מולטי קולטי בהכרח: החאפלה הפואטית במסעדת יפו

FotorCreated1

בגלריה של "הארץ" כתבה יפה [אנא התעלמו מהכותרת] על מסעדת יפו שמזכירה את פועלינו בחאפלה הפואטית. התשובה לכל הדיון, בכל מקום שאהיה הוא יצירה ויצירה ויצירה רב תרבותית, רב לשונית, רב לאומית, עם דגש על התרבות הערבית הנפלאה שלנו. תודה לשחר אטואן ושני המתוקה Shani Ahiel ולהקת Poetic Hafla חפלה פואטית اُمسية شعرية

 

"…מי שבחרה את השיר היא שני אחיאל, שגם הפיקה את ערבי השירה במקום. ערב השירה שהתקיים בסוף השבוע שעבר היה השישי במספר בסדרה שנקראת "חפלה פואטית" ושהתקיימה עד כה, בין השאר, בביתו של השחקן יוסף סוויד בעיר ובגלריה לאמנות ישראלית עכשווית Circle 1 שבקרויצברג. מארגניה, המשורר מתי שמואלוף, הצייר ברק מויאל והדי־ג'יי והמעצב גרפי אבי בוחבוט, מתארים אותה כ"אירוע רב לשוני, רב אמנותי, רב תחומי, שנע ממקום למקום", והפעם, במקום של אופרמן, אחיאל ושותפיהם, האירוע נפתח בהקראת שירים בארבע שפות – אלו שגם מעטרות את התפריט – ובהמשך התנגנה מוזיקה ערבית. אלא שגם אם החלל התמלא עד אפס מקום, והאורחים שתו ושמחו כיאה לחפלה, האירוע לא התפתח למסיבת ריקודים כפי שקיוו מארגניו, או ל"שכונה", מלה שאופרמן אוהב להשתמש בה. "זה היה יותר כמו קונגרס", העיר אחד מהאורחים, והוסיף המשך מתבקש לבדיחה: "הקונגרס האנטי ציוני הראשון". ובכל זאת, אחיאל מקווה ש"המקום ישאיר פה חותם"".

ובכל זאת, משהו משיח הזהויות בישראל חצה את הים והתמקם ב"יפו". "החפלה הפואטית" היא עדות לכך, או כפי שמתי שמואלוף אומר: "בחרתי ב'יפו' אחרי שהתארחתי במקום עם חבר נוסף והתלהבתי ממנו ומהמזרחיות שלו, למשל מהעובדה ששני שמה את התמונה של הסבתא התימנייה שלה על הקיר המרכזי, ומהמוזיקה הערבית והמזרחית הנהדרת שהתנגנה שם. כשסיפרתי לשני על החפלה הפואטית היא התלהבה, ואז קבענו פגישה עם ברק ואבי וגם הם התלהבו ממנה ומהמקום וקבענו תאריך. לא מזמן גם העברתי שם הרצאה על המאבק המזרחי, ועל המצב היהודי־ערבי בברלין, לקבוצה של סטודנטים מקנדה. השתמשתי בתמונה של הסבתא התימנייה כדי לדבר על שאלות של ייצוג".

יש לי הערה חשובה למי שקבע את הכותרת של הכתבה "הבר הברלינאי שמנסה לשחזר את האוירה של תל אביב". ובכן, קודם כל אומר שאי אפשר לשחזר אוירה של תל אביב, בשכונת מיטה, שהיא מזרח ברלינאית, וכיום גם עמידה, לבנה ושבעה. כלומר כל הניסיון להשוואה בין עיר אירופית לתל אביב, בין הרחוב של מסעדת יפו לבין הרחוב של אלנבי פינת גדוד העברי, שהוא הכתובת של האלבי והצימר – הוא ניסיון התאבדות. כי שני המקומות לא נפגשים.

מה שכן, תרבות מזרחית, יהודית-ערבית, מתקימת מחוץ לישראל, ולא רק כאילו ישראל במרכז וכל התרבות המזרחית היא חיקוי. לא. ישראל היא לא המקור. לא ראיתי אף מסעדה בישראל שיש לה תפריטים בגרמנית והיא יכולה לארח את ריבוי התרבויות עם דגש על התרבות הערבית בברלין.

מילה אחרונה, באופן אישי, אני רוצה לומר, ששמח שגם בישראל הייתי שותף להקמה של תנועות כמו גרילה תרבות, או חלקתי את הבמה עם ערס פואטיקה בתחילתה. יש משהו כל כך אינדי ואמיתי, בתנועה ללא תקציבים, מימון ועם קהל הדוק שעוקב בצמא.

הנה כמה סרטונים מהאירוע:

  • Hannah Lühmann reading on the 6th Poetic Hafla

  • Tiki Sendeke reading on the 6th Poetic Hafla

  • Tal Hever-Chybowski reading on the 6th Poetic Hafla in Berlin

 

על האירוע החמישי שלנו בעיתון "טאז" הגרמני

Überraschend und ein bisschen chaotisch – Neue Mischung – Die Künstler werden mit Freigetränken bezalht. Zuhören, essen und trinken bei einer "Poetic Hafla" in Kreuzberg – Nina Monecke – TAZ

13731858_310090682668679_3841933611315107810_o

  • תמונה מהאירוע הראשון
2016-02-05 21.40.11

המשוררת עדי קיסר מתקלטת באירוע הראשון, שכלל את מקס צ'ולק, יוסף סוויד, שרון קוטובסקי, רפי גזעני, ברק מויאל ועוד.

  • תמונה מהאירוע השני
שרון קוטובסקי ויוסף סוויד בחאפלה הפואטית השניה שנערכה במדיה קנטינה בפנקוב. צילום: בועז ארד.

שרון קוטובסקי ויוסף סוויד בחאפלה הפואטית השניה שנערכה במדיה קנטינה בפנקוב. צילום: בועז ארד.

  • תמונה מהאירוע השלישי
אני מקריא בחאפלה הפואטית השלישית בקפה ד רפובליק בפנקוב

אני מקריא בחאפלה הפואטית השלישית בקפה ד רפובליק בפנקוב

  • תמונה מהאירוע הרביעי
החאפלה הפואטית הרביעי בקפה דה בגה בנויקלן

החאפלה הפואטית הרביעית בקפה דה בגה בנויקלן

  • תמונה מהאירוע החמישי
החאפלה הפואטית החמישית בגלריה סירקל 1 בקרויצברג

החאפלה הפואטית החמישית בגלריה סירקל 1 בקרויצברג

  • תמונה מהאירוע השישי
תמונה מהחאפלה הפואטית השישית בקפה יפו בשכונת מיטה

תמונה מהחאפלה הפואטית השישית בקפה יפו בשכונת מיטה

ثقافة الشتات تتحدى حدود القومية الإسرائيلية

IMG_20160716_205519

ثقافة الشتات تتحدى حدود القومية الإسرائيلية

اللاسامية والفاشية خلقوا إسرائيل ولكن بدون نقد فنحن نعود لنسقط بنفس تلك المطبات. علينا الاصغاء لأصوات الشتات لا أن نضع أمامها جداراً عاطفياً وسياسياً والذي هو عملياً استمرار للقمع بطرق أخرى.
ماتي شموؤلوف 30.08.16

غاب عن النقاش الذي جرى مؤخراً حول الإسرائيليين في برلين المركب الثقافي المستقل للشتات. بالذات في هذه الأيام أعتقد بأن حديثاُ عميقاً، عاطفياً وشيقاً يجري بين الجاليات وبين دولة الأصل: بين الهوية المتخيلة للوطن وبين الهوية المتخيلة للثقافة الأجنبية. في برلين تنمو ثقافة عبرية بديلة، مستقلة، متنوعة، ومتعددة الأصوات. في الآونة الأخيرة مثلاُ صدرت مجلتان عبريتان في برلين: المجلة ثنائية اللغة “أفيف” والتي يحررها هانو هانوشطاين وايتمار جوف، ومجلة “مكان ف-ايلاخ” المخصصة للعبرية في الشتات والتي يحررها طال حيفر حيفوفسكي. وتنضم هذة للمجلة القديمة نسبياً “شبيتس” التي يحررها طال الون ولمؤسسات أخرى آخذة بالتطور مثل المكتبة العبرية والمكتبة العامة في برلين وغيرها.

ثقافة الشتات تنهض أيضاً داخل إسرائيل، عل سبيل المثال، في كتاب ايتمار اورلف الذي يسافر لبولندا “بنديت” او في كتاب تومر جراندي الذي كتب بألمانية مكسرة وحظي بأصداء واسعة في المانيا بالأيام الأخيرة. الخطاب، في هذا السياق، لا يعرف بواسطة المكان الفيزيائي الذي يتواجد فيه الكتاب إنما بواسطة وعيهم الذي يتشكل بتأثير من الشتات. ففي عصر العولمة من الصعب الالتزام بحدود القومية، حدود اللغة والحدود التي تفرض على المواطن كجزء من الشعب الذي يعيش داخله.

كتبت عن كل هذه المسائل بالماضي ولكنني أشعر بأن هناك حاجة للتوقف عند المركب الثقافي للشتات والذي يحصل في نفس الوقت بالكثير الكثير من الأماكن ولا يقتصر على برلين بالتأكيد- برلين هي مدينة استراتيجية بسبب تاريخها الخاص. اضافةً لذلك فثقافة الشتات تقوم بكثير من الاحيان بانتقاد اسرائيل، من داخلها ومن خارجها. محاولة صد هذه الثقافة هو بمثابة جدار عاطفي وسياسي امام أصوات إسرائيلية- جدار ينضم للجدران الأخرى التي تضعها إسرائيل داخل الشرق الاوسط.

في العقد الثاني من سنوات الألفين تتكاثر في إسرائيل الأصوات المطالبة بإغلاق الباب امام الانتاجات العبرية، اليهودية والإسرائيلية خارج الحدود الفيزيائية للدولة بالذات على خلفية الغزارة التي يعرضها الشتات.

إسرائيل حاولت منذ البداية ان تقفل على نفسها من الشتات، لهذا، بالذات في هذه الأيام التي لا تتوقف فيها المعلومات، ينجح المركب الثقافي بتحدي مصطلح ابادة الشتات. المركب العاطفي الذي يحاول التنكر للأصوات المنتحبة، يذكر أيضاً بالطريقة التي يتم فيها اسكات اليهود الشرقيين والفلسطينيين في إسرائيل بالقول بأنهم لا يكفون عن التبكبك. بدل لفظ النحيب، اصغوا الى الحزن فهو لا يأتي من فراغ. ولا حاجة لان نشير هنا الى ان إسرائيل هي دولة هجرة قام معظم مواطنيها بالهجرة اليها بالأساس بسبب مشاكل المواطنة في الدول الأخرى.

على مدى السنوات قام إسرائيليون كثيرون بالهجرة وترك البلاد بسبب مشاكل سياسية، اجتماعية، اثنية، جندرية وجنسية خلقتها الدولة ولم تأخذ عليها مسؤولية. من ضمن هؤلاء نذكر الشرقيين الذين هاجروا الى الولايات المتحدة، اللاجئين الفلسطينيين الذي رميوا بالخارج الى كل دول العالم، المواطنين الفلسطينيين الذين يشعرون أحياناً بأن كونهم غرباء في دول أجنبية أخف وطأة من كونهم غرباء في وطنهم. محاولة رفض الاصغاء للنقد على إسرائيل هي بمثابة انضمام للتيار المعسكر والذكوري لخط “الهسبرا” (الدعاية) الإسرائيلية. اللاسامية والفاشية خلقوا إسرائيل ولكن بدون نقد فنحن نعود لنسقط بنفس تلك المركبات بالضبط. علينا الاصغاء لأصوات الشتات لا أن نضع جداراً عاطفياً وسياسياً مصنوعاً من الوطنية والذي هو عملياً استمرار للقمع بطرق أخرى.

المفارقة بأن إسرائيل وفي نفس الوقت الذي تقوم به بإغلاق حدودها أمام الشتات فهي تدعي ملكية انتاجاته. ففي حين يتم اغلاق جائزة “سابير” (للأدب) أمام الكتاب الذين يعيشون خارج إسرائيل، تقوم إسرائيل باحتكار الانتاجات اليهودية خارجها كما يمكننا ان نرى من خلال استملاك نصوص كافكا من قبل المكتبة القومية (الاسرائيلية). عملياً، أعتقد بأنه وفي العقد الثاني من سنوات الألفين تتكاثر في إسرائيل الأصوات المطالبة بإغلاق الباب امام الانتاجات العبرية، اليهودية والإسرائيلية خارج الحدود الفيزيائية للدولة بالذات على خلفية الغزارة التي يعرضها الشتات. ردة الفعل المتطرفة هذة تذكرني بالمحافظة الجديدة التي نراها بالأساس بالحركات المتعصبة التي تنغلق على نفسها بالبعد المحلي وتعارض العولمة وحركة المعلومات وبالضرورة الهويات الكوزموبوليتانية كذلك.

