איפה אתם לא רואים אתכם: על היעדר ייצוג מזרחי בספרות הישראלית

מדי שנה מעניקים קרן ראש הממשלה ומשרד החינוך מענק יצירה לספרות ע"ש לוי אשכול, המאפשר לזוכים להתפנות לכתיבה ויצירה. השבוע פורסמו שוב 14 הזוכים בתחרות. אפשר היה לשאול האם התרבות בישראל צריכה להיות כפופה לתחרות או שראוי לערב אלמנטים אחרים של הכרעה, כמו הגרלה למשל, או מדוע רק יוצרים ספרותיים יכולים לבחור יוצרים ספרותיים ואיפה מקומו של הציבור הרחב בבחירה זו. אך הדיון שלנו הוא אחר. 

רק שני סופרים מזרחים-ישראלים מופיעים בין 14 הזוכים והזוכות, ואף סופר או סופרת פלסטיניים-ישראלים. הבחירה הדלה בסופרים המזרחים והפלסטינים מעידה על גבולות היצירה בישראל, ועל האופן הלא מודע בו משתמרת הזהות המערבית. אין אני טוען שהשופטים בתחרות: הפרופ' אורי ברנשטיין, הפרופ' ניצה בן-דב והמחזאי יוסף בר-יוסף ישבו והוציאו את כל השמות הפלסטינים והמזרחים לפי מבחן בוזגלו המפורסם. אך אני כן טוען שהשדה הספרותי מושפע מהשדה הלאומי ולפיכך הם פועלים במסגרת הלא מודע הפוליטי הישראלי.

בעוד שהפלסטינים-ישראלים והמזרחים-ישראלים (הקבוצה של האוכלוסיה הגדולה בישראל) הם הרוב של המדינה, האשכנזים-ישראלים אשר ניכסו לעצמם את דמות הקולוניאל עדיין שולטים באמצעי הייצור התרבותיים. (הכובש בשטחים מתייחס ליהודי האירופאי, ככזה אשר הוא מחזיק בשלטון בישראל, והוא אינו מתייחס למזרחים בישראל כמדוכאים פנימיים).

בחירתו של עמיר פרץ אולי רמזה על שינויים הנערכים בתחום הפוליטיקה והיצירה המזרחית הפורה אכן תומכת בשינוי זה, מהשירה של סמי שלום שיטרית, ברכה סרי, בן הראש והס ועד הרומנים של ברדוגו, אדף, ורביניאן, ממחוזות ביקורת הספרות של סומך ומשעני ועד רפוליקת הסוציולוגית

של יהודה שנהב, פנינה מוצפי הלר, יוסי יונה והנרייט דהאן כלב ועוד. אך הייצוג הדל של היצירה הספרותית המזרחית והפלסטינית בפרס זה מרמזת על דלתות ההגמוניה אשר באופן לא מודע חוסמות את היצירה המזרחית העניפה.

בימים בהם הוצאה מזרחית כמו "בימת קדם" והוצאה פלסטינית-ישראלית כמו "אנדלוס" (ששמה לה לתרגם יוצרים מהשפה הערבית לשפה העברית) נמצאות בקשיים רבים ואף עומדות על סף סגירה, עולה שוב השאלה הדמוקרטית, התרבותית והמוסרית בדבר אחריות השיח התרבותי בכלל לדאוג לייצוג שיוויוני של תרבותיות אלו.

יש מקום להבדל התרבותי ויש מקום למעברים בין שפות וליצירה רב גוונית ורב קולית בספרות בישראל, אך רבה הדרך ליצירה רב תרבותית בישראל, דווקא משום הניסיון להישען על קאנון וערכים שמרנים המפרידים בין תרבות גבוהה לנמוכה, ועל שיקולים אובייקטיביים בשדה התרבותי. הדרך לשינוי מחייבת דה-מיסטיפיקציה של התחום התרבותי והחזרת המימד הפוליטי אליו, משום שהרחבת גבולות התרבות יכולה לתרום לא רק להכרה של הקולות השונים המתקיימים בשיח התרבותי בישראל, אלא גם לשינוי המבנה הפוליטי בישראל וביטול כוחות שמרניים העוצרים את תהליכי הדמוקרטיזציה שלה.

לבסוף אטען שאיני מבקש את המקום שיישמר לפלסטינים כמו פרס לספרות הערבית או שיישמרו מקומות למזרחים בתוך הספרות ובתוך כך תיבחר ספרות בינונית, רק כדי להשקיט קולות הדורשים שיוויון. אני מבקש שהשאלה הזאת תשאל בתוך המוסדות הספרותיים והתרבותיים הרחבים על מנת לבדוק את התהליך כולו. אני מבקש לאפשר למזרחיות להיות הגמונית, על מנת שלא יווצרו גטאות מזרחים ופלסטינים בתרבות בישראל. איני דורש ש"מגיע לנו" מקום שמור. מאידך, אני חושב שאנו הרוב ובתוך כך הרוב צריך לקחת אחריות על התרבות ועל השיח הציבורי בישראל ולהפעיל מעצם כוחו הפוליטי והתרבותי והציבורי את הפרקטיקות התרבותיות לשינוי ולמעבר מתודעה של מיעוט לתודעה של רוב.

המאמר פורסם לראשונה בתרבות NRG ב-13/12/2005

0 תגובות בנושא “איפה אתם לא רואים אתכם: על היעדר ייצוג מזרחי בספרות הישראלית

  1. 1
    אני אוהב את הצבע, הריח, הטעם, המהות של הכתיבה המזרחית.

    2
    ברכה סרי, מואיז בן הראש, סמי שלום שיטרית, סמי ברדוגו, סמי מיכאל. קובי אוז, שמעון אדף, דורית רביניאן. וגם: השירה של איתן נחמיאס גלאס. קובץ המסות המבריק, "ממזרח שמש" של ז'קלין כהנוב. "עקוד" של אלברט סוויסה. "זה עם הפנים אלינו" – רונית מטלון. כל היופי הזו. כל העוצמה הזו.
    מי מפסיד מזה שהם ב"גטאות מזרחיים"?

    3
    ההגדרות לא מעניינות אותי. מעניינת אותי חלוקה הוגנת של פרסים וכספים.

    4
    ברצוני להפנות את תשומת הלב של כותב וקוראי הבלוג והפוסט הזה אל מאמרו של דודי, ד"ר יצחק בצלאל "לוואנטיניות כקסם וכבעיה" שפורסם בילדותי הרחוקה (1978) בידיעות אחרונות
    במוסף הספרות, י"ז באדר א' תשל"ח, 24 בפברואר 1978

    עוד חדשיים ימלאו בדיוק 30 שנה למאמר הזה, שלמרבה התדהמה הוא עדיין רלוונטי

    אהבתי

  2. מה שיש זה גטו אשכנזי. תתעוררו, הם מאשימים את המזרחים ביצירת גטאות אבל הסיפור של תקציבי תרבות הוא גטו וגטאות אשכנזים.

    לגבי הערבים, יש היום פרס ראש הממשלה לסופרים ערבים, שזה מצב הרבה יותר מזה של המזרחים. לדעתי יש אכן מקום להפרדה בין שני פרסים אלה כול עוד הספרות הערבית פועל בארץ כמעט אך ורק בשפה הערבית. מצד שני היה צריך להיות מפעל מטעם משרד התרבות לתירגום ספרות ערבית לעברית וספרות עברית לערבית כדי שכול אזרחי מדינת ישראל יוכלו לכתוב את הספרות שנכתבת כאן. זה גשר מאוד חשוב שהיה צריך לבנות.

    לכול מקום אליו אני פונה ספרות הישראלית אני מוצא גטו אשכנזי.

    המשך כאן

    http://www.notes.co.il/benarroch/39454.asp

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s