התבכיינות אשכנזית: ביקורת על ספרה של מרב רוזנטל-מרמורשטיין "הנדון: אשכנזים"

touch me [across the universe]  cc: flickr By TheAlieness GiselaGiardino²³

touch me [across the universe] cc: flickr By TheAlieness GiselaGiardino²³

  ביקורת זו מובאת בשינויים  קלים מהמקור

ספרה של מרב רוזנטל-מרמורשטיין "הנדון: אשכנזים" הוא "ניסיון לקיים דיון חיובי סביב אשכנזים" (עמ' 8) וזהות אשכנזית בתקופתנו. הספר בעריכת ניר ברעם, יוצא לאור כחלק מרצף של שלושה ספרים על הבעיה העדתית בישראל, תחת הסידרה 972, בהוצאת עם עובד. הכותבת לוגיקנית בהשכלתה, החליטה להתעמת עם שדות ידע מתחומים אחרים כגון: סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה ועוד בעזרת כלים לוגיים.

מטרת הספר היא "לפרוץ את טבעת הביקורת הנכרכת מסביב לאשכנזים" (עמ' 8) על ידי תנועת ש"ס הנתפסת בעיני הכותבת כ"התארגנות המונים יציבה המאיימת לרושש את האשכנזים משארית נכסיהם…" (עמ' 7) ובאמצעות אינטלקטואלים ופעילים מזרחיים וארגונים לא ממשלתיים כדוגמת "הקשת הדמוקרטית המזרחית" וארגון הפמיניסטי-מזרחי "אחותי". מרבית חיצי הביקורת של הכותבת מופנים כלפי השיח המזרחי החדש. שיח זה מתארגן סביב חוקרים, יוצרים, עיתונאים ואנשי שטח מזרחים המבקשים להציג, לנתח ולהעמיד אלטרנטיבה לדיכוי החברתי-כלכלי, תרבותי ופוליטי של המזרחים על ידי מנגנוני המדינה והחברה בישראל. לטענת הכותבת השיח המזרחי שתופס את המציאות האתנית-פוליטית בישראל במושגים דכאניים ואי-שיוויוניים, אינו מעוניין בחברה צודקת אלא "המאבק המזרחי [הוא] נגד האשכנזיות והאשכנזים" (עמ' 12). במילים אחרות המזרחים הביקורתיים לטענתה אינם אלא אנטי-אשכנזים (גזענים?) ופעילותם נעשית "תוך סירוב לנהל עמם [עם האשכנזים] דיאלוג" (עמ' 7).

הכותבת מביאה שני נימוקים עיקריים לטענה חריפה ובעייתית זו. הראשון מתייחס לחזון של השיח המזרחי החדש שהוא לדעתה "תובע מפורשות התערות תרבותית במזרח התיכון… [ו]ההתמזרחות חיונית לשלום בר קיימא ולכן לקיומינו בעולם הערבי" (עמ' 12) הכותבת מפרשת דברים אלו בהמשך (עמ' 38-39) כחזון אימים להפיכת מדינת ישראל לדיקטטורה איסלמית-פונדמנטליסטית נחשלת וחשוכה. בחזון אימים זה הכותבת אינה מוצאת מקום לאשכנזים ולזהות האשכנזית בשל "אטימות כלפי קבוצות זהות אחרות" (עמ' 159) מצד השיח המזרחי. הנימוק השני לסירובם של מזרחים לדיאלוג, הוא לטענתה ההשתקה הכפולה של אשכנזים בשיח: האשכנזי מושתק כשהוא מתנגד לשיח כגון התבטאותיהם של אורי אור, דודו טופז, חיים חפר, משה גרנות ועוד; אך גם כאשר האשכנזי מזדהה עם העמדות של השיח המזרחי הוא נתפס כאופורטוניסט שמנכס את השיח כדי לא לאבד "את הבכורה התרבותית ואת השליטה במשרות הוראה ובתקציבי מחקר" (עמ' 14).

