על פרשנות, אוצרות, ותודעה קונפליקטואלית

דפנה צילנג
דפנה צילנג

לפני מעל לשנה אירגנתי ערב שירה מזרחית במרתף-עשר בחיפה. אחד המשוררים שהוזמנו היה רוני סומק. לפני ההופעה סיפרתי לרוני על המזרחיות שפרצה לחיי ועל התעוררות השיח המזרחי החדש, ושאלתי אותו היכן הוא עומד בנושא. הוא ענה לי שתמיד היה מזרחי, ושמעולם לא היה צריך להכחיש את זהותו. עמדתו החריפה עזרה לי לארגן את הערב; ידעתי שהוא לא יכחיש את הגזענות הישראלית, שאינה פוסחת גם על הציבור המזרחי בדרכה לציבורים אחרים בחברה הישראלית. בערב עצמו אמרתי שהזהות המזרחית חיה בישראל כזרם תת-קרקעי, או כ"אתר של שוליים רחבים", כפי שהגדיר אותה פרופ' יהודה שנהב.

סומק התאמץ לעמוד מול הקהל המתלהם. שמעון אדף, שהשתתף בערב גם הוא, הציג את עצמו כאקזיסטנציאליסט. משה בן הראש ניסה להעמיד קונטרה להכחשה ולהדחקה (אך התרחק במידה מסוימת משיריו הרדיקליים). הוא הקריא   את שירו "המזרחי התורן", שמסביר כיצד תופסת החברה הישראלית את המשורר המזרחי וכיצד היא כועסת על שהוא הופך לעצמאי ושובר את מערכת יחסי הכוח המקובלים.

עוד שנה שנתיים
אהיה המרוקאי התורן
של הספרות העברית
תאמרו
הנה עלה מן האשפתות
בזכות פטרונותנו הנפלאה
תתחרו על גילוי
המרוקאי הזה
ששולט בארבע שפות
ושלמד באוניברסיטה
ותאמרו
הנה הוא כמונו
הוא ממש פולני
איך שהוא התפתח
אפילו העברית שלו
עברית צברית למהדרין
איזה יופי סופר מרוקאי מוכשר
משורר בחסד
כותב על מרוקו
על קוסקוס
על מעברות.
ואז אומר לכם
נא באוזן
אפס תרבותכם המזויפת
ואברח מן פטרונותכם
ותכעסו שאיני צריך אתכם …

רועי ברגלס
רועי ברגלס

עלה, היגר, הובא
השיח המזרחי החדש (וליתר דיוק, המתחדש) פורץ לאחרונה לתודעה הציבורית בדוגמת אי-אילו ספרים הממפים טריטוריות מזרחיות חדשות/ישנות ("זכרונות אסורים" של פרופ' אלה שוחט, "היהודים-הערבים" של פרופ' יהודה שנהב ו"חזות מזרחית" של האמן יגאל ניזרי, למשל). חשוב לא פחות מכך, הוא עושה זאת בשירה המזרחית של רוני סומק, ברכה סרי, ארז ביטון, אמירה הס, מירי בן-שמחון, סמי שלום שטרית, שמעון אדף, משה בן הראש, עדה אהרוני ועוד משוררים ומשוררות המתכתבים עם זהותם במדיום הפואטי.
אבל מה בין השטף הזה לבין יוצרי ואוצרי התערוכה של המכללה האקדמית לעיצוב ולחינוך ויצ"ו חיפה?
לא הרבה, כנראה. כבר בפתיחת הקטלוג של התערוכה פורשת בפנינו האוצרת, ענת גטניו, רמיזות לעמדה האידיאולוגית שמאחורי התערוכה: סומק, היא מסבירה, "נולד (1953) למשפחה אשר עלתה מבגדד בגלי ההגירה של שנות החמישים, וילדותו עברה במעברת עולים".
אבל רוני סומק לא עלה לישראל. בספר "גן עדן לאורז", למשל, הוא כותב בבירור: "רוני סומק נולד ב-1951 בבגדד, הועלה ארצה ב-1953". לא עלה, אלא הועלה. סומק רומז שם להפצצות שמייחסים למחתרת הציונית, שביקשה לזרז באמצעותן את ההגירה היהודית מעיראק לישראל (שנה לאחר מכן התחוללה פרשת לבון המפורסמת: שליחי מוסד ישראלים נשלחו לפוצץ פצצות בקהיר ונתפסו). סיבה אחרת להגירה של יהודי עיראק, שרובם לא היו ציונים, היתה מלחמת 1948, שגרמה לקרע בין העולם היהודי-ערבי לבין העולם הערבי.
מפת ההקשרים של האוצרת אינה מודעת לכל זאת; היא מציגה מפה מצומצמת מאוד של מושגים להבנת היצירה המזרחית, וכותבת: "שירתו של רוני סומק היא שירה ישראלית מאוד, שירה לוקלית, נופים מוכרים, קודים תרבותיים, שמות רחובות, דמויות טיפוסיות, מוזיקה כמוליכת זיכרון".
מהי "שירה ישראלית"? מהי "שירה לוקלית"? מה הם "הנופים המוכרים"? האם הם כוללים את מבט הפריפריה על המרכז? האם הם כוללים את מבט הפלסטיני על כפרי פלסטין האבודים? ומה על המוצא המשותף, הערבי, של תושבי הפריפריה, ועל הקשרים הגיאו-פוליטיים שלהם למזרח התיכון?  האוצרת מנסה להתחמק מהבעייתיות הזאת. היא מסיטה את המבט מעמידה מעמיקה על מושגים שיחשפו את האידיאולוגיה שמאחורי הטקסט שלה.
"המקום בו נעים שיריו", ממשיכה האוצרת, "הוא מקום אורבני, עיר דינמית 'דרומית', רחובות אספלט, הוויה מחוספסת וקשה, המדגישה את היופי בכיעור ומלווה בגעגוע לטבע מעמדה של תייר עירוני". נדמה שהמלים מרמזות על דבר-מה שעומד מאחוריהן, אך הדבר הזה עצמו עדיין אינו חלק מהלקסיקון הפרשני. אין שום דבר רע ברמיזה כמו זו שבצמד המלים "עיר דרומית", אך יש קשר בין ההתעסקות במטפורה של התייר העירוני ובין הבריחה מהאפשרות לגעת בקטיגוריות עמוקות יותר של הָבְנָיָה החברתית.

