מדרש לתרגום חופשי מאת אלון בר

תרגום חופשי | אלון בר

אִמָּא, תְּתַרְגְּמִי לָהּ אֶת מַה שֶּׁאֲנִי אוֹמֵר
– "אִבְּנִי אַלּוֹן הוֹמוֹ"
אִמָּא תַּגִּידִי לָהּ אֶת זֶה עוֹד פַּעַם
אִבְּנִי אַלּוֹן הוֹמוֹ
אָח יָא אִמָּא כַּמָּה שֶׁהַהוֹמוֹ
מִתְגַּלְגֵּל לָךְ יָפֶה בֵּין הַשְּׂפָתַיִם
תַּגִּידִי לָהּ עוֹד פַּעַם
אִבְּנִי אַלּוֹן הוֹמוֹ
תַּגִּידִי לָהּ אִמָּא, שׁוּב, עַד שֶׁאֶתְרַגֵּל
עַד שֶׁאֹהַב אֶת שְׁמִי לִשְׁמֹעַ מִתְנַגֵּן
וְלֹא רַק בֵּין עֵינַיִךְ,
עוֹד, אִמָּא

מתוך ספרו החדש של אלון בר, ״כל יום דבר נופל״ (בהוצאת הליקון ואפיק)

השיר של אלון בר, מציג בפנינו את הקוויריות המזרחית. הזהות המינית מתחברת למרכיב הערבי בזהות הדורות החדשים של צאצאי היהודי-הערבים, שהיגרו לישראל. אלון בר מבקש מאימו, שתגיד לסבתו בערבית, שהוא הומו. והבקשה הזאת היא דרישה כפולה להכרה, להמשך המסורת של סבתו ואימו. המשורר משתמש בשפה של אימו, בכדי לתקשר עם סבתו, שהיא השריד של החיים היהודים-ערבים במדינות ערב. אט אט בשיר, אנו מגלים שהמשורר עצמו, מבקש לשמוע את הדברים בכדי שיתרגל אליהם. הוא רוצה בעצם לשנות את העבר של המשפחה שיכירו בזהות המינית שלו, מבלי לעזוב את השפה הערבית. ובו בזמן הוא מבקש לקחת את העבר לתוך הזהות המינית שלו וללכת הלאה אל העתיד.

| עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

מדרש תורת החיתוכים לשבא סלהוב

 

שבא סלהוב, תורת החיתוכים, 2011.

 

השיר של שבא סלהוב, עומד על קצה האירוניה, שבין מבט פוסט קטסטרופאלי בדיבור עם ציון, לבין האיום האפוקליפטי שהכתיבה מתאיינת. אנו מביטים על גודש של איומים, איומים שציון תוחרב מתוכה ומבחוצה לה, והאיום שבו המשוררת לא תכתוב וכך נתרוקן מהשירה. הפוליטי והאמנותי הם קוים מקבילים המושפעים מהמציאות החברתית. האירוניה היא השמן של המנוע הזה. במידה ולא הייתה אירוניה, זה היה הופך לשירה של מכונת ירייה גם החוצה אל קינת ציון וגם פנימה אל קינת המשוררת. ההומור מוריד את הפאתוס, של כתיבה תנכית בימינו, אל תוך הבקשה לדיאלוג. הרצון של המשוררת, שציון תדבר איתה, הוא תשוקה מגדרית, מטריאלית למסירת, לא רק מהישן לחדש, אלא גם מהחדש לישן. המשוררת דורשת בדיאלוג, כדרך יציאה מהמצב.

| עם התגים | כתיבת תגובה

גם לגברים יש זוג פטמות שמתקשות בתשוקה

עדי נס, ללא כותרת, 1996

עדי נס, ללא כותרת, 1996

גם לגברים יש זוג פטמות שמתקשות בתשוקה

בכל פעם כשהם מבקיעים גול, קופצים, רוקדים ומנשקים אחד את השני,
אני חושב על זה שגם לגברים יש זוג פטמות שמתקשות בתשוקה,

גם לחיילים יש זוג דדיים לא סימטריות, כשהם מביטים במראה,

גם לזכרים יש זוג שדיים שקופצות, כשהם רצים בחוף בהכנה לצבא,

גם החזה של הקשוחים ביותר, מרקיד מילים בלב זכר מאוהב.

