מדריך הטרמפיסט לבית משפחת בושכאר

הפעמונים בכנסייה המרונית שליד כיכר פריז בעיר התחתית והשחורה של חיפה צילצלו ללא הפסק ובישרו על הסכנה המתקרבת ובאה. תיכננתי לעלות לאוניברסיטה, ובדרך קיבלתי אס-אם-אס דחוף משלומי, פעיל מקומי וארצי, שהולכים להרוס את הבית של משפחת בושכאר. כיוונתי את מסלולי לכיוון הצ'ק פוסט. שוטרים היו מפוזרים בצמתים, כמו תמרורים.

בתחנת המשטרה ליד מפעל דובק המתפורר עמדו יחידות של יס"מ, אמבולנסים, יחידות מכבי אש והרבה שוטרים משועעמים בשחור, שחיפשו סרט פעולה שיתפוצץ על הבוקר. עיריית חיפה מחפשת להראות את כוחה כדי להנכיח את המדינה היהודית בשטח המוניצפלי שלה. ממול ניצבת משפחת בושכאר עם בלוני גז, מכוניות ומשאיות כבדות שעומדות כמו סוללה לפני הבית. לצידם עומדים ח"כים מבל"ד וחד"ש – ד"ר עזמי בשארה, עיסאם מח'ול, ג'מאל זחלאקה, עבד אל-מאלכ דהמשה, אחמד טיבי. גם ראשי ארגונים לא ממשלתים הגיעו. באוהל המחאה מצאתי גם המון פעילים ופעילות שהגיעו לתמוך ולהפגין סולידריות. תאעיוש הקימה וקישרה בין כל הגורמים שבאו למחות, והגיעו גם משלחות מערים אחרות, כמו מלוד, שנלחמת בהריסות הבתים והפגנת הכוח נגד האזרחים הערבים. בשטח היו גם פעילי אבנאא אל-בלד, שתמיד מתווכים ועוזרים לאוכלוסייה המקומית ובזכותם גם הצלחנו במאבק בחליסה. כל אלה יצרו קשת צבעונית של מחאה חזקה וזקופה.

שעה אחרי – נתונים נאספים לסערה

האזור מתוח. מדו-שיח שניהלתי השבוע עם נציג פניות הציבור של עיריית חיפה בנושא בית בושכאר

הבנתי שיש כאן בורות של עיריית חיפה לגבי ההיסטוריה והתרבות של האזור. קיבלתי תשובה בירוקרטית: פג הזמן שניתן למשפחה לפנות את ביתה. הם לא היו צריכים לבנות גג לבית. הגשנו להם פתרון דיור, הם לא קיבלו אותו, לכן אנו רואים לנכון להפעיל כוח. משפחת בושכאר ועוד כמה משפחות יישבו את המקום עוד לפני הקמת מדינת ישראל וחיו בצריפים. עכשיו הם עומדים מול רשויות ובירוקרטיה הנגועה בגזענות כלפיהם. אבל מתחת להיתממות הבירוקרטית יש אידאולוגיה מרושתת ובהירה: אנחנו צריכים לשמור על מדינה יהודית. ישנם אזורים שבהם ערבים מפריעים לנו. כישלון המשא ומתן שהתנהל אתמול עד השעות הקטנות של הלילה מתקרב למקום כקטסטרופה. משפחת בושכאר התבצרה בבית עם בלוני גז, העירייה הפעילה את גדודי היס"מ, המשטרה, מסוקים, ולא ידעתי שעוד יסגרו את כביש הצ'ק פוסט ויפזרו אלימות בשטח כמו שמפזרים כסף באהבה ראשונה.

העירייה אמרה שהיא ביקשה בתמימות חסרת גוון פוליטי להרוס את הגג שבנתה משפחת בושכאר, שהם חייבים להרוס את הבית משום שהשטח שייך לתעשייה ואי אפשר לגור בו, שעומד להיבנות כביש במקום. זוכרים את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, ואת הכביש… כנראה שכביש במקום בית הוא נושא אוניברסלי, רק שבספר לא היתה בעיה אתנית-לאומית והיסטורית. לפי יורם בר-חיים, פעיל באבנא אל-בלד, לא נמצאו בעירייה שום תוכניות לבנות באזור כביש.

