אמריקה ואירופה – שתי זרועות של פרוייקט 'המודרנה'

צפיתי בשני סרטים שדנו בזרועות של פרויקט "המודרנה". הזרוע הראשונה היא השתלטות הלאומיות האמריקאית הלבנה על המחשבה התרבותית הפוליטית ושלילת הקשרים בינה לבין הלאומיות הגרמנית. המחשבה הלאומית הנאצית והאמריקאית נשענו על היררכיות קשיחות. העובדה היא, שארה"ב מוכנה להוריד משטרים רחוקים (דרום אמריקה, פלסטין) ומדכאת את אוכלוסיות המיעוטים שבתוכה (שחורים, לטינים). והיא מסתירה את שיח המלחמה של פעולותיה בשיח של זכויות. 
הזרוע השניה של פרויקט המודרנה תבחן את היחסים המבניים שמתקיימים בין הטקסט לצופה/יוצר. בהקשרים אלו, דילן יתנגד לקריאות שיציע סקורסזה לדמותו. ואני אתנגד לקריאה "הלבנה" של דילן בידי דן  תורן.

הסרט "Europa " (משחק מעולה של מקס פון סידוב) של לארס פון טרייר (Lars von Trier) (1990) הציע לנו להכנס באמצע לתקופת המודרניסטית ולעזוב את המציאות הפוסט-מודרניסטית שהחלה ללבלב אל מול מסכי התודעה שלנו. הגיבור של הסרט היה בחור ממוצא גרמני, שעזב את אמריקה והגיע לגרמניה של 1945.

בסרט פגשנו את הלאומיות האמריקאית על כל תחלואיה (קפיטליזם, עליונות לבנה, הררכיות של פיקוד כוחני, אופורטוניזם ויהירות) שהושוואה ללאומיות הגרמנית הנאציסטית. אך נקודת המבט על הלאומיות הגרמנית הגיעה מהתקופה שאחרי המלחמה וזו תקופה שכמעט ולא הוסרטה בצורה ביקורתית שכזו. בתקופה זו שלוש רבעי האוכלוסיה הייתה קשורה במובן כזה או אחר למשטר הנאצי אך היא "הוכשרה" על ידי הכיבוש האמריקאי על מנת להוביל את גרמניה לשיקום מהיר. אחרי מלחמת העולם השנייה אמריקה לא נגעה בשאלות מוסר ולא בחנה כיצד למשל עסקים אמריקאיים עשו ביזנס עם גרמניה בזמן המלחמה. בסרט מורדים גרמנים נלחמו בכיבוש האמריקאי. והאמריקאים תלו את המורדים שכונו "אנשי זאב".

בין שני שיטות חסרות המוסר שהתנגשו, הבחור האמריקאי התאהב באישה שהייתה שייכת ל"אנשי הזאב. הפתרון של הבחור האמריקאי למציאות הקשה היה ניהליסטי. אך רגע לפני שהוא החליט להוריד את הרכבת לתהום, הוא לקח רובה מבחור שחור אמריקאי שהיה חייל בצבא האמריקאי. והוא ירה עם הרובה בתקרת הרכבת בפרץ של התמוטטות עצבים. נקודה זו הראתה אולי את הקשר בין תהליך הדה קולוניזציה (סימון על ידי חייל שחור) שצריכה החברה לעבור, על מנת שלא להדרדר לניהליזם.

הסרט החדש של מרטין סקורסזה על בוב דילן "הכיוון הביתה לא ידוע" (2006) הסתיר את הבמאי והצוות ואת התהליכים שהם עברו ביצירת הסרט. מאידך הסרט ניסה "לחקור" את דילן בשיטתיות. ישנו רגע אחד שבו בוב דילן הביט למצלמה ואמר לסקורסזה והצוות שלו, 'אתם בדיוק כמו העיתונאים ששואלו את אותן שאלות בשנות השישים ועצבנו אותי'. שמענו את הזעקה/הבקשה של דילן להשאר ללא מסגרת וקטגוריה. המציאות האמריקאית מכניסה אותך לקטגוריה ויוצרת הררכיות קשוחות, ואת זה כולנו מכירים מהרגע שאנחנו נכנסים לחנות הסופרמרקט, או בוחרים תחנת מוזיקה ברדיו אמריקאי באינטרנט, או מדברים עם פקיד בשירות לקוחות וירטואלי ששואל שאלות לפני שהוא מעביר אותנו באופן אוטומאטי לבן אדם/עבד חי.

ראיתי לא מעט סרטים דוקטומנטריים שהסתירו את התהליך שעברו הבמאי והצוות של ההפקה וזאת על מנת לשמש כ"עובדה חברתית" פוזיטיביסטית "אמיתית". עובדה כזו שתוכל להתחרות בזכרון הלאומי שקבל הכשר מהמדע ההסטורי. למשל הסרט "הפנתרים שחורים מדברים" לא הציג את סמי שלום שטרית ואלי חמו (יוצרי הסרט) ואת התהליך שהם עברו, אלא במקום זאת ניסה להשמיע רק את זעקת הפנתרים . כך לא קיבלנו את השאלות והמעבר הרגשי של יוצרי הסרט. על המסך הופיע אך ורק המסע הרגשי והתשובות של כוכבי הסרט.

הסרט "הכיוון הביתה לא ידוע" נסה לפענח את דמותו של בוב דילן והדור שהוא ייצג, אבל הוא לא הצליח באמת לעשות זאת, לטעמי הסרט, כמו סרטים אחרים (למשל הסרט "האשכנזים" של דני דותן ודליה מבורך) לא הצליחו לרדת לעומקי הקרחונים החברתיים, משום שהם לא השתמשו בתיאוריות מתחומי הסוציולוגיה, ההיסטוריה והאנתרופולוגיה הביקורתית שיכלו להעניק זוויות אתניות, מעמדיות, מגדריות ומיניות מעניינות ומרעננות.

היוצר דן תורן סיפר באיזה ריאיון שהוא ראה את הסרט ארבע פעמים ושיש בדילן משהו מיוחד שמגנט אותו. רק כדי לראות את הסרט של דילן ארבע פעמים צריך כמות של כסף, זמן ועמידה מול הערכים האמריקאיים. חשבו על בחור בקלקילייה שרוצה לראות את הסרט של דילן ארבע פעמים. חשבו על בחורה בעיירת פיתוח ללא ספרית וידאו מקומית כמו זו של דן תורן. חשבו על עוד קטגוריות פוליטיות שמבנות מעמד, אתניות, לאומיות ועוד שמאפשרות לדן תורן ללכת ולראות את הסרט של דילן ארבע פעמים ואף לקבל ריאיון בעיתון על כך. שלא לדבר על החיבור של "הלבנות" של תורן עם "הלבנות" של דילן.  חשבו מי תרגם את דילן בישראל ובאיזה ענף של מוזיקה הוא תורגם ? התשובה מונחת בידי יהונתן גפן, דני ליטני, אורי זוהר ויענקלה רוטבליט – כולם גברים, אשכנזים, מעמד בינוני ומעלה, בהירי עור, שהבנו את "הישראליות החדשה" שמרדה באופן פסיכואנליטי בדור הקודם, אך באופן הפוליטי די התקרנפה.

***
בישראל הכוחנית והכובשת, התרבות צריכה לעבור תהליך של דה קולוניזציה בכל מוסדותיה והפרקטיקות שלה. גם בית המשפט העליון צריך להתנקות משיח של מלחמה ולעבור לשיח של זכויות. אהבתי את דברי ד"ר דהאן "לך לשלום אגדה מהלכת" (מאתר "העוקץ") ועו"ד פלדמן  "שבר לי את הלב" ("גלובס") על תרבות השופטים "העליונים" שלנו. בינתיים נהרגים עוד ועוד אזרחים חפים מפשע (למשל 797 ילדים בחמש שנים האחרונות) בשטחים הכבושים ובישראל מתאבדים אנשים בגלל טרור כלכלי, ילדים סוחרים בסמים ורונן אידלמן עורך אתר "מארב" עוכב לחקירה ומחשבו הוחרם בשל פרסום צילום של "שור" נשרף מתערוכת הפסלים הבהמית שערכה הבורסה בשדרות רוטשילד. הנה דיווח מתוך הבלוג של רינת ברקוביץ – "העיר": ריאיון עם מצית השור בשדרות רוטשילד