ولكن لا يمكن ابادة التأثير الكبير لثقافة الشتات العبرية بسهولة حتى ان رفضها بهذه الصورة يقويها فقط. تشديد الحدود الفكرية بين اسرائيل والجاليات تؤدي، من جهة، الى فهم أعمق في الجاليات بأن هناك حاجة للاستقلالية والسيادة في الانتاج، ومن جهة أخرى، الى رفض عنيد للتنازل عن الحوار الذي يسعى الى تجاوز الحدود المتخشبة. هل حقاً بالإمكان خلق حدود وهمية بين الانتاج العبري، اليهودي والإسرائيلي في عصر الانترنت؟ الأمر الساحر بنظري بأنه مقابل كل ردة فعل محافظة من هذا النوع هناك ردة فعل متطرفة أكثر لأناس يعون بأن انتاجهم أكبر بكثير من الخيال الضيق لسياسيي الثقافة.

والمفارقة موضوعة أمامنا هكذا، كلما حاولوا تشديد حدود الثقافة كلما تكاثرت الثقافة وأصبحت مبدعة أكثر وكلما تحدت الموقف المحافظ باتجاه تشكيل مباني كوزموبوليتانية، مستقلة ومركبة أكثر. في المقابل، اذا ما سلكنا الاتجاه الثاني بالذات وفتحنا الحدود لانتاجات بلغات أخرى، من أماكن أخرى، سيكون بإمكاننا ان نكون داخل التيار الابداعي اللامنتهي وان نتعلم، من الداخل والخارج، حول ما يجري خارج الوعي القومي.

شاعر وكاتب يسكن في برلين. 

المزيد:

كل الحقيقة حول خلية اليساريين النائمة في برلين.

אל תדחו את הקינה , הקשיבו לבלוז: תשובה לדברי ליסה פרץ בעיתון הארץ

ללא ביקורת על ישראל, אנחנו חוזרים ונופלים בדיוק לתוך פחי האנטישמיות והפשיזם שהביאו ליצירתה. עלינו להקשיב לקולות הדיאספוריים, ולא להניח חומה רגשית ופוליטית בשם ה"פטריוטיזם" שהוא בעצם המשך של דיכוי בדרכים אחרות. מאמר שלי באתר העוקץ  מצטרף לשיח על ברלין

מהדיון הער שנערך לאחרונה על ישראלים בברלין נעדר במידה מסוימת המרכיב התרבותי הדיאספורי העצמאי. דווקא בימים אלו אני מוצא שמתקיימת שיחה עמוקה, רגשית ומרתקת בין התפוצה לבין מדינת המוצא; בין זהות מדומיינת של מולדת, לבין זהות מדומיינת של תרבות זרה. בברלין צומחת תרבות עברית אלטרנטיבית, עצמאית, מגוונת, רבת קולות. למשל, בעת האחרונה יצאו לאור שני כתבי-עת עבריים בברלין: כתב-העת הדו-לשוני "אביב" בעריכת האנו האנושטיין ואיתמר גוב, וכתב-העת "מכאן ואילך" המוקדש לעברית דיאספורית בעריכת טל חבר חיבובסקי. אלו מצטרפים למגזין הוותיק יחסית "שפיץ" בעריכת טל אלון ולמוסדות המתפתחים כמו הספרייה העברית והספרייה הציבורית בברלין ועוד.

התרבות הדיאספורית מתעוררת גם בתוך ישראל, כמו למשל בספרו של איתמר אורלב "בנדיט" שנוסע לפולין או בספרו של תומר גרדי שנכתב בגרמנית שבורה וזכה לתהודה עצומה בימים האחרונים בגרמניה. השיח לא מוגדר באמצעות מיקומם הפיזי של הכותבים אלא על ידי תודעתם, המתעצבת בדיאספוריות. בעידן הגלובלי קשה להתחייב לגבולות הלאומיות, לגבולות השפה ולגבולות שמוכתבים לאזרח בתוך העם שבו הוא יושב.

על כל זה כבר כתבתי בעבר, ובכל זאת אני חש שיש צורך להתעכב על המרכיב התרבותי של הדיאספורה, שהוא רב קולי ומתרחש בו זמנית בכל כך הרבה מקומות, שהוא הרבה יותר גדול מברלין. ברלין היא עיר אסטרטגית בגלל ההיסטוריה הייחודית שלה. בנוסף, התרבות הדיאספורית מבקרת פעמים רבות את ישראל, מתוכה ומבחוצה לה. הניסיון לחסום את התרבות הזאת הוא חומה רגשית ופוליטית בפני קולות ישראלים – חומה שמצטרפת לחומות אחרות שישראל מניחה בתוך המזרח התיכון.