הפעולה התקשורתית של הפעילים וחברי הכנסת הביאה את העירייה להציע למשפחה לפנות את ביתה, לקבל מקום חלופי ואחר כך "לחזור" למקום. המשפחה לא היתה טיפשה ולא הסכימה לפנות את ביתה למען כביש דמיוני והבטחה מעורפלת לחזור לביתם.

חצי שעה אחרי – כוחות השחור מתאספים

בזמן שאני כותב עלו בני ובנות משפחת בושכאר על גג בית המריבה. מסביב החלו להיערם יותר מ-200 שוטרי יס"מ בבגדים שחורים, שוטרים ושוטרות על סוסים ומסוקים שסיפקו את הפסקול לאפוקליפסה עכשיו.

"איך זה מרגיש להיות בעיה?" שאל הסוציולוג השחור דה-בויס בתחילת המאה שעברה באחד משלושת ספריו האוטוביוגרפיים. נראה כי המשא ומתן של העירייה לא הצליח להגיע לגישור אלא לפיצוץ. משמאל לבית של בושכאר נמצא מפעל הזרע, המסמל את זרעי הבעיה שהתחילה במוחם הקודח של מנהיגי הציונות.

כוחות המשטרה מתבצרים בפקודות היבשות שנתנו להם עסקני העירייה. האווירה מתחממת, אני כותב במרץ, מפחד שגם אני, למרות העט והנייר, אפגע מזרנוקי האלימות המקומית. גם אם ימחקו את הזיכרון הפיסי של בית בושכאר, עדיין יבעבעו מילותי בזמן האלימות המתגעשת והם יציגו גלעד לזכר הפלסטינים המקומיים תחת המשטר הקולוניאלי וידו הקשוחה.

נציגי הציבור הערבי והערכים הדמוקרטיים שאמורים להיות באתנוקרטיה המקומית ביקשו פתרון כולל לכל המשפחות הערביות באזור הצ'ק פוסט. הבקשה שלהם נפתרה כשצורות חדשות-ישנות של כוח הופיעו באזור.

אוטובוסים שלמים עם שוטרי יס"מ המשיכו למלא את המקום מסביב. הסרט שנתפר מעדויות האנשים באזור החל להיטען באנרגיות של פעולה אמיתית. מכוניות מכבי אש אדומות התקרבו כמו כדוריות דם סמיכות, ופעילי המקום החלו להתפלל לאלוהים.

בזרוע יס"מ נטויה

כוחות היס"מ החלו להיכנס בפראות בקהל המגינים על הבית. חלק מהם חייכו, חלק לא ידעו איפה לקבור את עצמם – ראו שהם לא אוהבים את הפקודה שניחתה עליהם. התחלנו לחטוף מכות. ראיתי מרחוק את ח"כ מ'חול. לעזאזל, חשבתי, אם היינו פועלים מול המדכא באותה צורה שהוא פועל מולנו, ולא בליברליות ובכתיבה. המלחמה נגד הגזענות היא מלחמה כוחנית, כן, גם גברית, לגמרי גברית.

זחאלקה חוטף מכות בינתיים לידי ואני מנסה להתערב, המשטרה אומרת לי להתרחק ולכתוב ולא לדבר. הסוסים נכנסים לבית, בשארה חוטף מכות. אייל פרילנדר, צייר ופעיל, חוטף מכות ומורחק, השוטרים סוחבים את גופו על האדמה היבשה. יואב בר מורחק באלימות מהמקום. אנשים מופיעים ליד עם דם על הראש, על הידיים, אני לא מכיר את שמם. אני מכיר רק פעילים יהודים ו"מפורסמים" ערבים. חטפתי גם אני מכות, כואב לי, אבל אני כותב. "לנקום בחסד", שכתבה המשוררת ברכה סרי. השוטרים שאלו אותי למה אני מתערב שכן אני עיתונאי ונתנו לי בוקסים, אבל אני עדיין כותב.