| עם התגים , , , | כתיבת תגובה

גם תיירים הם פליטים על רכבת השירה

אחד משני שירים שפורסם בעיתון 77. חג שמח

| עם התגים , , , | כתיבת תגובה

לשלוח מכתבים לעתיד: על הספר "ארבע" לשחר סריג

הספר 'ארבע' של היוצר שחר סריג מכיל ציורים ומכתבים (הוצאה עצמית, בתמיכת מפעל הפיס). בספר יש גם טקסטים של רוני סומק , יאיר גרבוז וד"ר טלי גרגיר. בספר שחר שולח מכתבים לחבריו (ביניהם גם אני). אך המושא של המכתבים הוא שיטוט בקו הגבול שבין האסטתי לחברתי. סריג שולח מכתבים לבתו סופיה לפני שנולדה ולאחריה. הרעיון מטריף. לקחת את העתיד ולהפגיש אותו עם ההווה והעבר שלנו.

"לסופיה (2012) 1. מחר יש את סקירת המערכות הראשונה את (כרגע זה "את" בהסתברות של כשמונים אחוז לפי הרפואה) בגודל של תפוז לפי ספר בנושא אשר ניתן לי היום במשרד של העיתון …." עמוד 18.

סריג מתחייב לכנות, מספר לבתו על מחשבותיו, ובעיקר הוא מדבר אליה בעין שווה. כאילו הייתה חבר, שנחת מכוכב אחר ולא יודע מהו הצייגייסט.

הציורים משלימים את עוצמות הרגש. הם מפליגים למקומות שמילים לא ישוטו. הם ידווחו על אלימות מבחוץ (מיניות של פרידה) או אלימות מבפנים (כשסריג ימצא את עצמו מביט בשני נרקומנים שהלכו לאיבוד באיכילוב היכן שהתאשפז).

סריג מלמד אותנו מהו היופי דרך הצצה בתודעה שלו. כבר כתבתי בעבר בהשתאות על השפה הבהירה שלו 
היום הייתי שמח לו יכולתי לקפוץ לתודעת אבי המת ולשמוע את המכתבים שהוא כתב לי. גם אם הוא עבר דברים קשים בחייו, הייתי רוצה לשמוע את הקול שבו דיבר עם חבריו.

הספר הוא גם הצצה לאמנות של מכתבים שנדמה שנעלמה מהעולם בצורתה הפיזית. זאת אמנות שסריג משכלל עד תום. שולח להווה מכתבים לעתיד ויוצר עבר יפה יותר.

 

חג שמח. 

מתי

| עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

להורדה: נאמנות באמנות

אסופת "נאמנות באמנות" בעריכת כתב העת מעין, ניתנת להורדה חינמית, וכוללת את השיר שכתבתי באודסה. קיראו והורידו עוד כתבי עת באתר המצויין של "מעין".

| עם התגים , , , | כתיבת תגובה

ההשקה הברלינאית של המשוררת החיפאית מיטל ניסים עם הוצאת ספרה השני "עובדת קבלן"

ביום שלישי [4.4] הנחיתי את השקת ספר השירה השני של המשוררת החיפאית מיטל ניסים. נולדתי בחיפה, ואני מכיר פינות רבות בשירתה של מיטל ניסים, עוד כשערכה את כתב העת מאגמה בתחילת שנות האלפיים ומתרגש מאוד. כך כתבתי בהעוקץ על שירתה:

המורה עובדת קבלן, וגם המשוררת

כותרת הספר החדש של מיטל נסים, "מורה עובדת קבלן", הוא מראה לאובדן דרך. לא במקרה אשה כותבת אותו: ההידרדרות שמתוארת בספר שייכת לנשים – גם בתוך המקצוע של ההוראה, שהייתה פעם מקצוע גברי יוקרתי אך לאחר שהם עזבו השכר ירד והיוקרה התמעטה; אולם התהליך הרחב יותר, הוא ההשתלטות הטוטאלית של האידיאולוגיה הניאו-ליברלית, שבה אין הבדל בין הוראה לבין מקצועות אחרים. ואם אפשר להפוך עובד ניקיון לעובד קבלן חסר זכויות, שמחדשים מדי שנה את החוזה שלו ומתעמרים בו בדרכים מגוונות, הרי שאפשר גם להפוך מורים לעובדי קבלן. גם אני הייתי מורה עובד קבלן, ואני מכיר טוב מאוד את היעדר הזכויות של עובדי קבלן, מה שהסופר דאגלאס קופלנד קרא פעם ״מקג'ובים״ – עבודות שאי אפשר להתפרנס מהן ואין בהן עתיד תעסוקתי.

אך הדיון של מיטל ניסים אינו רק בדיני עבודה החשובים להישרדות של משפחה. היא מדברת על השירה כמטאפורה למקום שמחנך את העם ושמאבד את מקומו, דווקא בשל היעדר המשמעות של הוראה בימינו.

