בין לבין – מיפוי טריטוריה מזרחית-ישראלית: על "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" ספרו של שמעון אדף

לפני מספר חודשים שהיתי בערב מיוחד, אשר נערך בתאטרון "עינבל" (טריטוריה תרבותית מרתקת לכשעצמה, משום עמידתה על מתן במה לתרבות המזרחית הישראלית על שלל ייצוגיה ומופעיה) לצאת הופעת הספר "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" של שמעון אדף. בבחירת המוזמנים של הערב, מופו טריטוריות מרכזיות בספר החדש: הסופרת יהודית רותם דיברה על המשמעות הדתית יהודית של שמות דמויות הרומאן; המשוררת והמסאית שבא סלהוב דיברה על המשמעות הקיומית של החיים בתל אביב, כמשל אקזיסטנציאליסטי לחיים במדינת ישראל של שנות האלפיים; הסופר והעורך ניר ברעם דיבר על התנועה בין מחוזות הזיכרון שנעה בין מרכז לבין פריפריה. לטעמי בלטה בחסרונה בערב אמירה בסיסית, על היות רומאן זה, קול מרכזי למציאות של הדור השלישי המזרחי בישראל.

"קילומטר ויומיים לפני השקיעה", ספרו החדש של שמעון אדף, הינו רומאן בלשי אשר מתרחש בתוך טריטוריה מזרחית שולית. בספר זה ניסה אדף לברוח מהקלישאה הטמונה ביצירת בלש ספרותי והוא אכן הצליח במלאכתו. מותה של דליה שושן וניסיון להבין מיהו\מיהי הרוצח\ת הוא הבסיס אשר עליו נבנה הספר. הספרות היא קרחון ענק, שייצוגיו הספרותיים בולטים ומסתירים את השכבות החברתיות המונחות בתחתיתו. מתחת לרציחת דליה שושן, הבחורה הכשרונית, שהייתה גם משוררת מוצלחת וגם יוצרת מופלאה ומתחת לבלש שהעריץ את יצירת הנרצחת וכתב ספר מצליח על הרוק הישראלי, נע העולם המזרחי בכבדות ולא מצליח לנסח מסורת, לנסח יצירה קוהרנטית רציפה, בתוך העולם הציוני-אשכנזי בו הוא חי. היוצר המזרחי לא מצליח לייצר טקסט משלו, שישמור על איכויותיו שלו ולא ייטמע בתוך "הישראליות" הרדודה.

אם נניח שישנה סתירה החברתית בתחילת הרומאן, נוכל להבין את התהליך שהסופר מעביר אותנו על מנת לפתור אותה. הסתירה החברתית ברומאן זה, הינה ניסיונו הכושל של אליש, הבלש המזרחי להתערות וליצור מסורת של יצירה.  אליש לא הצליח לכתוב יותר מספר אחד; לא הצליח להמשיך וללמוד באוניברסיטה; לא מצא את מקומו במשטרה; לא התקדם בצורה משמעותית בעבודתו. אדף יצר דמות, שבחרה להישאר בשולי המרכז באמצע גוש דן, לאחר שהיא עזבה את העיר אשקלון בשולי מישור החוף. השוליות הפכה להיות דרך החיים של אליש. אדף מתאר את הדרך אל העיר אשקלון ככזאת, אשר לא יכולה להימצא בפקק, כי הדרום הוא המוזנח ומשם אליש וגם הנרצחת הגיעו: "גשם התחיל לרדת והאט את התנועה, אליש קיווה שהגשם הוא הסיבה היחידה, לא נהייה בלתי מוסברת אל הדרום. אימא שלו הייתה על סף של בכי בטלפון" (עמוד 263). הדרום הוא לא רק אזור דרומי חיצוני בעל הפניות גיאו-פוליטיות, אלא הוא גם משמש כדרום פנימי, אשר בתוכו הגיבור חי, כלומר סוג של טריטוריה נפשית.

הספר כולו מלא שמות וכינויים מזרחים, שיצרו שפה חדשה, שניסתה להתחמק בכל כוחה מן השפה הגבוהה שאפיינה את השירה של אדף. אדף ניסה בכל כוחו לבנות שפה ודיאלקט שונה לכל דמות, אך נדמה כי אחת החולשות של הרומאן, היה דווקא הניסיון להבנות מציאות אונטולוגית של מספר דמויות, אשר סופר כל יודע מדברר את תודעתם. הדמויות, מפי אדף, דיברו בסוג של מחשבה עמוקה, אשר לא נוכל למצוא במציאות ועם זאת ניסיון זה יצר עולם מורכב ומעניין ומיוחד, אשר חסר במחוזות הספרות השטחית.

הטקס הוא מושג מרכזי ברומאן של אדף. הגיבורים נסו לייצר טקסים משלהם במציאות, אך הם גלו סוג אחר של יחסי כוח שהקשה עליהם לייצר את טקסיהם. הטקס המרכזי הוא טקסיה של העיר תל אביב, ממאורות הפקולטה למדעי הרוח של גילמן באונב' תל אביב ועד למערות מועדוני הרוק שנפתחים ונסגרים לפי טקסיות מיוחדת. בין כל הטקסים, העולם המזרחי לא יכול לעמוד בפני עצמו והוא אינו יכול לחזור לעולם ממנו הוא הגיח, בשל עובדה זאת, דליה שושן מתה, כשהיא נסתה לחזור לשדרות. לטקס התל אביבי היו חוקים אכזריים שעקרו את דרך חזרה של הדמויות ממרחב של זיכרון אחד למשנהו.

מאוד הפליאה אותי הביקורת מצד אחד של הגיבור הספר, אליש הבלש, על העולם האקדמי ומצד שני ההתייחסות העמוקה של הספר לעבודה החשובה של הבלשן הצרפתי דה-סוסייר. דה-סוסייר הבחין כי מה שיחד את סימני השפה המדוברת או הכתובה הוא יחס "שרירותי" על פי הגדרתו, בין הסימן לדבר שהוא מייצג. הוא טען כי יחס זה הוביל למסקנה, שערכו של הסימן בשפה נבע מהיחס שהוא קיים עם סימנים אחרים בשפה ולאו דווקא מהיחס שהוא קיים עם דבר מה המצוי מחוץ לשפה. הספר של אדף הושפע עמוקות מתפיסתו של סוסייר ונדמה כי הוא ממש בנה את מבנה הצורני של הספר על פי רעיון זה.

אדף, מודע לשינוי שחל במחשבה המערבית ואשר ניתק את הטקסט מצד אחד מהאינטר-טקסטואליות שלו ומצד שני בחן את חלקיו בנפרד. אדף השתמש בשינוי זו באופן מובהק בתוך הספר שלו, אך בו בזמן הוא ניסה לשמור את הסקסיות של הספר, בלשון הדור השלישי המזרחי. הרומאן של אדף בחן את ההיסטוריה של ישראל, מתוך מציאות תל אביב מנוכרת ובכל זאת סלבריטאית מאוד. אדף מרד באופן מודע במושגים עיקריים העומדים על סדר היום בתודעתם של המיעוטים כגון: המזרחיות, הפמיניזם, העוני, תעודות התארים השונים וכד'. שאלה אחת שאפיינה את יצירתו היא הגישה האפיסטמולוגית לעולם. אותה שאלה מטאפיסית עמוקה שעלתה מתוך ההכרה של היוצר, כלפי דמויות יצירתו. כך "אליש חשב בעצב, בני האדם בוגדים בו בעצם, זה שאף פעם לא מי שאתה רוצה שיהיו (עמוד 18). "לשכב בחושך ולהאזין לתל אביב, אליש חשב שהוא יכול לשכב כך שנים מחייו, להרהר כיצד העיר חולפת, איך כל צופר כורה את דרכו בעלטה, קורע ממנה פיסה של זמן וחרושת המנועים המנקבת את תל אביב (עמוד 324).

אדף, במעין פילוסופיה אין ראנדית, מרד בכל אפשרות של פילוסופיה קולקטיבית המחברת בין הדמויות, חוץ מעקרונות הבדידות והאינטרסים של ההצלחה. הוא העריץ את האינדיבידואל המורד, אך הוא הוסיף לו חזות משפחתית, מסוימת. אליש, הבלש, תואר כדמות חסרת אהבה אשר מתוך גרונה בקע קול מזרחי, אשר נאחז בקיום התל אביבי, כקרש הצלה מהפריפריאליות שם קולו לגמרי לא יובן. אך דווקא שם במרכז, חרדותיו לא נתנו לו לצמוח לממדי יכולתו הפנומנלית.

ביקורת הספר התפרסמה לראשונה בכתב העת "מאזנים" בחודש אוקטובר 2005 |
גיליון מס' 4-5, , עמוד 72.

קראו עוד:

  • הלב הקבור  – בשיא הפעילות של תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית עזב ד"ר מאיר בוזגלו את התנועה על מנת להקים מפעלי תרבות שיישלבו את ההשכלה שאצרה המסורת היהודית של חכמי ארצות ערב, ביחד עם פעילות חברתית ותודעה מזרחית. לטענתו הקשת הדמוקרטית המזרחית הפכה לקשת הדמוקרטית החילונית ואיבדה את הכלי המרכזי לשינוי חברתי שהוא הישענות על אלפי שנות מסורת יהודית מזרחית. הדחיה של הקשת הדמוקרטית המזרחית את העושר הגלום בחוכמת המסורת היהודית קשור לשלילת הגלות בישראל. אמנון רז קרקוצקין במאמרו הקאנוני "גלות בתוך ריבונות" (התפרסם בתיאוריה וביקורת 4, סתיו 1993) הראה לנו כי הציונות כפרקטיקה היסטורית ותרבותית דחתה היבטים שהוגדרו כגלותיים, ודחייה זו שימשה כבסיס לכינונו של היהודי החדש והאנטי-גלותי, המשוחרר לכאורה מכבלי המסורת. נדחתה שורה של תכונות מוגדרות שיוחסו ל"גלותיות" (""חולשה", "פסיביות" וכיוצא באלה), אך גם מסורות תרבותיות שלמות שנתפשו "כגלותיות" (תופעה שהייתה בולטת במיוחד לגבי היהודים יוצאי ארצות ערב). המדיניות המוצהרת היתה להביא להאחדה תרבותית שהתבססה על קבלת מערכת הערכים והדימויים של העילית הגמונית
  • מוקס נוקס – מוקס נוקס הינו הרומאן החמישי של שמעון אדף. קצב הפרסום של אדף מסחרר. בכל שנה מאז 2008 הוא פרסם ספר. כותרת הספר "מוקס נוקס" מתרגמת בכמה אופנים: באופן הראשון "הזמן קצר" ובאופן השני "בקרוב הלילה נופל". באופן פרדוכסלי אדף נע נגד הזמן ופותח אותו לרווחה. הוא אינו אץ לספר סיפור גדול, עם עלילה גדולה. הוא מביא לנו את סיפור חניכתו של המספר הצעיר שמבקש לקרוא ספרי פילוסופיה ורומאנים ולהתרחק מהדת. ובו בזמן הוא מספר לנו את המחיר שמשלם אותו כותב רגיש בהווה, בשל הקריעה שלו ממשפחתו. בניגוד לספרים הקודמים אין כאן סיפור עלילה חדשני, בידיוני, אלא דווקא מסמך שיש בו מן הביוגרפי, המינורי והריאליסטי. אך השפה העשירה, הפיוטית, הנעלה של אדף שולפת את החומרים שממנה אנו מרכיבים את המציאות והופכת אותם לזרים. הקריאה לא פשוטה. סיטואציות פשוטות של הזדקנות ההורים ואי היכולת להכיל את סבלן והתפוררות גופם הופכת לשירה מופלאה בידיו של אדף.