לגבעה שמול הבית נגררים אנשים ונשים כמו שרוכים בנעל קרועה. בשארה זרוק על איזו מכונית, עוזרו מבקש שאביא מים. אבל אין לי מים. הוא נראה גמור. עיסאם מח'ול נראה אפילו יותר רע, גם הדיביזיה של הפעילים והפעילות שהיו איתו הפסידו לצבא האלים. אנשים מפזרים גז על הבית של בושכאר ומאיימים להתפוצץ, אני מחשב את הרסיסים שיגיעו לידי.

איפה יונה יהב, אני שואל ומדמיין אותו יושב בקיסרות הלבנה על הכרמל שנראית רחוקה מרחק שנות אור מהמקום. אחד האנשים שחטף מכות פנה לקצין משטרה ראשי וביקש שיפעל נגד השוטרים האלימים. "תצלם אותם"… סוללת קציני משטרה הגיעו לשטח, המסוקים חגים מעליהם כמו שפיריות. אחד מהם מדבר בטלפון ושואל איפה הקבלנים שצריכים להתחיל לפרק את הבית. עוד פעילים מובלים באלימות לגבעה. אישה עם ילד בוכה ובורחת מהמקום. אנחנו עומדים על כביש שמוביל מחיפה לצ'ק פוסט. המשטרה רוצה להקל על פעילות הגדודים. מכוניות עם זרנוקי מים מגיעות ובלי אזהרה אני והדפים ומשפחות ופעילים רטובים.

עדנה זריצקי, חברת המועצה מטעם חד"ש, מספרת שראש העיר ביקר אתמול בשם הדו-קיום את האחמדים במסגד היחיד שנותר בלב הבורגנות האשכנזית הלבנה בשכונת כרמליה, ושהוא לא הסכים למשא ומתן עם הח"כים הערבים. איזה דו-קיום, אני שואל את עצמי, אין פה חלום ציוני – יש פה סיוט לערבי. ח"כ טיבי מובל באלימות. שברו לאיל פרידלנדר את המשקפיים.

ההריסה מתחילה

כולי רטוב, המשטרה מבולבלת ועושה שטויות. ילד נפגע מזרנוק המים. שלומי שהתקשר בבוקר מתקשר שוב, הוא בזינזאנה הראשונה. אני מקבל רשימה של פעילים עצורים: שלומי אמיר, ח'אלד פאיז, בילאל בושכאר, יורם בר-חיים, חגי כתריאל, איריס בר. אני מעביר את הרשימה לפעיל אחר שיצר קשר עם עורך דין. עדנה זריצקי מספרת שניסתה לשחרר את נרג'אף בושכאר, שנפגעה בפיגוע שהתרחש במחנה שמונים. יש לה יד שבורה ולמרות זאת שמו לה אזיקים. בסוף שיחררו אותה ולקחו אותה באמבולנס מהמקום.

אנשים פצועים, הדם משתחרר. ח"כ ברכה מקבל מכות. אני בורח מזעם השוטרים. בינתיים העיר מתעוררת ומבינה שיש "אירוע" שבגללו חייהם נדחו לכמה שעות. אבל אין לי ספק שהאירוע יועבר לתושבי העיר בצורה הרגילה, שהערבים מפירי החוק גרמו לבעיה והיהודים היו חייבים להפעיל כוח על מנת לשמור עליו. תמיד זה במסגרת החוק. ילד מתייפח על כביש הצ'ק פוסט הריק. גבר בא ולוקח אותו בידיים ומרחיק אותו מצלמי העיתונות המחפשים אייטמים. איך מצלמים גזענות? הפצועים מתפנים. גרר מתחיל להיכנס לבית. כן, גם הבית כבר לא חוקי. המדינה כולה חוקית על אדמות חוקיות והערבים לא.

לאחמד טיבי, עוברת שמועה, שברו את היד. עיסאם מח'ול יוצא באמבולנס מהמקום. עיניו שחורות, חולצתו פתוחה. נתנו לו מכות בגרון. אללהו אכבר, קוראים התשובים המפונים יחד עם הפעילים.

אני תופס שיחה עם ח"כ זחאלקה. הוא מספר: "ברגע שהגיעו השוטרים צעקתי שאנחנו לא רוצים אלימות. זאת הצעקה האחרונה שהשמענו. הם בעטו בי ברגליים ובחזה, עכשיו אני מרגיש את הכאבים. ישבנו אתמול, חברי הכנסת בשארה ומח'ול ודהאמשה, במרכז של העדה האחמדית בשכונת כבאביר, ונציגי העירייה ויונה יהב סירבו להצעתנו לפשרה. אני חושב שהוא רוצה למצוא חן בעיני הימין, אבל בסוף הוא יפסיד את הקולות הערביים וגם את קולות הימין. האלימות מכוונת – הם רוצים ללמד את האנשים לקח. כל האחריות היא של העירייה. הבית הזה קיים עוד לפני שיונה יהב נולד".

יו"ר ועדת הפנים של הכנסת מטעם מפלגת העבודה הגיע למקום. הקהל מבקש ממנו להתפטר. בינתיים נצ"מ ניר מראיש, מפקד משטרת חיפה, נותן ראיון לתקשורת. אני מתקרב, מתחזה לעיתונאי רשמי. דברי מפקד המשטרה: "זה הליך חוקי, המשטרה צריכה לבוא ולסייע לעירייה. הכל נעשה אחרי הידברויות אינסופיות. כשראינו שנגמרו ההליכים, הגיע היום. כלומר היום האחרון לפי החוק. לא היתה ברירה אלא להרוס. האנשים שבאו להפגין משתמשים במקום כפלטפורמה פוליטית והופכים את המאבק לפוליטי." תהרגו אותי, אולי תצליחו להסביר לי מהו מאבק לא פוליטי כאן, כשמאות אלפי שקלים מבוזבזים על להזיז בית אחד, בלי שישקיעו את הכסף בהידברות, שהרי רק שעת המסוק, הכסף שהפסיד המשק מעצירת המכוניות, גדודי החיילים, כל אלה עולים כסף, אבל החוק הוא חוק.

קצת אחרי שהרוח אבדה

יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, מינוי של פינס במפלגת העבודה, פונה למפקד השוטרים. מצד אחד עומד המינוי הפוליטי, הערבי שסופסוף קיבל מקום לצד היהודים, כמו מזוז המזרחי שקיבל תפקיד בתוך האליטות המשפטיות. מצד שני עומד הקצין שקיבל המון עזרה מיועצי תקשורת מנוסים כדי לעמוד מול תקשורת. יו"ר ועדת הפנים מבקש מהמפקד המקומי של המשטרה שיפסיק את ההריסה ושהם יתקשרו ליונה יהב. מפקד המשטרה מסרב ומתנהג בהתנשאות, עונה לסלולרי ומתרחק מפנייתו של יו"ר ועדת הפנים. רגע קודם הוא היה כה נחמד לשאלות התקשורת ועכשיו הוא חוזר לתפקידו הכוחני. אני לא חייב לענות לך, הוא אומר ליו"ר ועדת הפנים, אני חייב להמשיך בהריסה.

נציג של יונה יהב מגיע פתאום. מראהו מבשר סמכות. כמעט שני מטר גובה, עיניים כחולות, מלא כמו שחקן פוטבול, לבוש למהדרין. הוא אומר ליו"ר ועדת הפנים בשיחה סגורה שיונה יהב מוכן לפשרה. הפוליטיקאים דנים בשטח. עוזר של יונה יהב אומר שהם לא ייתנו הוראה להפסיק את ההריסה, אבל אם המשפחה תצא מהמקום הם יקבלו קרקע חלופית ושכר דירה לשנה. מה יקרה אחרי שנה, אני שואל את עצמי. אבל הם חייבים לצאת מהבית, מבקש העוזר. יו"ר ועדת הפנים מבקש את ההבטחה בכתב והם ממהרים לכיוון האוטו.

סוף ללא פואנטה. מצד אחד יש לי ערכים שהובילו אותי להיות כאן, להשקיע באזרחות הישראלית שלי כעבודה יומיומיות. מצד שני אין פואנטה שתפתור את הקשר הגורדי שבין לאומיות, דת ואתניות במדינה הזאת, אסראיל האהובה וכלתה פלסטין

המאמר התפרסם לראשונה באתר "מחסום"  ב-06.06.2005 ואח"כ ב"העוקץ", "במה חדשה" ו"קדמה".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s