אתר של אתניות דתית שולית: ביקורת על ספרו של נעם קצב

 ( (ביקורת זו מובאת בשינויים  קלים מהמקור

ספרו הראשון של הסופר הצעיר נעם קצב מנסה באופן מודע לעמוד בטריטוריה הדתית האתנית הישראלית ולמפות אותה. המיפוי הינו חלק מניסיון ערכי להתייחס למאבקי התרבות באתנוקרטיה הישראלית. אני מתעכב על שאלת האתניות, לא משום שהסופר הוא בנו של הנשיא משה קצב, או משום שהוא מייצג של הדור השלישי המזרחי. אני עושה זאת, דווקא משום השתלשלות העלילה המובאת לנו בסיפור. במבנה המעשים אנו מתוודעים לקורות יצחק, גיבור הרומאן, אשר עוקב אחרי סיפור חייהם של יצחקל'ה ורחל שמסמלים כוחות מיטונימיים מנוגדים שנאבקים על נפשו הספקנית. מחד הופיעה המיסטיקה הדתית, הפגאנית, חסרת המעצורים, שנעה בין קוטב הטירוף, לבין קוטב ההארה, שיוצגה על ידי יחצקל'ה (בן העשירים האשכנזי), ומאידך הופיע העולם החילוני, של רחל (עובדת הניקיון המזרחית-גרמנית), שנע בין הערכים הרוחניים והפיזיים הנכללים בתוך אהבת אמת, לבין הערכים  הניהיליסטיים של עולם ללא גבולות. 

חוקר הספרות הידוע, פרדריק ג'יימסון קבע בספרו "הלא מודע הפוליטי" כי הטקסט בורא את ההקשר שלו, והוא גם מסמן אותו וגם מייצר אותו באותו הזמן, והוא נסוג ממנו, בזמן שהוא מציע סוג של שינוי, כפתרון לסתירות שהתקיימו בתוך ההקשר שבו הוא נברא/נוצר. נקודה זו חשובה משום  שהעלילה בסיפור, אשר אינה לגמרי אוטוביוגרפית, שואלת את ייצוגיה מעולם של החברה הישראלית של שנות האלפיים ואשר יש בה עדיין התאמה בין ריבוד מעמדי, לבין ריבוד אתני. הסופר הצעיר נעם קצב אינו מתכחש לקשר בין העלילה לקונטקסט הפוליטי העכשווי שבתוכו היא נבראה, כך למשל הוא אומר בריאיון לגלית גרינפלד מ-nrg, כי: "יש דמיון לישיבה מבחינת הנוף האנושי והנוף הגיאוגרפי, אך הדמויות הספציפיות והמקרים לא התרחשו באמת. זו עלילה שהומצאה לצורך כתיבת הספר". נעם קצב מחפש סמכות ערכית שעליה ניתן להישען במדינת ישראל. כך למשל אומר יצחק, גיבור הרומאן: "בחרתי לבדי מה ברצוני לומר לאֵל ואף העזתי להוכיח אותו" (עמוד 5). אמירה זו בעצם מייצגת את הדעה הדמוקרטית שלגיבור הרומאן, בתור סובייקט ריבוני ואחראי, יש סמכות אוטונומית ליצור את זהותו הדתית/תרבותית ואולי גם את השייכות האתנית שלו. ההקשר האתני וייצוגיו הספרותיים הינם הפוכים מאלו המוכרים לנו, שכן המזרחיות, באופן מרתק, הופכת להיות בסיפור היברידית ומָחֲלֵנֵת ואילו האשכנזיות הופכת להיות אולטרא-אורתודוכסית ואותנטית.

דמותה של רחל, הגיעה מעולם מסיבות האסיד והסקס החופשי של המעמד הבינוני הגרמני (המזרחיות מגיעה מאירופה לישראל וזוהי קטגוריה מעניינת לכשעצמה). יצחק גיבור הרומאן מספר לנו עליה : "… שופכת הרבה דמעות ובלבה שנאה יוקדת להוריה. כדי להענישם החלה להתרועע עם בני גילה כולם אנרכיסטים וחלקם מסוממים. היא השתתפה באורגיה עם עוד שלושה בחורים ושתי בחורות …הייתה הולכת למועדונים וחוזרת עם בחורים מזדמנים …. את שיעורי האומנות באוניברסיטה החליפה בשוטטות ברחובות ובמרכזי קניות. היא הפסיקה לצייר, הפסיקה לעבוד כגרפיקאית והפסיקה לחלום… השיא היה כשבוקר אחד הם היו צריכים לאסוף אותה מבית חולים לאחר שהתמוטטה בעקבות גלולות הזייה שנטלה במועדון ריקודים" (עמודים 121-122). בעקבות ההתפרעות שלה, הוריה שלחו אותה לעבוד בניקיון ביחד עם דודתה (אחות של אימה המזרחית):  "היא לא ראתה פחיתות כבוד בזה שהיא עובדת בניקיון. היא טענה שזה תיקון לנשמה המורעלת שלה. היא הייתה חייבת להרוס את העולם המזוייף שבו חייתה בשנתיים האחרונות ולהתחיל הכול מחדש" (עמוד 122). דמות רחל העצימה את הרומנטיות שחש נעם קצב אל המעמדות הנמוכים המזרחים. וזאת בניגוד לתחושות החברתיות שהוא ביטא בריאיון שהוא נתן לשירי לבארי מעיתון "הארץ": "כל כך כואב לראות איך התוכניות הכלכליות הופכות את ישראל למדינה של מעמדות מובהקים".

דמותו האשכנזית של יצחקל’ה תוארה כדמות מיסתורית, עלומה, פלאית, הנוגעת/ לא 'באמת' נוגעת בגבולות הקבליים והעל-טבעיים. הנה למשל יצחק מציץ בסצינת פולחן ומתאר בפליאה רלגיוזית את מעשי יצחקל’ה: "יצחקל’ה התענג על פרוותו הרכה של הגדי והעביר את לחיו לאורך גוו. הגדי פעה בעונג ויצחקל’ה נישקו על חוטמו. היה בתמונה זו שהתרחשה בשעת לילה מאוחרת, הרחק מעיני אדם, משהו אנושי ונוגע ללב… יכולתי לחזור אלפי שנים אחורה אל משה רבנו המגמגם שאוסף לידיו שה אובד בארץ מדיָן ומלטפהו באותו אקט של רחמים" (עמוד 130). מאוחר יותר, בסצינה הנ"ל, יצחקל’ה שחט את הגדי ויצחק, שהציץ ממחבואו בטקס, הרהר (ובעצם הביע את דעתו על היות האשכנזיות כמקור היהדות): "תפילת התחנון הייתה מוכרת לי, אולם הבנתי כי נוסף עליה נכחתי בטקס יהודי רחוק ועתיק יומין של הקרבת קורבן על מזבח מאולתר. האם כך אבותינו היו מכפרים על עוונותיהם? האם כך היו מטהרים את גופם ונפשם? ובמה אשם הגדי? הכול היה כל-כך הזוי ולא מובן לעינים תבוניות" (עמוד 133). בנוסף ליכולותיה הדתיות והטקסיות, אנו מוצאים בדמות האשכנזית של יצחקל’ה, גם יכולות ביקורתיות, של שופט ומטיף העומד בשער העיר.

בהיעדר נקודת ההשקה בין העולם הדתי-אשכנזי,הביקורתי, של יצחקל’ה והעולם הערכים החילוני-מזרחי וליברלי של רחל, הפנימייה הדתית נכנעה למרחב ימני אכזרי, אשר לחלש אין בו מקום. יצחק אמפטתי ומבקר את עצמו על חוסר הרחמים בפנימייה הדתית: "בוודאי היינו בעיניה נערים גסי רוח שלא יודעים לכבד בחורה הגונה שמנקה את חדריהם". בנוסף, העולם החברתי הקשה שבעקבו
תיו נאלצו הנערים להגיע לפנימייה, ייצר גם צורות שונות של סקסיזם: "לא צריך הרבה בשביל לתפוס פרגייה. תראה אותי. לא יפה במיוחד. רק צריך לדעת לסדר את השער, להתלבש יפה ולהגיד את מה שהן אוהבות לשמוע" (עמוד 13-14); צורות של שוביניזם: "הם רק ילדים וכבר לא מתביישים להתייחס אלי כאילו הייתי המשרתת הפרטית שלהם. חוצפנים קטנים. הייתי יכולה להיות אמא שלהם" (עמוד 41-42); צורות של גזענות: "היו משימים עצמם כאילו מגב גומי בידיהם, מכופפים את גבם, ובתנועות מגוחכות וחי"ת ועי"ן מודגשות היו מסלקים כל מי שהתקרב אליהם (עמוד 42); צורות של פוביה הומו-סקסואלית: "כל מגע גופני בין שני נערים, אפילו הקל שבקלים ואקראי לחלוטין, היה זוכה מיד לקריאות גנאי מכל עבר: "פריצות", "יא הומואים" (עמוד 29-30).

יצחק גיבור הרומאן, לא מוצא את עצמו את בין שאר חבורות הילדים בפנימייה הדתית. בנוסף הוא מתנכר לחבורה המזרחית בפנימייה: "דילגתי רק על חדר אחד בו התקבצו "החבר'ה הטובים". כך הם קראו לעצמם ואנחנו אימצנו את המושג. בעיני הם דמו לסוג של אחווה סגורה, מלאה שקרים וסודות, ואף פעם לא הרגשתי נוח במחיצתם, רובם היו בני עדות המזרח, כולם היו תלמידים טובים שידעו את הארמית על בוריה וחלק גם ממשפחות מיוחסות" (עמוד 12). "החבר'ה הטובים" היו החבורה המזרחית-דתית שגילמה את הקטגוריה השלישית בין הדיכוטומיה האירופאית של דת מול חילוניות – "המסורתיות". יצחק מוסיף ומספר לנו עליהם כי: "המכנה המשותף שקיבץ אותם לחדר אחד היה הזיקה הרופפת לדת. גם אם הכיפות שלהם היו שחורות כמו שלנו, בדרך כלל הן היו קטנות יותר ולפעמים אף סרוגות, לא תמיד הם לבשו ציצית, והיו שמועות שחלק מהם אך הלכו פעם לראות משחק כדורגל בשבת" (עמוד 12-13). שאלת הקטגוריה המסורתית המזרחית, הנדחקת לשולי הספר, היא שאלה מהותית ואקוטית, ומצביעה אולי על התלבטותו הגדולה של הסופר, בין זהותו, לבין שיוכו החברתי המוצהר. עובדה זאת אף מעצימה את הקונפליקט שמתרחש בתוכו, במידה ואנו מניחים כי הדמות הראשית קרובה במידה מסוימת לדמותו.

בסוף הסיפור אנו נותרים עם שאלות רבות, לגבי שאלת האתניות הדתית, משום שהיא נזנחת לכיוון חוץ-עלילתי, המזכיר סיפורי מוסר מימי הבינייים. בכל זאת הרבה מההקשרים שנוצרו בסיפור, יכולים ללמד אותנו רבות על המתרחש בימינו בחברה הישראלית.

ביקורת הספר פורסמה לראשונה בכתב העת "עיתון 77" בינואר 2006 גיליון 65, עמוד 6.

פורסם על ידי מתי שמואלוף

מתי שמואלוף, הינו משורר, סופר ועורך. פרסם עד כה עשרה ספרים ביניהם: שבעה ספרי שירה, ספר מאמרים, קובץ סיפורים ועוד. בשנת 2019, ראתה אור בגרמניה אסופה דו לשונית משיריו "בגדד | חיפה | ברלין" בהוצאת אפוריסמא ורלג. בשנת 2021 פרסם את הרומן הראשון שלו "הפרס" בהוצאת פרדס. שיריו וסיפורים תורגמו ופורסמו באסופות, כתבי-עת ואנתולוגיות בכל רחבי העולם.

%d בלוגרים אהבו את זה: