במשרד של העיתון …." עמוד 18.

סריג מתחייב לכנות, מספר לבתו על מחשבותיו, ובעיקר הוא מדבר אליה בעין שווה. כאילו הייתה חבר, שנחת מכוכב אחר ולא יודע מהו הצייגייסט.

הציורים משלימים את עוצמות הרגש. הם מפליגים למקומות שמילים לא ישוטו. הם ידווחו על אלימות מבחוץ (מיניות של פרידה) או אלימות מבפנים (כשסריג ימצא את עצמו מביט בשני נרקומנים שהלכו לאיבוד באיכילוב היכן שהתאשפז).

סריג מלמד אותנו מהו היופי דרך הצצה בתודעה שלו. כבר כתבתי בעבר בהשתאות על השפה הבהירה שלו 
היום הייתי שמח לו יכולתי לקפוץ לתודעת אבי המת ולשמוע את המכתבים שהוא כתב לי. גם אם הוא עבר דברים קשים בחייו, הייתי רוצה לשמוע את הקול שבו דיבר עם חבריו.

הספר הוא גם הצצה לאמנות של מכתבים שנדמה שנעלמה מהעולם בצורתה הפיזית. זאת אמנות שסריג משכלל עד תום. שולח להווה מכתבים לעתיד ויוצר עבר יפה יותר.

 

חג שמח. 

מתי

| עם התגים , , , , | כתיבת תגובה