חן ברק ורותם רוזאני
חן ברק ורותם רוזאני

במקום לדבוק בתפישה רומנטית, אפשר היה לבחון את הקשר בין האמנות לבין החברה בראייה ביקורתית. אפשר היה לשאול כך: האם רוני סומק רוצה להגיע לטבע, ואם כן, האם הטבע קיים? מי הבנה את הטבע כקטיגוריה רומנטית, ולשם מה עשה זאת?

ומה באשר להסוואה של היסטוריית היווצרותו של המרחב העירוני הדרומי? כלומר, מי יצר את הכיעור? ומהו תייר אורבני? האם הוא בעל מעמד כלכלי? האם הוא בחר להיות תייר אורבני?
נדמה שרק בישראל אפשר לדבר על ה"אשכנזיות" ועל ה"מזרחיות" בלי להזכיר אותן בשמן. נסו למשל לדבר על הארלם בלי לדבר על קטיגוריית ה"שחורוּת". נסו לפצח את הגזענות כלפי השחורים בלי להבין את מבני העומק של קטיגוריית ה"לבנוּת".
אפשר ודאי לבחון את שירתו של סומק במבט צורני. אפילו חשוב לעשות זאת – אבל חשוב לא פחות להתייחס גם לתחום הרדיקלי של האמנות המזרחית, ובכך להעשיר את המחשבה ואת הפרשנות, ואף להתכתב עם שיח שלם שמתרחש במרחב התרבותי המקומי, בינות לחומות ההפרדה של מבנה הכוח האתנו-לאומי.

צורה לו

הקטלוג ממשיך: "לצד התכנים העולים מיצירתו של סומק אפשר להבחין במאפיינים צורניים החוזרים באופן עקבי לאורך שיריו. הבולט בהם הם אלמנט ההנגדה הנמצא כמעט בכל מרכיב שירי: בדימויים החוזרים, במטאפורות המדויקות ובצמדי המילים המומצאות. דיכוטומיה זו… היא המרכיב הבולט המקיים את המתח הלירי בשירתו של סומק".

הפורמליסטים הרוסים הם שהחלו, כחלק מתיאוריה מדעית של הספרות, לבחון משמעויות ביצירה הטקסטואלית מתוך יחסים לוגיים שבין מוטיבים חופשיים לבין מוטיבים קבועים. אחריהם הגיעו הפרשנים הסטרוקטורליסטים, שחיפשו מבני עומק בתיאוריה הפורמליסטית. בכתיבתה של גטניו אנו רואים את המרכיב הסטרוקטורליסטי; היא מדברת על הצורה שבה נבנית השירה של סומק. אך לשירתו של סומק יש גם תכלית חוץ-טקסטואלית: היא באה לחבר מחדש מושגים שהפרויקט המודרני הפריד.
בשירו "בתשובה לשאלה: מתי התחיל השלום שלך?", למשל, סומק מתאר את מבטו של ילד הרואה את תמונות של אום-כולתום ובן-גוריון במעברה וחושב שהם כלה וחתן. בכך הוא מבצע קונסטרוקציה מחודשת  ויוצר ייצוגים של תרבות מזרח-תיכונית חדשה. הניסיון של גטניו להעמיד תיאוריה צורנית על יצירתו של רוני סומק מפספס את כוחה החברתי של השירה הזאת. הוא מעלים מהעין את מבני העומק שלה, את המסמן והמסומן האידיאולוגיים שבה.

"גן עדן לאורז", הדר בן ארי
"גן עדן לאורז", הדר בן ארי

התערוכה

אם האוצרת סירבה לבחון את שכבות עומק של החברה הישראלית, אם היוצרים לא התכווננו אליהן ואם המציאות שממנה הם יוצרים מכחישה את עצם האפשרות של דיון מעמיק בהן, האם אפשר לצפות שמתוך הלא-מודע הציוני-אשכנזי יגיעו היצירות למהות הזאת? על פניו, כלל וכלל לא – ואף על פי כן מצאתי כמה עבודות שהצליחו לגעת בפן המהותי והמוכחש הזה של המציאות, וכמה עבודות שגיששו באפלה וכמעט הצליחו להסיט את מתג התאורה:

"גן עדן לאורז" של הדר בן-ארי, שהעלה את הציור של הילד הבוכה על מסך המחשב. מצד אחד הפנתה העבודה לצד העצוב של פרויקט הקִדמה, ומצד אחר היא היתה נקייה מדי, כך שנוצרה ממנה מעין גלוריפיקציה של המציאות הטכנולוגית.
"סוד" של אתי חן-ברייר, עבודה מצוינת המציגה מעין שטיחים מזרחיים הבאים לחבר אותנו למקום ולרב-גוניותו. עם זאת, עבודה אחרת שהתכתבה עם השיר – זו עם הנעליים הסגולות התעשייתיות הקטנות שעומדת בדיסהרמוניה לשטיח ולעתיקותו – כבר עבדה, וכבר העבירה את המסר של סומק. ניתן היה לוותר על אחת משתי היצירות. עבודת הווידאו של ערן ברק, המחולקת לשני מסכים ובו אשה מזרחית, חלון לחצר בית-ספר ודימויים אחרים. ברק נגע בתודעה המזרחית ובתרבות, בסבתא כלשהי המכינה אוכל, אך לא הצליח לשבור את הסטריאוטיפ ולא הצליח לטפל בו כפי שעשה סומק. משהו ביצירה חסר משום שהיא אינה ממריאה אל מעבר להצצה.

"סוד", אתי חן-ברייר
"סוד", אתי חן-ברייר

שתי תמונות צבע של חן ברק ורותם רוזנא, עבודה שמצד אחד שיחקה עם תפיסת הדיכוטומיה והניחה את עצמה כסוג של סינקדוכה (החלק במקום השלם): הכהה המזרחי חלוד, הלבן האשכנזי לבן, ושניהם אינם ממוקדים. ההצגה של איזה קיר חלוד מול היישוב האשכנזי עם מגדל המים מתריסה בפני קטיגוריות המרחב הישראלי הבעייתי ומושגיו האידיאולוגיים המוכרים (אף שהמזרחיות, חשוב לזכור, פותחת פתח גם לשיח רחב יותר, שיכול לכלול דיון בעולם השלישי, במעמד, בגזע, במעמד האשה וכן הלאה).

הרעיון של הידברות בין שירתו של סומק ליצירתם של אמנים צעירים מרענן וחשוב, אך בימים שמדינת הרווחה נעלמת בהם, הכיבוש מעמיק וחומה נוצרת בתוך מדינת ישראל ומחוצה לה, היה מקום לחשוב על צמתי פרשנות נוספים על אלה שהוצגו בתערוכה. עצם הגעתו של סומק לבכורה בשירה הישראלית מבהירה שהזמנים משתנים. סומק, בספריו, מנסה לשבור את החומות שבין הזהות המזרחית לזהות הערבית ולזהות האשכנזית, אך בניגוד לכמה ממשתתפי התערוכה, אין הוא מצייר את ההגמוני ואת האחר כנגטיבים זה של זה. הוא מנסה לפרוץ את חומות הצורה אל תוך מארג רב-ממדי.
סומק חי בזמן הווה המודע לפצעים שלו, אך בה בעת הוא מחבר שפה חדשה שיכולה להכיל את כל האחרים, וליטול מההגמוני את מעמדו בשירה. גם על האמנות הפלסטית לקחת תפקיד בפירוק מרכזי הכוח בישראל. הכלים הפרשניים כבר מתלכדים לכדי שפה, ומרחב היצירה כבר מוכן ליצור את היוצרים…

המאמר התפרסם לראשונה ב-07.04.2005 באתר "מארב"

0 תגובות בנושא “על פרשנות, אוצרות, ותודעה קונפליקטואלית

  1. יש לי דז'הוו לשנות השמונים משום מה
    ואולי תסביר למה קוראים למזרחים מזרחים
    לי זה לא ככ ברור

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s