כיצד ייתכן שכ-45 כפרים ברחבי הארץ עדיין אינם מוכרים ע"י המדינה ? כיצד ייתכן שמדינת ישראל מכנה את הבדווים שפעם שלטו בנגב "פולשים", ורואה בהם עניין לטיפול המשטרה ? כיצד ייתכן ששיעור תמותת התינוקות בקרב הבדווים גבוה בהרבה מזה שבכלל המדינה ? כיצד ייתכן שמדינת ישראל אינה מספקת חשמל לתושבים הבדווים, בעוד שקווי חשמל שנועדו לאחרים עוברים מעל כפריהם, כמסמנים אוטופיה שאינה בהישג ידם ?! כיצד ייתכן שכל הפסולת והזיהום הם מנת חלקם של תושבי הארץ המקוריים, ובינתיים באזור המרכז חוגגת הבורגנות הלבנה את העברת בסיסי הצבא והמתנחלים אל אדמות הבדווים ?! מי הוא זה שאינו מספק לבדווים בית ספר מעבר לכיתה ח' ושומר על עיוורונם ובערותם ?! מדוע מדינת ישראל מתאכזרת לשלושים אלף פלסטינים שנולדו בישראל ולא מעניקה להם אזרחות ?!
החלום הציוני נרקם מחדש בכל רגע של החיים המתחדשים במדינה היהודית וה"דמוקרטית".
כל טקס וכל אירוע שהוא סוג של התרחשות סימבולית חברתית טוענים מחדש את הדמיון הקולקטיבי הלאומי במשמעות אתנוקרטית. הדבר ניכר, למשל, במשחקי כדורגל, שהם טקס המנוכס ע"י הלאומיות המקומית (קרי הציונות) על מנת להטעין מחדש את סמליה. הדבר נעשה באמצעות השמעת ההמנון, הנפת הדגל היהודי, ו-11 שחקנים גברים שרצים באצטדיון ברמת גן, לבושים בחולצת הנבחרת הכחולה. זהו אחד מהמרחבים המשותפים שבהם הלאומיות, הקפיטליזם והשוביניזם לובשים צורה וגוף. הדגל היהודי שמור ליהודים, המשחק שמור לגברים, והכרטיס הכניסה היקר שמור לבני המעמד בינוני ומעלה.
לעיתים פורצת המציאות אל תוך ההתרחשות הסימבולית, אך כדי שהמגע ביניהן יניב שינוי מהותי ביחסי הכוחות במדינת ישראל, פריצה זו חייבת להיות מגובה בשינוי אידיאולוגי מתמשך. כך, לדוגמה, שחקני הכדורגל הפלסטינים-ישראלים מבקיעים שערים מכריעי משחק במדי נבחרת ישראל, ובכך מאתגרים את הגדרת הלאומיות הישראלית, אך כל עוד מדינת ישראל אינה מקבלת את הזהות הפלסטינית-ישראלית כשווה לזהויות האחרות במרחב, שינוי סמלי זה הוא חסר משמעות.
חריגה
כשאירוע שחורג מהטקסיות הרגילה של הציונות מגובה בשינוי ממשי במציאות, הטקס נאלץ להדק את שורותיו, לאסוף את הקצוות הפרומים וליצור תגובת נגד. תגובות נגד אלה מלוות באלימות, בשל הקושי שביצירת מציאות סימבולית אחרת. האינתיפאדה הראשונה והשניה הן שניים מהרי הגעש שהתפרצו באזור, שתיהן הביעו את רצון העם הפלסטיני בשחרור מהכיבוש, והתגובה הציונית האלימה לא איחרה לבוא.
טקס נוסף שמשמש כאמצעי לאשרור מחדש של החלום הציוני הוא זה של הבאת הפוליטיקאים הזרים אל מוזיאון יד-ושם מיד לאחר נחיתתם בנמל התעופה בן גוריון (דמותו הכוחנית של בן גוריון, שהיה אחראי לטרנספר הפלסטיני, מלווה את הכניסה לפלסטין הכבושה ולמדינת ישראל ואת היציאה מהן). הנרטיב שמאחורי טקס זה מציע חיבור עתיר משמעויות בין השואה לבין הקמת מדינת ישראל, אך לאותו טקס יכול להיות גם נרטיב אחר, משחרר, שמטפל בטראומה של יהודי אירופה ומאפשר להם להזדהות עם הפלסטינים ועם זהויות אחרות במרחב. תחת זאת, הנרטיב הנוכחי מצדיק את זוועות המשטר הציוני, במקום לטעון אותו בערכים הומניסטיים אוניברסליים.
תארו לעצמכם שיום אחד יהיה אפשר לקחת את הפוליטיקאים הזרים, לאחר הביקור ביד ושם, אל אחד הכפרים בנגב, שהוכרו כולם ע"י המדינה (במהרה בימינו…) או להפגיש אותם עם מי שקיבלו סוף סוף את האזרחות המגיעה להם, ובכך להראות את השינוי שחל במדיניות הציונית של מדינת ישראל.
למרבה הצער, הפוליטיקאים הזרים שמגיעים למדינת ישראל אינם פוגשים את קורבנות הציונות. מסע ממוזיאון יד ושם אל "האחרים" הופך בדרך כלל למסע של רוע לב, לסוג של פטישיזם שעושה שימוש בגורלם הנורא של יהודי אירופה כדי לספק אמתלה לגזענות הנמשכת כלפי התושבים הפלסטינים.
הנפש היהודית לא מצאה עדיין תרופה הומניסטית שתאפשר לה להתמודד עם טראומת השואה. עוצמת הכאב וחוסר האונים הופכים לזרם אדיר של שנאה כלפי הילידים המקומיים. אלו האחרונים נאלצים לשאת בעול הדימיון והאישור מחדש של הציונות על חשבון אדמותיהם, זהותם, והאומללות שבחיי היומיום שלהם. "איזו מין הרגשה זו להיות בעיה ?" שואל האינטלקטואל האמריקאי השחור דו-בויס במאמר מ-1903. שאלה זו שואלים כל יום מחדש כל אלו שאינם נכללים באוטופיה של החלום הציוני, אלו שמביטים בו מההטרוטופיה, ומאתגרים את קיומו. זהו שברו של החלום הציוני: סעו לשם, ראו ובידקו את הנתונים. זוהי המציאות, ולא הגולים של שחקני נבחרת פלסטינים-ישראלים, לא האוכל האותנטי של הבדווים וכד'.
אישור החלום הציוני יכול להיות אקט של בריחה מריקנות, אותה "ריקנות" שנמצאת מחוץ לרעיון הלאומי, אלא שהרעיון הלאומי, מעצם טבעו, מדיר אוכלוסיות (פלסטינים, נשים, מזרחים, עניים ועוד). מחוץ לטריטוריה הציונית לא נמצא ריק, אלא חברה אזרחית דמוקרטית (ואולי גם דו-לאומית כשלב ראשון בשינוי החברתי באזור) שמסוגלת לתת תשובות לשאלות של חיים "מעבר ליהודים וערבים" (כשם ספרו של ד"ר עמיאל אלקלעי After Jews and Arabs )
המאמר התפרסם לראשונה באתר "מחסום" בתאריך ה-08.04.2005
