"המבוקש מס' 2": האתר של מתי שמואלוף

I was one of the curators of a bold arts festival to create a united Middle-East – for a weekend. His dream overcame a rough start to finish on a high. To the new column

אחרי כמעט עשור של חיים באיחוד האירופאי, צץ לו הרעיון של האיחוד המזרח תיכוני. זה הופיע בשיר הראשון שכתבתי באנגלית. פתאום הבנתי שאם אירופה הצליחה להתאחד אחרי מאות שנים של קולוניאליזם, שתי מלחמות עולם ושואה אחת, הרי גם המזרח התיכון, צפון אפריקה, איראן ותורכיה יכולות להתאחד לאיחוד שכזה. כתבתי תסכית רדיו על העולם הזה, שבו אירופה נופלת לתוך מלחמות אזרחים וכולם מנסים לברוח ולהיכנס לאיחוד המזרח התיכוני, לחופי ישראל/פלסטין. באותו הזמן שהרעיון צץ בראשי, הכרתי את הסופרת המזרחית הקווירית הילה עמית עבאס. הלכנו ביחד למשרד של חברת הפקות לאירועי שירה והם הציעו את הפסטיבל. קרה המקרה וחיכינו יותר מזמן ולא יכולנו להמתין כי בער בתוכנו הרעיון של שני יהודים-ערבים המאחדים את הזהות היהודית-ערבית שלהם לתוך מקום שלם אחד. לפתע, הדיאספורה המזרח התיכונית בברלין נראתה יותר מתמיד המקום הנכון להתחיל בו את נטיעת הרעיון של האיחוד הזה.
עזבנו את חברת ההפקות לאירועי השירה ופנינו בעצמנו לליטרריש קולוקיום ברלין ועשינו את האירוע הראשון של חיבור למזרח התיכון. שנה אחרי כבר הופענו עם אותו הרכב אמנותי בפסטיבל יהודי בעיר דרדזן בזמן שבחוץ צעדו פלוגות הימין הקיצוני. ואז הכרנו את חברת ההפקות הספרותיות של "BERLINER LITERARISCH ACTION" והחלטנו לחלק את האירוע לשניים. קודם לדבר באירוע השלישי של החבורה על מדוע הדיאספורה המזרח תיכונית היא זאת שמשפיעה על ברלין ואיך ברלין משפיעה עלינו. האירוע המוצלח שהועבר כולו בדיגיטל, הביא אותנו להגיש לסנאט הברלינאי את הרעיון של פסטיבל ארבעה ימים בברלין של עשרות אירועים, דיגיטליים וגם חיים בברלין. זה היה בדצמבר 2020 שיצאנו לחופשת חורף אחרי שכתבתנו את ההצעה לסנאט וכשחזרנו מהחופשה, גילינו שההצעה התקבלה ויש לנו עשרות אלפי יורו לפסטיבל עצום בברלין. יש!
אחרי שלושה אירועים מוצלחים היה חסר משהו בעבודה הפואטית וספרותית שלנו. לא הצלחנו להגיע לקהילה הפלסטינית. החלטנו לצאת בקול קורא לאוצרת פלסטינית, וראיינו מועמדות שונות עד שהגענו לALAA OBIED שגרה בזמנו בקלן והייתה פעילה סביבתית. כתבנו את המסר הרדיקלי שלנו באתר, בכדי שכל פלסטיני שיוזמן לפסטיבל, יידע שאנחנו מהכוחות הפרוגרסיביים. העבודה החלה במרץ, בזמן שקיבלתי עוד עבודה בעריכת חדשות, ובזמן שגם ערכתי ספר. התמוטטתי מעצבים באמצע חופשת הקיץ שלי בצפון מקלנבורג. רצינו הרבה יותר ממה שיכולנו לקבל ועם התקדמות הפרוייקט העצום, נאלצנו לבטל כמה פאנלים בכדי להקל על עצמנו. אך כבר בראייה לאחור, עשינו יותר ממה שצריך היה להיעשות. והעובדה הזאת הלחיצה אותנו בכל ארבעת הפרוייקט.
הזמנו אדם מוכר שהוא מהקהילה הפלסטינית בגרמניה, אך הוא סירב להופיע איתנו, בגלל שאמר שהוא לא רוצה להתעסק עם הפוליטיקה המזרח תיכונית. הזמנו את ג'ודית באטלר, היא ענתה לנו, אך לאימייל השני כבר לא ענתה. היו כאלו שלא ענו בכלל. מצאנו שקשרים אישיים יותר טובים מפניות לאנשים שלא מכירים אותנו בכלל. הנושא האקולוגי נכנס בהצלחה לאירועים בשל העבודה הנפלאה של האוצרת השלישית של הפסטיבל. הנושא המזרחי נכנס לא מעט בגלל המעורבות שלי בפרוייקט. והנושאים הפמיניסטיים והקווירים נכנסו בשל הפעילות של האוצרת השנייה הילה עמית עבאס.
לאירוע הראשון הגיעו כמאה איש לקולנוע בבילון בשכונת מיטה. הכול עבד כמו שצריך. עד שלפתע בקטע המוזיקה של הלהקה האיראנית-ישראלית, הבסיסט התמוטט ונאנק מכאב, והתברר שהקוצב לב שלו לא פעל כראוי. אבל לבסוף האמבולנס הגיע והוא ביקש מהלהקה להמשיך להופיע וכך היה. אני נשארתי בחוץ, כי הלב שלי עדיין דפק בלחץ.
בלילה הראשון יצאתי לבלות עד אמצע הבוקר עם האמנים וחברים שבאו לערב. בסוף הלילה קיבלתי סמס מבת זוגתי שאמרה לי, "תגיד השתגעת? יש לך מחר עוד יום של הפסטיבל, תצא לבלות רק בסוף הפסטיבל ולא ביום הראשון." בלילה ההופעה של עדן קאמי ולהקת קאיאן (EXISTENCE) עברה כראוי ובאו כשבעים איש למקום שממוקם כארבעים דקות מברלין.
ביום השלישי כבר הרגשנו במקום, והאירוע הקווירי שהתחולל, העלה שאלות מרתקות. מדוע אנחנו קוראים לפסטיבל "מזרח תיכוני" ולא מערב אסיה? או מדוע משתמשים במושג הגרמני של "AUSLANDER" ולא "SUDLANDER" כלומר "זר" ולא זר ממדינות הדרום? עלו שאלות מרתקות לגבי האופי של אותו איחוד.
ביום הרביעי היה ברור שהתקשורת הגרמנית משתגעת על הפסטיבל וכבר קיבלנו ביקורות נפלאות גם בעיתוני הטאז, הפרייטאג, וגם רואיינו לברלינר צייטונג, וכתבנו לאתרים אחרים, כמו דיאוריינט, העוקץ, ומונדוייס את הסטייטמננט שלנו בשפות שונות. איש היחץ הישראלי שעבד ליד איש היחצ הגרמני הביא תוצאות נפלאות וזה בעצם האירוע הראשון והאחרון שלנו שבו קיבלנו כל כך הרבה יחץ. באירוע הסגירה האמנית הפלסטינית לא הגיעה בגלל שחלתה והיינו צריכים תוך שעה למצוא להקה בברלין. מתברר שזה לא כל כך בבעיה בעיר עם כל כך הרבה אמנים.
באירוע סגירה גם חתמנו על ההצהרה של האיחוד המזרח תיכוני והקהל נהנה מאוד לדעת שהוא נמצא בתוך רגע היסטורי. שבו בניגוד לכל הימים השגרתיים משהו בלתי רגיל קורה והוא נמצא בתוך זמן שיצא מרגעים הרגילים. זמן שבו דבר אמיתי קורה ואנו מכריזים על האוטופי, ושותלים זרעים באדמה.

הדברים התפרסמו לראשונה בגרסה קצת שונה במגזין היהודי האוסטרלי, PLUS61J