 

הבטחה

אִם תִּהְיִי יַלְדָּה טוֹבָה

עוֹד וָעוֹד וָעוֹד

וְתַעֲשִׂי כְּאִלּוּ אַתְּ אוֹהֶבֶת סְטִירוֹת

הזַּמְַן יעַבֲ ֹר

וְאָז יַעֲבִירוּ אוֹתָךְ לְמִשְׂרַד הַחִנּוּךְ

וְהַשָּׂכָר יעֲַלֶה יפֶָה

האשה מתעדת את התהליכים של ההתרוששות בשל הביזה, כי אם מישהו הופך אותך לעובד קבלן הוא מרוויח מתוך הגניבה משכר העבודה שלך. מיטל נסים קושרת את התהליכים החברתיים הללו גם לפריפריה החיפאית שבתוכה היא מתגוררת: 

 

מורה עובדת קבלן עטיפה
כריכת הספר. הוצאת גרילה תרבות / פרדס

 

צומת וולקן

הַמַּשָּׂאִיּוֹת יָבוֹאוּ לַעֲשׂוֹת שְׁרִירִים

וְהַיְּרֻקִּים יְצַקְצְקוּ בִּלְשׁוֹנָם

וּפְעִילִים פּוֹלִיטִיִּים מִמַּחֲנוֹת שׁוֹנִים יִתְאַחֲדוּ רִגְעִית

וְיַגִּידוּ מְכַל הָאָמוֹנְיָה

וְיַגִּידוּ הַפֶּטְרוֹכִימִיִּים

וְיַגִּידוּ בַּזָ"ן זֶה עֵסֶק מְסֻכָּן

אֲפִלּוּ יוֹתֵר מֵהַפְּצָצָה הַגַּרְעִינִית שֶׁל אִירָאן

הֵם נִרְאִים יָפֶה בְּצִיּוּר שֶׁל אַמְנוֹן יוֹהַס

הַמִּפְעָלִים הָאֵלֶּה

גַּם בִּהְיוֹתָם לֹא טוֹבִים

אֵיךְ הַנּוֹף בִּלְעֲדֵיהֶם יִהְיֶה שֶׁלִּי

 

חיים בצל זיהום. הזיהום אינו רק פיזי, מתוך המפעלים של המפרץ והמאבק שתכליתו לנקות את האזור ולהוריד את שיעור הילדים החולים באסטמה שרק חיפה מולידה. הזיהום הוא גם סימבולי, זה שמוריד אותך למטה בשל היותך רחוק מהמרכז, רחוק מסדר היום, כלוא בתוך חוויה שולית.

 

למשוררת עם זכרון קצר

אֲבָל הֲרֵי כְּבָר כָּתַבְתְּ שֶׁהִנָּךְ הַשִּׁיטָה

שֶׁרַגְלַיִךְ הֵן רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן –

מַזְכִּירָה נִצְחִית –

זוֹ הַחֶמְלָה עַל הַבַּת שֶׁלָּךְ, הַתַּלְמִידָה

שֶׁבִּלְבְּלָה אוֹתָךְ.

קִרְאִי שׁוּב אֶת שִׁירַיִךְ

עַל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁלֹּא שֻׁלְּמוּ

עלַ הבִלִתְִּי אֶפשְׁרִָי

עַל הַמְּצִיאוּת הַמְּחֻרְבֶּנֶת

ואְָז תִּכתְְּבִי מחדָָשׁ

הרְבּה שִׁירָה

פְּתָקִים קְטַנִּים לַמּוֹרָה

שֶׁאֵינֵךְ מַכִּירָה

שָׁלָב בְּסֻלַּם הַהִירַרְכְיה

כֻּלּוֹ כֵּן וְנֻסָּחִים קְבוּעִים

שֶׁחַיָּבִים.

אַתְּ מְבִינָה?

 

אפילו הזיכרון החברתי נעלם, המשוררת כבר כתבה על הדיכוי, אבל חלק מהחזרה הסטיכית שלו על פעולותיו האכזריות מלווה בשכחה שלנו. בהיעדר הוראה של שירה, בזמן שבו אנו עסוקים בלשרוד, אנו שוכחים. המורה עובדת קבלן, המשוררת עובדת קבלן, השירה עובדת קבלן ולכן התהליכים חוזרים על עצמם.

תקראו את הספר הזה, הוא זועק ודורש עתיד אחר.


הנה תמונות מההשקה

 
| עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה