לוח שירה ברחוב מסדה בשירה ערבית ועברית

לוח שירה הוא יוזמה חדשה בשכונת הדר, שמקדישה קטע קיר ברחוב מסדה לשירה בעברית ובערבית. פעם בכמה שבועות מודבק על הקיר הירוק (עם לכה מבריקה) שיר מתורגם מעברית לערבית או ההפך. השירים עוסקים בחיי היום יום, ברחוב, בקהילה ובמקומיות, בחיפה, במשפחה ובשמחה. עוברי אורח עוצרים וקוראים, ולפעמים גם כותבים שירים משל עצמם. אם יש לכם שיר בשתי השפות, אתם יכולים לשלוח לרז'ידי, היא תדביק.

הַלְוַאי וְיָכֹלְתִּי לַחְזֹר בֵּין סַכִּינֵי הַזְּמַן

 

שְׁכוּנַת הָדָר בְּחֵיפָה חִכְּתָה לְסַבִי בְּשִׂמְלַת חֲתֻנָּה בְּלוּיָה

וְלִכְבוֹד הַפֶּנְסְיָה הִיא הֶעֱנִיקָה לוֹ שְׁתֵי קֻבִּיּוֹת שֵׁשׁ-בֶּשׁ שְׁחוּקוֹת,

וּמָזְגָה לוֹ כּוֹס עַרָאק.

וְסָבָתִי סִפְּרָה לִי, אֵיךְ הִיא יָשְׁבָה, בְּתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס, חַסְרַת הַגַּג, שֶׁל שְׁכוּנַת עַיִן לְלֹא הַיָּם,

וְדָאֲגָה, אֲבָל הוּא אַף פַּעַם לֹא חָזַר מִשָּׁם, כְּמוֹ שֶׁהָיָה.

לֶעָבָר יֵשׁ זְמַן מִשֶּׁלּוֹ

לַזְּמַן יֵשׁ עָבַר מִשֶּׁלּוֹ

לַזְּמַן יֵשׁ עָבַר מִשֶּׁלּוֹ

אַלְלָה מַעַק, סַבָּא שְׁלֹמֹה.

| עם התגים , , | כתיבת תגובה

שיר שמרקיד שלדים

כתבתי את השיר "שיר שמרקיד שלדים: דיוניסוס רסטה" לזכרו של חברי הטוב עמית שני. לשימחתי נמצאה לשיר במה בעיתון "הארץ". השיר היה אמור להכנס לספר, אך בסוף הכנסנו שירים אחרים לזכרו של עמית. ובכל זאת אני רוצה להודות לאלון בר, שעזר לי בעריכה, וייבדל לחיים ארוכים.

דיוניסוס ראסטה

לעמית שני ז"ל

בִּמְהִירוּת הַמָּוֶת, הַמִּלִּים הֵעִירוּ אוֹתִי לִזְכֹּר שֶׁהַכֹּל בַּר חֲלוֹף. גַּם הַשִּׁיר הַזֶּה סוֹפוֹ לְהִקָּבֵר. וּבְכָל זֹאת פָּתַחְתִּי אֶת הַבֶּרֶז לְהַרְווֹת אֶת גַּעְגּוּעַי הַמִּיָּדִיִּים אֵלֶיךָ

וּמִלֵּאתִי אַמְבַּטְיָה שֶׁל זִכְרוֹנוֹת.

וְעַכְשָׁו אַתָּה מְנַגֵּן לֶאֱלֹהִים שֶׁחָמַד אֶת כִּשְׁרוֹנְךָ, בִּכְדֵי שֶׁתְּנַגֵּן מוּלוֹ. וְלָקַחְתָּ אִתְּךָ לְמַטָּה חֵלֶק מִנִּשְׁמָתִי. אֲבָל גַּם זֶה בּוּלְשִׁיט, כִּי גַּם הַשִּׁירָה הַזֹּאת גַּם תִּקָּבֵר וְגַם אֲנִי. וּבְכָל זֹאת אֲנִי כּוֹתֵב לְךָ

מִלִּים בְּנוֹת תְּמוּתָה

שֶׁיִּקָּבְרוּ,

כִּי

שְׁלָדִים אֲנַחְנוּ, בְּחַיֵּינוּ וּבְמוֹתֵנוּ. וְרַק הָאַהֲבָה הַיְּתוֹמָה אֵלֶיךָ שָׁרָה אֵלֶיךָ

שִׁיר שֶׁמַּרְקִיד נְשָׁמוֹת שֶׁל שְׁלָדִים.

 

| עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

לרכב על כוכב שביט: כמה מילים על הדוקומנטרי החדש על התקופה הצעירה של אלביס Elvis Presley: The Searcher

הדוקומנטרי החדש של אלביס, עושה לו צדק. מגלה לנו שכוכב הפופ הגדול בעולם, היה בעצם אלכימאי. הוא לקח את המוזיקה הלבנה ששמע בדרום, מהקאנטרי, בלו גראס, היליבילי, חיבר אותה לגוספל, תחילת הרוקנרול, והכי חשוב הבלוז ששמע בכנסיות של השחורים. הוא בעצם נעמד מול קהל לבן, וגם שחור ולא ויתר על החיבור הבין גזעי המוזיקאלי בין השניים.

הסרט מתחקה אחר ילדותו הקשה, המעמד הנמוך הלבן שבתוכו גדל, אחרי ההפרדה הגזעית, ועל העמידה שלו בתווך וחתירה תחת חומות ההפרדה התרבותיות. על הקשר המיוחד שלו עם המפיק סם פיליפס, רגע לפני הופעת הקולונל. רגע לפני ההתמכרות. רגע לפני הבדידות הגדולה. רגע לפני ההתבזות בפני הקהלים שבהם עמד כבר לא צעיר, אלא מנופח מאלכוהול ושאר חבר מרעים.

הסרט עושה צדק עם אלביס, כמוזיקאי, פרפורמר, שלמד ממי שרק יכול מסביבתו, ויצר משהו חדש, העמידה, הגיטרה, החיוך, הבחירה של השירים, השילוב של גוספל, בלוז עם המוזיקה הלבנה. הוא פתח את הדלת לכל הרוקנרול, הרוק ועצוב לי מאוד שהוא לא הוציא אלבומים פסיכדליים. אבל מצאתי ביצוע נפלא שלו ל"GET BACK" של לנון-מקרטני.

במחשבה שנייה מדוע הסרט מגיע דווקא עכשיו, ובכן, לדעתי ארה"ב מבקשת להתרפק על רגע זוהר, של עליית כוכב שביט למרכז השמיים. היא זקוקה לרגע המאחד הזה. היא מבקשת להיות חלק מהאור הנוצץ הזה, בתמימות, בשיכחה של הקטסטרופה אליה נכנסה. היא זקוקה לרגע של עליית תרבות הבידור, לפני נפילתה המהירה מטה. היא זקוקה להביט מעלה אל כוכב אלביס ולהתאחד סביבו. לחגוג את הופעתו, באהבתו העצומה למוזיקה, ויציאתו מתרבות דרומית גאה, שהפכה היום לבדיחה עם המשטר הרפובליקני. היא זקוקה לרגע התמים הזה במיתוס של אלביס בכדי לשכוח מההווה המלחיץ. היא רוצה לשאוב כוחות מהשילוב הזה בין השחור והלבן, אולי בכדי לקפוץ להווה אחר.

| עם התגים , | כתיבת תגובה

שלוש קריאות אפשריות בשיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים"

הדברים התפרסמו לראשונה בבלוג של ד"ר שלמה הרציג.

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים[2]

                       למשורר אמירי ברקה

קֹדֶם תַּחְזִירוּ לִי אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה

וְאַחַר כָּךְ אֶת סִפְרֵי הַלִּמּוּד

וְאַל תַּגִּידוּ לִי שֶׁהַשִּׁיר שֶׁלִּי הוּא מָנִיפֶסְט פּוֹלִיטִי

כְּשֶׁאֵין לָכֶם מֻשָּׂג עַל עָוֶל, אָז הִנֵּה קְצֵה חוּט

אֲנִי רוֹצֶה פִּצּוּי מִבַּנְק יִשְׂרָאֵל

לַפָלַסְטִינִים, לַמִּזְרָחִים, לַנָּשִׁים, לְהוֹמוֹ-לֶסְבִּיּוֹת,

עַל כָּל הֶעָרָה, מַעְבָּרָה, שֶׁטַח צְבָאִי סָגוּר, הַעֲלָמָה, הַשְׁחָתָה

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּפְתְּחוּ אֶת הַכַּסֶּפֶת שֶׁל הַשִּׁירָה

וְתַחְזִירוּ אֲדָמוֹת לְמִי שֶׁלְּקַחְתֶּם וּתְנוּ פִּצּוּי עַל כִּבּוּשׁ נוֹרָא

אֲנִי אֲחַכֶּה בְּצַד בַּנְק יִשְׂרָאֵל, מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת בִּטּוּחַ לְאֻמִּי

מִתַּחַת  לִמְכוֹנִיּוֹת מִשְׂרַד הָאוֹצָר

עַד שֶׁתִּתְּנוּ פִּצּוּי רָאוּי עַל כָּל הַגִּזְעָנוּת הַצְּרוּפָה

וְרַק אָז כְּשֶׁיַּלְדֵי יְלָדַי הַמְּפֻצִּים יִלְמְדוּ בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה בְּחֶבְרָה שָׁוָה

לְלֹא בִּזּוּי, רַק אָז אֶהְיֶה מוּכָן לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה

יִשְׂרְאֵלִיִּים

 אין צורך בקריאה מעמיקה בשירו של מתי שמואלוף "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים", כדי לאבחנו כשיר זעם ומחאה  כנגד עוולות חברתיים ופוליטיים במדינת ישראל, מראשית קיומה ועד ימינו שלנו. הדובר בשיר איננו מסתפק במניית אותם עוולות, היסטוריים ואקטואליים, אלא גם תובע  מבנק ישראל 'פיצוי' לקרבנות העוול (טורים 6 – 8 בשיר). לשונו של השיר  היא ישירה, בוטה ומחוספסת, ועל פניו איננה מצריכה שום 'פרשנות', שכן את עמדתו מבטא הדובר בשיר, כך נראה, בצורה גלויה ומפורשת מאד בשפה שהיא –  כמקובל בשירה הישראלית בת הזמן – פרוזאית לחלוטין.  גם הקדשת השיר למשורר המחאה האפרו-אמריקאי הידוע אמירי ברקה מסייעת בחיזוקן של המגמות הביקורתיות החריפות בשיר.

ובכל זאת, נצביע כאן על שלוש קריאות אפשריות (אך לא בלעדיות, כמובן) בשירו של המשורר והפעיל החברתי, מתי שמואלוף: "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים".

הקריאה הראשונה היא זו ה'ביוגרפית'; רוצה לומר, השיר, שהוא, כאמור, שיר זעם ומחאה המושמע מפי דובר בגוף ראשון, משתלב היטב בביוגרפיה הממשית של מחברו, ואף נותן ביטוי לעמדותיו הידועות של המשורר בסוגיות חברתיות ופוליטיות. כמעט כל פרט בסיפור חייו של מתי שמואלוף – למשל, היותו נמנה עם מייסדי הסניף החיפאי של 'סלון מזל', כאתר של מפגשים חברתיים-לוחמניים, בשנת 2004; חברותו ב'קשת הדמוקרטית המזרחית'; היותו בין מקימי ומשתתפי "גרילה תרבות", שמאחדת בין יצירה תרבותית לבין מאבקים חברתיים וכמובן, פעילותו הנמרצת, הן באמצעות קבצי שיריו והן בעשייתו הפוליטית היומיומית, בעד שוויון זכויות לכל אותן קבוצות מודרות ומוחלשות בחברה הישראלית, שנזכרות גם בשיר שלפנינו:”לַפָלַסְטִינִים, לַמִּזְרָחִים, לַנָּשִׁים, לְהוֹמוֹ-לֶסְבִּיּוֹת" – כל אלו יוצרים זהות של ממש בין הדובר בשיר לבין האיש מתי שמואלוף. למען הדיוק נציין, שהדובר איננו מייצג את עצמו בלבד, אלא מופיע בשיר כ'שר ההיסטוריה' בכבודו ובעצמו – דמות 'צל' אנטי-ממסדית, המצויה בצד כל מוסד שיש לו שליטה כלכלית על חיינו (בנק ישראל, ביטוח לאומי, משרד האוצר). דמות רפאים זו, מעין רובין הוד מודרני, באה לתבוע את עלבונן של כל השכבות המקופחות בחברה הישראלית, שהמשורר, כאמור, מונה אותן בשמן באופן ישיר ומפורש.

הקריאה השנייה, אותה נכנה הקריאה ה'אזרחית', איננה שונה מהותית מקודמתה, אך היא ממקמת את משמעות השיר בהקשר רחב ו'אובייקטיבי' יותר. הקריאה ה'אזרחית' בוחנת את השיר ככזה המעוגן במדיניות ה'רב תרבותיות' שהחליפה את מדיניות 'כור ההיתוך', ובגרסתה הפוליטית הולידה את מאבקי 'פוליטיקת הזהויות' הפופולארית כל כך בימינו. קריאה זו קשורה בטבורה גם למבט על השסעים בחברה הישראלית. שסעים אלו התגברו, באורח אירוני ופרדוקסלי, דווקא בשל הרצון להשתחרר ממדיניות 'כור ההיתוך' הוותיקה, ולאפשר את מרווח הנשימה והביטוי הפלורליסטי של מגוון הזהויות והקולות בחברה הישראלית.

מדרך הטבע, השסעים בחברה הישראלית תופסים מקום מרכזי בספרי לימוד האזרחות לחטיבה העליונה של בית הספר העל יסודי. כך, למשל, בספר לימוד האזרחות של ד"ר דוד שחר: ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית (כנרת, 2013) בפרק 13 "חיים משותפים בחברה הישראלית" (עמ' 134 – 151) דן המחבר בקונפליקטים המרכזיים המשסעים את החברה הישראלית: השסע הלאומי; השסע הדתי; השסע העדתי; השסע האידיאולוגי-פוליטי; השסע המעמדי-כלכלי ועוד.

כל השסעים הללו הקורעים את החברה הישראלית 'מבפנים' מוצאים את ביטויים בשיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים". ניתן גם לומר, שהשסעים החברתיים הללו מבוססים בחלקם על ההבחנה בין רוב דומיננטי למיעוט נשלט, ומתאפיינים, לפחות במובלע על פי השיר, במערכות דיכוי של הכוחות ההגמוניים, בעבר ובהווה, את הקבוצות המוחלשות בחברה הישראלית: דיכוי הערבים-הפלסטינים על ידי מדינת ישראל, דיכוי המזרחים על ידי האשכנזים, דיכוי הנשים על ידי הגברים ודיכוי ההומואים והלסביות על ידי קהילת הרוב ההטרוסקסואלית. על דיכוי זה ועל "הגזענות הצרופה" המונחת בבסיסו, מוחה הדובר בחריפות ובשלם הוא תובע (פעמיים בשיר): "פיצוי".

אלא ששתי הקריאות בשיר, שתוארו לעיל, אינן אלא בבחינת 'מבוא' לקריאה נוספת, שלישית, שתכלול לא רק את שתי קודמותיה, אלא גם תחשוף את מערכת התחבולות בשיר ומניה וביה תצביע על משמעויות העומק שלו, הסמויות מן העין בקריאה ראשונה. קריאה זו היא הקריאה ה'ספרותית', שתראה, שאכן שירו של מתי שמואלוף איננו "מניפסט פוליטי" ישיר וחשוף, אלא יצירת אמנות שנונה ומתוחכמת למדי, דבר שאיננו סותר, כמובן, את היותו של השיר גם 'כלי מלחמה' בשירות עמדותיו החברתיות-פוליטיות של מחברו.

נפתח קריאה זו  בקושייה הנוגעת לשם השיר: כיצד ניתן לכתוב "שירי אהבהישראליים"?! האם תיתכן שירת אהבה לוקאלית, שהיא 'ישראלית' במהותה, שמסיבה כל שהיא המשורר מבקש להימנע ממנה?! האין האהבה רגש אוניברסאלי אל-זמני ואל-מקומי?! ובכן, השיר כולו הוא למעשה תשובה לשאלות אלה.

פתיחת השיר נראית, לכאורה, ברורה למדי וכאמור, נושאת אופי מתריס. הדובר בשיר חש פגוע ונבגד, בשמו ובשמן של קבוצות מיעוט מקופחות לטעמו בחברה הישראלית, ועל כן הוא תובע 'להחזיר לו את "ההיסטוריה" ואת "ספרי הלימוד". זו תביעה מוכרת של קהילות לא הגמוניות כנגד הממסד/המעמד השליט המכתיב את תכני ההיסטוריה (במשמעות של היסטוריוגרפיה) ואת מגמתם של ספרי הלימוד בבתי הספר באופן שמגמד, או אפילו מדיר, את תרומתם של המיעוטים להיסטוריה, לספרות, לאמנות וכו'. הרקע הביוגרפי והאזרחי שביסוד השיר מאפשר לנו הקוראים להניח שאכן מדובר במחאה על רקע מעמדי-כלכלי, לאומי, עדתי, מגדרי וכו', שהדובר משמש לה פה, כנגד מגוון ההגמוניות הדכאניות. (אגב, היותן של הנשים קבוצת רוב מספרית איננה מונעת את קיפוחן הכלכלי והתרבותי, כפי שמוכיחים נתונים אמפיריים שונים).

המשך השיר יבהיר כי הדובר איננו מוכן שיבטלו את מחאתו/זעקתו על ידי תיוג שירו כ"מניפסט פוליטי" (טור שלישי), שכן בכך שיקטלגו את שירו ויכניסו אותו ל'מגרה הנכונה' יעקרו את מחאתו מן האותנטיות הרגשית והעניינית שלה; במילים אחרות, הסיווג עלול לנטרלו את העוול שעליו הוא מדבר. תביעתו המפורשת של הדובר בשיר היא כדלהלן: "אֲנִי רוֹצֶה פִּצּוּי מִבַּנְק יִשְׂרָאֵל / לַפָלַסְטִינִים, לַמִּזְרָחִים, לַנָּשִׁים, לְהוֹמוֹ-לֶסְבִּיּוֹת, / עַל כָּל הֶעָרָה, מַעְבָּרָה, שֶׁטַח צְבָאִי סָגוּר, הַעֲלָמָה, הַשְׁחָתָה" האופי הקצבי-מוסיקלי של רשימת העוולות כמו מעניק יתר תוקף לתביעותיו. בשלב זה ברור לקורא שתביעתו של המשורר היא מן הסתם 'תביעה כספית', כמקובל, למשל, בבתי המשפט, כאשר אדם תובע את המדינה על נזקים חומריים או נפשיים, שנגרמו לו בעטיה של זו. כאן בשיר מושא התביעה העיקרי הוא "בנק ישראל" דבר המחזק את אופייה ה'פיננסי' של התביעה ל'פיצוי'.

אלא שאז מגיע הטור השמיני בשיר, שהוא אגב הטור האמצעי (במדויק!) בשיר בן חמישה עשר הטורים – לטור אמצעי בשיר יש בדרך כלל משמעות מכוננת – ומפתיע מאד את הקוראים: " אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּפְתְּחוּ אֶת הַכַּסֶּפֶת שֶׁל הַשִּׁירָה" קורא המשורר, שלאחריו חוזרת הדרישה לפיצוי: " וְתַחְזִירוּ אֲדָמוֹת לְמִי שֶׁלְּקַחְתֶּם וּתְנוּ פִּצּוּי עַל כִּבּוּשׁ נוֹרָא". או אז מסתבר, שהעוול עליו מדבר המשורר איננו (רק) העוול החומרי-פוליטי, אלא קודם כל עוול ספרותי-תרבותי. ה"אדמות" וה"כיבוש" בשיר מקבלים לפתע משמעות מטאפורית וכמוהם גם "בנק ישראל". לשון אחר, מחאתו של הדובר בשיר, התובע מנמעניו (מי הם?) לפתוח את "הכספת של השירה" מתהפכת להיות, ממחאה פוליטית ישירה ו'שטוחה', למחאה מתוחכמת ועקיפה (גם) כנגד ההגמוניה התרבותית של הממסד האשכנזי הפריווילגי, שאליו/אלינו מפנה הדובר בשיר את דבריו (למרות שממסד זה איננו נזכר במפורש בשיר). זהו הממסד,  שמן הסתם, שומר ב"כספת" שלו את השירה הקנונית, למעשה מכתיב אותה, ומסרב לחלוק את הקנוניות עם קהילות 'אחרות'. עם זאת, המחאה החברתית-פוליטית הקונבנציונלית איננה נעלמת מן השיר עם הקריאה ה'ספרותית' בו, והיא ממשיכה להדהד בו גם לאחר שהתבררה משמעותו ה'אמתית'.

 לסיום ניתן לומר, שהמשורר והפעיל החברתי, מתי שמואלוף, מתרגם כאן את המוסדות הבירוקרטיים המעוולים: 'בנק ישראל', 'ביטוח לאומי' (ודוק, לא 'הביטוחהלאומי'), 'משרד האוצר', שבמשמעותם המקורית ידם על הברז הכלכלי, למערכת מטאפורית-תרבותית הגוזלת/מדירה/מקפחת את אוצרות הרוח של הרוב הדומם בישראל. חיזוק לפרשנות זו מצוי בטורים החותמים את השיר, כאשר מתברר, שהמחאה מכוונת ביסודה כנגד "הגזענות הצרופה" הנוכחת  גם באקדמיה, ורק כאשר זו תשורש מן היסוד, ומדובר בתהליך ממושך וארוך טווח, או כלשונו של המשורר: "וְרַק אָז כְּשֶׁיַּלְדֵי יְלָדַי הַמְּפֻצִּים יִלְמְדוּ בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה בְּחֶבְרָה שָׁוָה  לְלֹא בִּזּוּי,…" או אז, כך מבהיר המשורר בטורי הסיום של השיר: " רַק אָז אֶהְיֶה מוּכָן לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה / יִשְׂרְאֵלִיִּים".

לשון אחר, טורי הסיום של השיר 'סוגרים מעגל' ומבהירים את העמדה המוצגת בשם השיר. המשורר רואה עצמו כנביא זעם בשרות מאבקן של הקבוצות המקופחות והמודרות בחברה הישראלית בשל 'גזענות צרופה' של ממסדים הגמוניים. עד שלא יתוקן עוול זה ונכדיו יוכלו ללמוד באוניברסיטה ישראלית בחברה שוויונית ומכילה,  אין הוא מוכן לכתוב שירי אהבה רומנטיים-אסקפיסטיים. רק תיקון העוול החברתי-פוליטי והתרבותי גם יחד, יאפשר לו 'להתנרמל' ולכתוב, כמו כל משורר מצוי, גם שירי אהבה 'ישראליים'.

הדברים התפרסמו לראשונה בבלוג של ד"ר שלמה הרציג.

 

[1]מתי שמואלוף הוא בוגר אוניברסיטת תל אביב בחוג לתיאטרון (מגמת כתיבה). בעל תואר מוסמך (M.A) באוניברסיטת חיפה בחוג להיסטוריה כללית בלימודים אמריקאיים. עבודת התזה שלו נגעה למשמעויות התרבותיות הנובעות מעליית דמותו של מלקולם איקס בסרטו של ספייק לי (1992). היה דוקטורנט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים עד שפרש מלימודיו. מחקרו עסק בראייה ביקורתית של צמיחת אינטלקטואלים לאומיים בתחילת המאה שעברה בפלסטין-ארץ-ישראל.

מתי שמואלוף פרסם עד כה ששה ספרי שירה "מגמד הצלקות" (גוונים,2001), "שירה בין חזז לבין שמואלוף" (ירון גולן, 2006). "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים (נהר ספרים, 2010); "האסון מתחיל בארוחת העסקים" (נהר ספרים, 2013); פרידה בברלין" (מהדורה דיגיטאלית, בוקסילה, 2014) ו"עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" [פרדס, 2017]. כמו כן פרסם מתי שמואלוף קובץ סיפורים ראשון בעריכת פרופ' יגאל שוורץ ותמר ביאליק "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" (זמורה בית, 2014); בנוסף, ערך שמואלוף את כתב-העת "הכיוון מזרח" (2006-2008), השתתף בעריכת: "אדומה: אנתולוגיה לשירה מעמדית" (2007), "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" (2007), "לצאת! אסופה נגד המלחמה בעזה" (2009) "סדק: כתב-העת לנכבה שמכאן" (2010).

[2] מתוך הקובץ: למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, בהוצאת 'נהר ספרים', 2010

| כתיבת תגובה

"וְהִנֵּה אֲנִי עוֹמֵד עִם הַמִּזְוָדָה, וְהַסְּפָרִים בְּיָדִי…"

ציור: מאיר פיצחזדה

ציור: מאיר פיצחזדה

סַכָּנָה

 

 

כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁכָּתַבְתִּי עַל הַהֲגִירָה שֶׁל הוֹרַי

כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהִגַּרְתִּי לַהֲגִירָתָם

נָפְלוּ פִּתְאֹם, כְּשֶׁהִתְבָּרֵר לִי שֶׁכָּתַבְתִּי עַל הֶעָתִיד לָבוֹא

וְהִנֵּה אֲנִי עוֹמֵד עִם הַמִּזְוָדָה, וְהַסְּפָרִים בְּיָדִי, כְּמוֹ בְּצִיּוּר שֶׁל מֵאִיר פִּיצְ'חַדְזֶה.

השיר התפרסם במדור "שיר ביום" בעיתון ידיעות אחרונות.

עֵץ תָּלוּשׁ הוּא דָּבָר יָפֶה

אֵין דָּבָר יוֹתֵר יָפֶה מֵעֵץ תָּלוּשׁ מֵעֵץ

מִתְעוֹפֵף לוֹ בְּשָׁמַיִם כְּחֻלִּים

בְּלִי סְעָרָה, אוֹ יָד מְכַוֶּנֶת

בְּלִי מַחְשָׁבָה מְהַלֶּכֶת

בְּלִי לְאֻמִּיּוּת מִתְכַּוֶּצֶת

בְּלִי בַּדְלָנוּת נֶאֱלַחַת

בְּלִי שְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת

בְּלִי צִיפּוֹרִים נוֹדְדוֹת

בְּלִי אוּנִיבֶרְסִיטָאוֹת מִתְרַחֲבוֹת

בְּלִי מַחְשָׁבוֹת שֶׁל מַמָּשׁ

לֹא רוֹצֶה קִדְמָה

לֹא רוֹצֶה מִטָּה

רַק לִרְחוֹץ בְּשָׁמַיִם כְּחֻלִּים.

| עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

מי מת ?[שיר] | من مات؟

מי מת?

המות בא להעיר אותי
היום
"לא עכשיו"
אמרתי לו

הוא הסתכל עלי
וצחק
"גם הכותבים מתים" הוא אמר

ובן רגע, הניר הפך לאבק
אבל הוא טעה
עובדה, אתם קוראים
עכשיו את השיר החי של המשורר המת

 

 

من مات؟

أتي الموت ليوقظني
قلت له:
"ليس الآن"

نظر إلي وضحك وقال
" حتي الكتاب يموتون"

وفي لحظت تحول الورق إلي رماد
لكنه أخطأ
فالحقيقة, انتم تقرأون
الآن, قصيدة حية لشاعر ميت

Translation Mohammed Hosny

| עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

"כְּמוֹ דַּיָּג בְּחוֹפֵי הַזְּמַן, אֲנִי מַשְׁלִיךְ חַכָּה עִם פִּתְיוֹן סְפָרִים לָדוּג שִׁיר מִתּוֹךְ אוֹקְיָנוֹס שֶׁל אוֹתִיּוֹת עַתִּיקוֹת…"

שירים חדשים בכתב העת המוסך – מוסף לספרות

על שפת ספרות הים התיכון

כמו דייג בחופי הזמן, אני משליך חכה עם פתיון ספרים
לדוג שיר מתוך אוקינוס של אותיות עתיקות

והלא נודעת מושכת אותי בחוטיה, בגליה
בקשקשים מבריקים לאור הירח, בריחה המושך אל תוך הלילה
מחיכת על מאמצי ללכוד אותה, ממליחה את רצוני
ומושכת אותי אל מצולותיה

ואם תראו לויתן פחם נדיר
מתאבד על החוף בעצבות שאין לה קץ
דעו שאני כמו פנינה מבהיקה
בתוך צדף מכסיף מגעגוע
למילים.

זכור את אשר עשתה לך השִכחה

כָּל רֶגַע מֵאִתָּנוּ חָקוּק בַּשִּׁכְחָה
רֶגַע מְדַמִּים זִכָּרוֹן,

רֶגַע בּוֹדִים תְּחוּשָׁה.
הַחֲלוֹמוֹת מִתְכַּתְּשִׁים עַל הָאֱמֶת
הַסִּיּוּטִים מְשַׂרְטְטִים אֶת הַשִּׁירָה
בִּמְצוּלוֹת הָאוֹר מְדַבְּרִים בַּחֲשֵׁכָה.

| עם התגים , , , | כתיבת תגובה