ברוכים הבאים אל המובן מאליו: ביקור בתערוכה "בושה" במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון

פיליפ בלאיש ויעל שביט
פיליפ בלאיש ויעל שביט

התערוכה "בושה", שהוצגה במקור במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, נפתחה בגלריה העירונית של תמרה ב-27 בינואר. המעבר של התערוכה, שאצר חנא פרח, אינו התקה פיזית בלבד. זו התקה למרחב-זמן אחר, שממקם את היצירות בהקשר אחר ושופך עליהן אור חדש. חולון, העיר הכל-ישראלית, סמל המעמד הבינוני היהודי, אינה היישוב הערבי תמרה. משטר הבושה שאנו הישראלים היהודים חיים תחתיו מעצם היותנו עם כובש אינו רלבנטי בתמרה.
"הרעיון של התערוכה התחיל לדגדג לי כשעשיתי אירוח בבית של סבא שלי", מספר לי פרח, שגדל בכפר העקורים ברעם. "הזמנתי לשם חברים, ואחד מהם אמר שבא לו לעלות לגבעה ממול, לצעוק שהוא מתבייש ולרדת בחזרה. ומכאן התחיל לדגדג לי הנושא. לקחתי את הנושא מהקונוטציות הפוליטיות שלו לכיוון רחב יותר, גם מבחינת הגילים של המציגים, גם מבחינת המינים שלהם וגם מהבחינה הלאומית, (גבר, אישה) וגם דו-לאומי (יהודי, ערבי). ורציתי שייגעו גם בצד החברתי של הנושא וגם בצד האישי שלו.
"התערוכה בתמרה", הוא ממשיך, מדבר עכשיו על השינוי שעברה התערוכה מעצם העברתה למיקום חדש, "היתה במובן מסוים שונה מהתערוכה בחולון, בין היתר כי הנושא יותר רגיש שם. כי החברה היא יותר סגורה. תראה למשל את היצירה של מנאר זועבי (שבה קופצת האמנית על חבל ומתיזה דיו שחור בחדר לבן; מ"ש). בחולון היא קיבלה משמעות של הקונפליקט בין הגבר והאשה, ואילו בתמרה היא התקשרה לשאלת מעמד האישה הערבייה בחברה הערבית המופנמת. מצד שני", הוא מזכיר, "אל תשכח שהחוויה יכולה להיות גם הפוכה. כשאמנים יהודים מדברים על השואה שלהם, למשל, אצל אמנים ערבים ואוכלוסייה ערבית הקונטקסט הופך להיות קשור לנכְּבה".
כשאני שואל אותו על צנזורה – על "bushbu$ha", היצירה שבין היתר הוצג בה, על מרקע טלוויזיה, איבר מין נשי, ולא הגיעה מחולון לתמרה – הוא מבהיר ש"איני מתכוון לשבור גבולות. צריך לראות איזה סוג של כלים יש בידינו וכיצד נוכל לשחק בהם בצורה הטובה ביותר. לפעמים אני עומד בצד הזה של האמנות ולפעמים בצד השני. אני רוצה לתת לך דוגמה: ב-2003, אני חושב, רצינו להציג בחיפה תערוכה שכללה תמונה של אשה צלובה. הנציג הקתולי התנגד לתמונה, ובהתחלה עמרם מצנע, שהיה אז ראש העיר חיפה, היה לטובתנו – אבל מאוחר יותר הוא נכנע לתביעות של נציגי הדת הקתולית. הוא אמר שאנחנו חייבים לשמור על 'הצניעות של האמנות'".

***
כשאחמד כנעאן, האמן שמנהל את הגלריה בתמרה, נכנס איתי לגלריה ומפעיל את התערוכה, אני מרגיש כמו ילד שנכנס לקרקס שניצת סביבו פתאום. תחנות הווידיאו החלו לפעול, אורות במה נדלקו, מכונות נסתרות החלו לפעול בחדרים סמויים. את המסע בין התחנות התחלתי עוד לפני שכל המסלול נכנס לפעולה סדירה, לפי כל הכללים.

"בית"

עיסא פריג'
עיסא פריג'

עבודת הווידיאו של פיליפ בלאיש ויעל שביט. מבטנו עוקב אחר ילדה בהירה שפניה נעלמות מאיתנו תדיר. המצלמה חותכת בפראות כל אפשרות שלנו ליצור עמה קשר ישיר. היא מובילה אותנו בתחנות דמיוניות, ואחר-כך דרך ביתה וחדר הילדים שלה. ההליכה הדטרמיניסטית שמייצרת העבודה היא אמירה חזקה על אי-היכולת שלנו להשתחרר מהבושה, שהיא כזיכרון שנכפה על חושינו. היצירה כולה היא דיון בזיכרון: דיון באי-היכולת להתבונן ישירות בפני העבר, בפניה של הילדה. דיון בהכחשה הטבועה בנו, מנגנון הגנה מפני הלא ידוע.

"חלום הוא מציאות ומציאות היא חלום"

מנאר זועבי
מנאר זועבי

עבודתו של עיסא פריג' מציגה תנועה באופניים ברחובות חשוכים. ההרגשה לא קלה. הצילום אינו בא לייפות. המצלמה שוב תוחמת את מרחב הראייה, והיצירה מעוררת אי-נעימות. השביל הצר של הצילום מותיר מרחב מצומצם של אור ושל שמים כהים. הסמטאות הישנות כמו מסמלות איזו בושה כמוסה שנחשפת לעין המצלמה.

"איני קורא(ת)"

שריף ואכד
שריף ואכד

עבודתה של מנאר זועבי היא אחת היצירות המעניינות שבתערוכה. מבעד לסדק שחותך את הקיר לשניים מתגלה האמנית בסרט וידיאו שבו היא קופצת על חבל מעל מצבור של דיו שחור. כל קפיצה משחררת לכלוך אל החדר הלבן שהיא נמצאת בו. ההצטברות של הצבע השחור בכל פינה אולי שקולה סימבולית לבושות שאנחנו צוברים ולנסיוננו להתנקות מהן. כל דיון שהיצירה מעוררת הופך גם לדיון מטא-אמנותי, שכן הטקסט המצורף לעבודה עומד בסתירה לשמה. הדיו השחור הניתז על הקיר הלבן עם כל תנועה כמו מבקש למחוק ולכתוב/לזעוק בו זמנית:

לא בחרתי במקום ובזמן
ניסין שנהיה… היה היה…
ליטפתי את השחור
יישרתי את
הלבן
הכי קרוב לגופי
בין לבין… אני…
מיטלטלת בחוסר מנוחה בשומעי אותו אומר:
"קרא_י(!)" אבל… "איני קורא(ת)".

"חמנייה"

יצירתו של שריף ואכד. חדר חשוך שבפינותיו קליפות גרעינים שחורים. על החדר משורטטת שורת טקסט זהובה. מנורה משתלשלת אל ערמת הגרעינים שנאכלו. יצירתו המרשימה של ואקד מתכתבת עם ה"חמניות" של ואן-גוך בממדים שונים: אי-שפיות, בושה, שיגעון.

שרון פוליאקין
שרון פוליאקין

היצירה תירגמה את "החמניות", את הלהט שנתפס באגרטל בורגני, לייצוג מזרח תיכוני. הקילוף של ואן-גוך. השיגעון של אזורנו. הבושה של ואן-גוך והניסיון הקודח שלו להתמודד איתה, למצוא נחמה בדמויות איכרים. ביצירתו של שריף ואקד אני מרגיש את המזרח התיכון המונח בחדר החשוך.

"ראי ראי"

יצירתה של שרון פוליאקין היא עבודת קיר גדולה שהורכבה ממאתיים צילומים, שלושה פורטרטים מצוירים בשמן על בד וציור של כפפת עבודה מוכתמת. העבודה מכילה מראות רבות של מכוניות. נותרתי פעור פה. ז'ק לאקאן כתב שהאדם מכיר את עצמו לראשונה דרך אדם אחר או דרך מראה. הכפילות הזו, כשהיא מונחת על המרחב האורבני שמוצג בעבודה, יוצרת איזה ניסיון אינסופי לגלות מי אנחנו – אך שוב אנו נתחמים בצורה שהיא פרי מוחם הקודח של יצרני המכוניות. הבושה היא פרי הראי. הראי המודרני הוא ראי שנמצא במכונית. הטבע האינסופי אינו יכול להיכלל במראה צרה של מכונית יפנית מיובאת.

הילה לולו לין
הילה לולו לין

"עין גבות"

יצירתה של הילה לולו לין היא עבודת וידיאו המציגה דמות נשית העסוקה בגילוח גבות, ומציצה אלינו מתוך ארון אמבטיה בעל מגירת גרגירי מלח להקצפת האמבטיה.

סימה אגיא ויוני לביא
סימה אגיא ויוני לביא

הגילוח, הורדת השיער, הופך את הגוף לאזור קפיטליסטי שניתן לשווק תחת האידאות של אנשי העסקים, אך הורדת הגבות היא היפוך של הפרקטיקה השגורה. היא עודפת. היא מכערת, לא מייפה. אין גבות, אין שיער, אין הגנה. השם "עין גבות" רומז לשמות מקומות ערביים: "עין" במשמעות מעיין. העין היא המעיין, מקור המים, מקור הדמעות.

"תתבייש לך! – תוכנית רדיו"

יצירתם של סימה אגיא ויוני לביא, שבחרו כמה דמויות שבסיפור חייהן נכללת בושה כלשהי. שדרנית צעירה מבקשת לדובב את הדמויות הללו: בת להורים אפרו-אמריקאים שהתגיירו, צעירה שאביה ערבי ואמה היהודייה התאסלמה, ואחרים. הסיפורים אמנם היו אנושיים ומעניינים, אך נראה שהראיון לא הצליח לחרוג ממישור של מלודרמטיות מסוימת. ההיצמדות לסיפור האישי לא סיפקה את הזווית הרחבה שהיתה עשויה לאפשר לנו להבין את שורשיה של הבושה האינהרנטית לפעולותיה של ההגמוניה על האזרחים – ועם זאת, הראיון הבלתי אמצעי דווקא מלמד הרבה על תפיסות הזהות של הפרט המנסה בכל כוחו למצוא את מקומו במדינת הלאום הליברלית ובסבך הזהויות הקשוחות שהיא כופה.

***

החזרה מן התערוכה כרוכה בירידה מהגבעה שעליה ניצבת הגלריה אל הכביש הראשי של תמרה. יש לזה משמעות: האמנות השוכנת במרומי הגלריה שעל הגבעה שוברת את הנחות היסוד הציוניות על מקומו הנחות של היישוב הערבי.
מיקומה של התערוכה בתמרה החדיר בטקסטים האמנותיים משמעויות שהיוצרים, שיצאו לבחון את מקומם שלהם מול נושא הבושה, ודאי לא יכלו לחזות. כך אולי לא רק באשר למיקום הנוכחי של התערוכה, אלא גם באשר לעצם היותה תערוכה שנעה ממקום למקום. בעולם שהמקור האותנטי מאבד בו ממשמעותו, בעולם שבו הזהות הלאומית מנסה בכל כוחה לשמר דיון שיהיה חד-תרבותי, נדמה שדווקא דיון בבושה יכול להביא את צרכני האמנות ואת יוצריה קרוב יותר למרחב שמאפשר לנו עדיין לגעת ולהתרגש. לנוע במרחבים שבין האישי והפוליטי, לתקשר מבעד לחומות הלאומיות, התרבויות והכלכליות החוצצות בין תמרה לחולון, להיפגש מתוך הדומה שבנו, ללא הרס של האחר.

הגלריה בתמרה היא הראשונה בפרויקט הגלריות הפריפריאליות של אמנות-לעם. במהלך 2005 יקומו גלריות בכסייפה, נתיבות, שדרות, רמלה ובית-שאן.

הכתבה התפרסמה לראשונה באתר "מארב" ב-2005-03-07

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s