ישראל מלכתחילה ניסתה לסגור את עצמה בפני הגלות, ועל כן, דווקא בימים שבהם המידע לא עוצר, המרכיב התרבותי מאתגר את המושג של חיסול הגולה. המרכיב הרגשי, שמבקש להתנכר לקולות שמקוננים, מזכיר גם את הדרך שבה משתיקים מזרחים ופלסטינים בישראל ואומרים להם שהם בכיינים ונגועים בנהי ה'אכלו לי שתו לי'. במקום לדחות את הקינה, הקשיבו לבלוז, הוא לא מגיע משומקום. בנוסף, ישראל היא מדינת הגירה, שרוב אזרחיה היגרו לתוכה, בעיקר בשל בעיות של אזרחות במדינות מחוצה לה.

הגיליון הראשון של 'מכאן ואילך' בעריכת טל חבר חיבובסקי
הגיליון הראשון של 'מכאן ואילך' בעריכת טל חבר חיבובסקי

במשך השנים ישראלים רבים היגרו החוצה בשל בעיות פוליטיות, חברתיות, אתניות, מגדריות ומיניות, שהמדינה יצרה ולא לקחה עליהן אחריות. בין היתר מזרחים שהיגרו לארה"ב, פליטים פלסטינים שנזרקו החוצה לכל מדינות העולם, אזרחים הפלסטינים שמרגישים לעתים יותר טוב כזרים במדינות זרות, מאשר זרים במולדתם. הניסיון לדחות את ההקשבה לביקורת על ישראל, היא הצטרפות לזרם מיליטנטי, גברי, של קו ה-HASBARA הישראלית. האנטישמיות והפשיזם יצרו את ישראל, אך ללא ביקורת, אנחנו חוזרים ונופלים בדיוק לתוך המרכיבים האלו. עלינו להקשיב לקולות הדיאספוריים, ולא להציב חומה רגשית ופוליטית העשויה מפטריוטיזם, שהוא בעצם המשכו של דיכוי בדרכים אחרות.

הפרדוקס הוא שבזמן שישראל סוגרת את גבולותיה לתפוצה, היא גם מנכסת את יצירותיה. לדוגמא, במקביל לכך שגבולות פרס ספיר נסגרו בפני כותבים שחיים מחוץ לישראל, מדינת ישראל לוקחת מונופול על היצירתיות היהודית מחוצה לישראל כפי שניתן לראות בניכוס כתבי קפקא בידי הספרייה הלאומית

הפרדוקס הוא שבזמן שישראל סוגרת את גבולותיה לתפוצה, היא גם מנכסת את יצירותיה. לדוגמא, במקביל לכך שגבולות פרס ספיר נסגרו בפני כותבים שחיים מחוץ לישראל (וקולות מגוונים קוראים להפניית הגב במדינה אחת, אל יצירה יהודית, עברית וישראלית במדינה אחרת), מדינת ישראל לוקחת מונופול על היצירתיות היהודית מחוצה לישראל כפי שניתן לראות בניכוס כתבי קפקא בידי הספרייה הלאומית. למעשה, אני סבור כי בעשור השני של שנות האלפיים מתרבים הקולות בישראל המבקשים לסגור את הדלת בפני יצירת עברית, יהודית וישראלית מחוץ לגבולות הפיזיים של ישראל, דווקא לנוכח השפע הדיאספורי הזה. התגובה הקיצונית הזאת מזכירה לי ניאו-שמרנות שאנו רואים בעיקר בתנועות פונדמנטליסטיות המסתגרות בתוך הלוקאלי ויוצאות נגד הגלובליזציה והתנועה של המידע, ונגד זהויות שהן קוסמופוליטיות בהכרח.

