החלום כחטא: על "מחזיר החלומות" ספרו של ניר ברעם

כבר עם פרסום שני ספריו הראשונים – "ספרי לי סיפור אהבה סגול" (1998) ו"ילדי נשף התחפושות" (2000) – החל ניר ברעם לנסח את העקרונות שאפיינו את תודעתו של "הדור השלישי" בישראל. התבגרותו הספרותית היא סימן להתבגרותו של דור "היברידי" שלם, דור שחי על קו-התפר בין זהות "מזרחית" לבין זהות "אשכנזית".
מבט על הדרך שעשה ניר ברעם מספרו הראשון לשלישי יגלה לנו התפתחות מעניינת. ב"ספרי לי סיפור אהבה סגול" החל להציג את העיר תל-אביב כעמדה ולא כטריטוריה. ספר זה הצליח בניסוחה של שפת "פופ" צעירה ובלתי-מתחייבת, שבתוכה נע הדור השלישי בישראל. ברומן השני, "ילדי נשף התחפושות", החל ברעם לבדוק את תודעתו של הדור השלישי והגיע לגיבוש כתב-אישום חריף לעולם העסקים, ש"כותב" עלילות ואינו מעמיד את עצמו מול מראה רפלקסיבית. אף על פי שבחלקו הראשון "נדד" הרומן למצפה-רמון, לא נוצרה בו קירבה לעולם החברתי הישראלי. לעומת זה, בספרו השלישי "מחזיר החלומות" מצליח ניר ברעם לשלב בין נקודות-מבט סוציולוגיות, היסטוריות ואנתרופולוגיות יחד עם שפה בין-דורית ספרותית חדשה. שפה זו דחתה את הריאליזם הספרותי השולט במחוזות הקאנון לטובת עלילה פנטסטית מרה.

העלילה הראשית ב"מחזיר החלומות" הביאה את סיפורו של יואל, הלא הוא מחזיר החלומות, שהיה בין היחידים שכאבו את ה"נורמה" אשר בגינה סולקו הילדים ה"רעים" מן השכונה האשכנזית-הבורגנית של בית-הכרם בירושלים. בתחילת שנות האלפיים עבר מחזיר-החלומות בן השלושים לתל-אביב למשרד הפקות J.S.S., מאותם "משרדי ההפקות שרובם צצו בראשית שנות התשעים, וממילא היו זרים להסדרי העבודה של ישראל הישנה" (ע' 17). בתחילה ניסו מחזיר-החלומות וחברתו החולמת במיטתם את הכשרון הנדיר שלו, שהפך חלומות לזכרון בראשם של החולמים. כעבור זמן שוב לא יכלה החולמת עמוד בידיעת החלומות שנהפכו לזכרונות, ועזבה: "אולי זה קצת מצער, כמה מהר היה הלילה הזה למקולל. לא בגלל החלום. יהיו עוד חלומות. משום שהיה זה הלילה האחרון שלהם" (ע' 280).
יואל, מחזיר החלומות, הפך את כשרונו לעסק מצליח ונעזר בעוזר אישי בשם כצנלסון: "כצנלסון הוא היחיד שמכיר את החולמים כולם. רואה אותם בראיונות הקבלה מתחבאים מאחרי מלבושיהם המפוארים, צוחקים, מציגים את עיסוקם, מדברים על הצלחותיהם, מתגאים בילדים, יושבים זקופים כאנשים המודעים בערכם ומעמדם, ובלילות מדדים אחריו בבגדי שינה אל הפינה שבה מוחזרים חלומות, מיוזעים, מפלבלים, נאנקים" (ע' 327).

העלילה המשנית בספר מספרת את סיפור התאומים ליאור ואלון, שגדלו במשפחה "מעורבת" לאם מזרחית ואב אשכנזי. האב, איש-עסקים בינלאומי, מרבה להעדר מהבית. הוא היה "איש צללים החולף בנמלי-תעופה, חדרי מלון צחיחים ממגע אנושי וערי בירה סואנות. התנועה היא ביתו, ולה נתונה נאמנותו" (ע' 148). האם, אקדמאית מוכשרת, גידלה את הילדים ועזבה אותם. אלון אושפז בילדותו במוסד מיוחד לילדים בעלי בעיות נפשיות. הוא הסתובב ברחובות תל-אביב וניסה בכל כוחו להתחקות אחר נועה, חברתו לשעבר, "והקיום הזה בשולי השתלשלויות האירועים שהרקיבו את ערביה היה בו מעין קריאת תגר על אובדנה, החזיר משהו מחודשי השלווה ההם, אמצעי לבלימת התפוגגותו מעולמו" (ע' 79). ליאור, התאומה שלו, גוננה בצורה כפייתית ביותר על אחיה וניסתה לשמור עליו. אהבתה לאלון שיתקה את חייה: "מהשנים הראשונות של תאומותם הושקע חלק מאישיותה בהערכות האין-סופית הזאת לעומתו, כאילו השתכנה בתודעתה נפש היפותטית שברבות השנים למדה להרהר, לדבר, לצעוק באופן שמתעמר ומדומם קול אחר, רפה יותר, הקול שלה" (ע' 69).
בעקבות סופה קשה החלה מגפה להשתולל בעיר תל-אביב, והשלטונות ניסו להסתירה ולהכחיש את קיומה. ליאור חלתה, ו"היה אפשר לזהות בבירור את המגפה שהבשילה בגופה. המגפה עשתה שמות בכל האברים, בערמומיות שתלה שיבושים קלים במערכות הגוף, בעיקר חיבלה בתנועתה" (ע' 295). העלילות המקבילות השיקו בכמה נקודות מפגש. אחת מהן נגעה לרצח נועה, מנהיגה של תנועת הקבצנים שבעיר ודוברה. נועם היה שותף לניסוי של מחזיר החלומות, ובעקבותיו גם זכה ביכולת להחזיר חלומות ולהפוך אותם לזכרונות. חקירת המשטרה גרמה לליאור, ולימים גם לאביה, לחשוד שאלון ביצע את הפשע…

רכיבי הסיפור הפנטסטיים והאפוקליפטיים התכתבו עם מבנה הטרגדיה היוונית הקלאסית "אדיפוס". הסופה שהתגעשה מעל תל-אביב והמגפה שהגיעה בעקבותיה רמזו על חטא שבעקבותיו "הענישו" האלים את העיר. ניר ברעם התחקה במדוקדק אחר שורה של חטאים אישיים, קיבוציים, אתניים, מעמדיים, מגדריים, ממלכתיים ועוד. בספר זה שימש דובר עיקרי לדור שלם של צעירים, שהואשמו ב"מרד שפוף", וכאן השמיע את כתב-האישום החריף כנגדם.
מותה של ליאור חזר והעמיד את הנוסחה העלילתית של הקרבת איפיגניה (בתו של אגממנון, מצביא היוונים) לצורך השקטת האלים (והמשך מסעו של הצבא היווני לטרויה). מהלך זה הבליט את "הפגם הפמיניסטי" בעלילה. החלק השלישי של הספר גם ויתר קצת על הדחיסות שאפיינה את החלקים הקודמים, ואילו הסוף אכזב את הציפיות שיצרו החלקים הראשונים – ובמידה מסוימת השלים עם המציאות הישראלית של תחילת המאה ה-21.

ביקורת הספר התפרסמה לראשונה באתר "קשתות" בתאריך ה-05.02.2006