רוזנטל-מרמורשטיין מנכסת, מצמצמת, ועורכת דמוניזציה ודה לגיטמציה לשיח המזרחי החדש. ראשית, מחקרהּ אינו רציני במקרה הטוב ובלתי הוגן במקרה הרע. הכותבת תוקפת את השיח המזרחי אך אינה ממפה וסוקרת באופן ממצה (וראוי מבחינה אקדמית) את הספרים, המאמרים והטקסטים העיקריים של דוברי השיח, ומתעלמת לגמרי מרצף התיאוריות הפוסטקולוניאליות שעליהן מתבסס השיח המזרחי. הכותבת מתעלמת מחזונה הרב-תרבותי הרב-מרכזי של אלה שוחט בספרה "זכרונות אסורים: לקראת מחשבה רב-תרבותית" (2001) וממאמריהם וספריהם של יהודה שנהב ויוסי יונה על רב-תרבותיות. חוקרים אלו פורשים חזון רב תרבותי המבקש לפרק את הדכאנות האירופצנטרית, לאפשר מרחב הוגן וצודק לקבוצות מוחלשות, אך לא לחסל חלילה את הקבוצה האשכנזית ותרבותה, אלא לראותה כעוד קבוצה ללא זכויות יתר מועדפות על פני האחרות. כך חזונה המצמרר של הכותבת שהתמזרחות תוביל לדיקטטורה איסלמית חשוכה, אינו אלא פרי דמיונה ומטען חרדותיה של רוזנטל-מרמורשטיין עצמה.

נימוקה השני של הכותבת על ההשתקה הכפולה של האשכנזי אינו עומד במבחן המציאות. אורי אור, דודו טופז ודומיהם לא ביטאו דיעות לגיטימיות החולקות על טיעונים שונים בשיח המזרחי, אלא הם הביעו הכללות גזעניות ממש ועל כן ההתנגדות אליהם היתה חריפה ביותר. הטיעון שהמזרחים אינם מעונינים בשיתוף פעולה עם אשכנזים המזדהים עם עמדתם והם חשדנים וספקנים כלפי אשכנזים אלו, אינו נכון עובדתית. ד"ר שלמה סבירסקי, ד"ר דבורה ברנשטיין, ד"ר אמנון רז-קרקוצקין, פרופ' חנן חבר, פרופ' חנה הרצוג ואחרים הם חוקרים ממוצא אשכנזי המזדהים עם השיח המזרחי החוברים לחוקרים ופעילים מזרחים ומייצרים טקסטים המעצבים את השיח המזרחי החדש. לא רק שתנועת "הקשת הדמוקרטית המזרחית" פתחה את דלתה מהיום הראשון לדיאלוג עם אשכנזים, אלא שכרבע מחבריה הם ממוצא אשכנזי. כך הזהות המזרחית אינה היפוך של האשכנזיות, ובודאי לא אויבת שלה, אלא המזרחיות היא זהות עם שוליים רחבים המכילה גם את האשכנזי המעונין להצטרף אליה.

הכותבת מתעלמת מהגניאולוגיה התיאורטית של השיח המזרחי. היא טוענת שהמזרחים הביקורתיים כמו אלה שוחט, סמי שלום שטרית ואחרים מתארים את המזרחי כ"גולם תרבותי" (עמ' 36) כלומר פסיבי וחסר התנגדות לממסד המדכא, ומראה שטיעון זה אינו עולה בקנה מידה אחד עם טיעונה של אנדריאה קמפ המראה כי המזרחים "גילו התנגדות… לפיזורם בסְפר הכפרי" (שם) קרי סובייקט פעיל. אך כאשר הכותבת מביאה את טענה זו של אריאנה קמפ היא חותכת את הענף עליה היא יושבת, משום שקמפ עצמה שייכת לשיח המזרחי החדש, ודווקא המחלוקת בינה לבין שוחט ואחרים מראה את המורכבות של שיח זה שהתפתח מעמדתו הבינארית של אדוארד סעיד (אוריינטליזם, 1978) ל"מרחב השלישי" של הומי ק.באבא המתאר את מידת אחריותו ופעילותו של המדוכא מול המדכא.

ספר זה מייצג את התחושה הכוזבת כי המזרחים החרדים, המסורתיים והחילוניים כאחד משתלטים על המדינה (עמ' 7). הכותבת מציגה עצמה כחוקרת "דלת אמצעים" כמעט "מרטירית" ומולה עומד השיח המזרחי החדש המשופע ב"פרויקטים זוללי תקציבים" (עמ' 14). אך הכותבת עצמה אומרת: "לא חלו שינויים מהותיים ביחסי הכוחות בין אשכנזים ומזרחים בישראל: פערים בהשכלה הצטמצמו במהלך השנים רק במידה מוגבלת ופערים בהכנסות אף התרחבו" (עמ' 63). במילים אחרות, למרות שהכותבת מנסה לשרטט תמונה שבה המזרחים משתלטים על המשאבים והאשכנזים הם "מיעוט הנאבק על מרחב קיום" (עמ' 98) היא מסכימה שהעובדות מוכיחות את ההפך.

אך אנו רואים בחיוב את מהלכה של רוזנטל-מרמורשטיין המסיר את המסכה של "הישראליות" התקנית הכללית ותופס אותה באופן פרטיקולרי כזהות אשכנזית, ובנוסף שמחים על רצונה לנסח באופן חיובי זהות אשכנזית שמעוניינת בדיאלוג עם קבוצות אחרות. ללא ספק עמדתה של הכותבת ביחס לזהות אשכנזית הושפעה מהשיח המזרחי המבוסס על פוליטיקה של זהויות אך שוב היא לא מעניקה לשיח המזרחי את הבכורה על ראשוניותו בפתיחת הדיון הפוליטי בזהויות בישראל. תפיסתה של הכותבת, בניגוד לפוליטיקת הזהויות, היא של זהות מהותנית וסגורה (אסניציאלית) ולכן רוזנטל-מרמורשטיין רואה את האשכנזיות והתפתחותה רק בגבולות הציונות האירופאית. הסתגרות בגבולות אלו לא מאפשרים לה לדמיין זהות אחרת, למשל זהות אשכנזית-מזרח-תיכונית. לצערנו במקום לנסח זהות אשכנזית חיובית מעבר לגבולות הלאומיות, בחרה מרב רוזנטל-מרמורשטיין לנגח לבעוט ולשלול את הזהות המזרחית החדשה ודובריה.

בימים אלו נפתלי שם טוב ומתי שמואלוף עורכים אסופת פרוזה ומסות על זהות מזרחית צעירה (שם זמני) כחלק מסדרת 972 בעריכת ניר ברעם, בהוצאת עם עובד.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על התבכיינות אשכנזית: ביקורת על ספרה של מרב רוזנטל-מרמורשטיין "הנדון: אשכנזים"

  1. מספר 666 הגיב:

    ביקורת זאת אפשר למצוא כאן :
    http://www.notes.co.il/eshed/16051.asp

    אהבתי

  2. הקול השפוי הגיב:

    גברת ממורמרת שטן
    בגלל אנשים כמוך העם שלנו באמת הולך לאיבוד.
    כמה שתרצי לברוח מכך, את נמצאת במזרח התיכון, את דוברת וכותבת בשפה שמית (שמקורותיה ערבים!) ככל שתקדימי להכיר בכך, תחיי יותר בשלום עם עצמך ועם עמך.
    אם קשה לך עם זה, ונראה שקשה לך, ארזי את מטלטלייך וחזרי לארצות אשכנז ה"נאורות" שם יטפלו בך כמו שצריך.
    ובאשר להוצאת עם עובד, הפכתם להוצאה אבודה, במקום ללבות שיח עדתי של מוחות חולים ומעוותים במטרה לשלשל עוד כמה גרושים לקופתכם המדלדלת, נסו להוציא לאור כתבים מבריקים ומחוכמים. נכון, זה הרבה יותר קשה, אך אולי יסייע לכם להשיב את כבודכם האבוד.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s