אבל את ההשפעה הגדלה של התרבות העברית הדיאספורית לא ניתן בקלות להכחיד, והדחייה הזאת דווקא מחזקת אותה. הקשחת הגבול הרעיוני בין ישראל לבין התפוצות גורמת, מצד אחד להבנה עמוקה יותר בתפוצות שישנו צורך בעצמאות ובריבונות של יצירה, ומצד שני ישנו סירוב עיקש לוותר על דיאלוג שמטרתו התגברות על הגבולות הקשיחים. האם ניתן באמת ליצור גבולות מדומיינים בין יצירה עברית, יהודית וישראלית, בעידן האינטרנט? מה שמקסים בעיניי הוא שלכל תגובה שמרנית שכזאת, יש תגובה רדיקלית יותר של אנשים, שמבינים שיצירתם הרבה יותר גדולה מהדמיון הצר של הפוליטיקאים של התרבות.

והפרדוקס מונח כך לפתחינו, ככל שינסו להקשיח את גבולות התרבות, כך התרבות תתרבה ותיעשה יצירתית יותר ותאתגר כל עמדה שמרנית שכזאת לכדי היווצרות מבנים דיאספוריים קוסמופוליטיים, עצמאיים ומורכבים יותר. במקביל, אם נפנה דווקא בכיוון השני, ונפתח את הגבולות ליצירות בשפות אחרות, ממקומות אחרים, נוכל להיות בתוך הזרם היצירתי הלא פוסק, ונוכל ללמוד פנימה והחוצה, מה קורה מחוץ לתודעת הלאום.

מַחְלִים מִמַּבָּט בְּחֶשְׁבּוֹן הַבַּנְק שֶׁל שְׁקָרֶיךָ

13620921_529360917264163_6789611795766473581_n

 

מַחְלִים מִמַּבָּט בְּחֶשְׁבּוֹן הַבַּנְק שֶׁל שְׁקָרֶיךָ
 
הֲתִגָּמֵר מְסִבַּת הַסִּיּוּט?
תָּבִינוּ שֶׁלֹּא דִּבַּרְתִּי לַשָּׁוְא
תִּקְרְאוּ אֶת שִׁירַי בַּהֲבָנָה?
הַתַּנִּים לֹא כָּל כָּךְ טִפְּשִׁים בַּלַּיְלָה
בְּדִידוּת הָאוֹת, הֶפְסֵדֵי שִׁירָה, אַדְמַת שָׂפָה מִתְהַדֶּקֶת מֵעָלַי.
 

מה אתם מרגישים כשהלב של גלעד רוט רוטט מכאב

 a3036704868_16
בלי אהבה, אבל עם חברים, באנגלית ועברית, עם הסקסופון היהודי הבלאקמני הזה שסורט שריטה מעל העיר ושולח אותך מתחתיה. גלעד רוט, אתה ברק של נוצה בשמיים של שירה שחורה מאירה ומסתורית, מחבר עננים של גשם, עם  עננים של סערה, ומתפרק מעננים חשמליים ולבי מתרפק על מוסיקה המחשמלת שך!

נשמתי שוכנת בגלות: עבודת הגמר של נועם נוי

web---nish3_670

בחרתי להעלות את יומן המסע של האמנית נועם נוי, כי הוא מייצר רגע נדיר שבו כתיבה דיאספורית מתוך ומבחוץ, יהודית, ערבית, נשית וגברית, משלל גלויות של הלב נפגשות בתוך מילה, תמונה ורצף שהן מצד אחד שייכות לתרבות המקומית, וגם לתרבות המארחת, ואין הן מתמסרות לגמרי לאהבה מצד אחד, ומצד שני, והן פותחות את הישראליות, אך גם מתרחקות ממנה לאהבות חדשות לגמרי. מ.ש

וכך נועם נוי כתבה על העבודה : יומן מסע קולקטיבי של הגלות הישראלית, החיים מחוץ לישראל וביחס אליה; הגעגועים, הזכרונות לצד הכעסים והביקורת, הסיבות לעזיבה והעיסוק הבלתי פוסק בשאלת החזרה. הטקסטים שכוללים בין היתר את מתי שמואלוף, זלי גורביץ', נתן זך, סייד קשוע וכן גולים פרטיים, מלווים בפרשנות איורית על גבי בדים. הבדים עברו טרנספורמציה ממקום שימושי-פולחני-פולקלורי לאוביקט מעבר המלווה את העוזבים. כל אלו נותנים לקורא צוהר לנפש הנחשפת ולהלך הרוח הגלותי ישראלי. הספר הינו פרויקט הגמר שלי בבצלאל.


צילומים: יותם מנדה לוי
כריכה: shushine studio
דוגמנים: שיר שלו וניב לרידו

 

%d בלוגרים אהבו את זה: