בחירות 2006: לאן נעלם "המפץ הגדול"

 

החברה הישראלית עוברת שינויים מהותיים. ונדמה כי היא עדיין נותרה קפואה אל מול הדרמה הגדולה. גם התקשורת, האקדמיה והמפלגות עצמן לא הצליחו להתחקות אחרי השינויים האדירים במפה הפוליטית ובנטיות הציבור. השחקנים הגדולים שפרצו לתיאטרון הפוליטי הם עמיר פרץ מצד אחד שזכה בראשות "העבודה" ומפלגת "קדימה" בראשות אולמרט מצד שני. ישנם עוד שחקנים שעלו וירדו מרכבת ההפתעות, כמו רשימת "עלה ירוק" שאני מהמר שעוד תכנס לכנסת , או מפלגת "שינוי" שכנראה תתאייד מהמפה הפוליטית. כתבה שהתפרסמה לראשונה בעיתון "אנשים", בשנת 2006.

 

 

הליכוד – שינוי דמוקרטי מצד לצד

       רבים נוטים לסמן את תוכנית ההתנתקות כקו פרשת המים שהובילה לבסוף למפץ הגדול. לפי הדעה הרווחת במקרה הזה במהלך הקדנציה השנייה כראש ממשלה החליט שרון על תוכנית ההתנתקות. עו"ד דב ויסגלס, יועצו הבכיר של ראש הממשלה ומיוזמי התוכנית, טען כי תוכנית ההינתקות היא הקפאה של התהליך המדיני. והיא משמשת כסוג של "פורמלין", אשר שומר על הקמת המדינה הפלסטינית בהקפאה. וכך נמנע גם דיון בנושא גבולותיה של הבירה, ירושלים. יוזמת ההתנתקות עלתה לכדי ביצוע בין השאר בגלל התמיכה ביוזמת ז'נבה והתגברות הסרבנות.

        התקדמותו של שרון עם תכנית ההתנתקות קוממה רבים בקרב מפלגתו ומחוצה לה. התנהגות זו של שרון שכללה פיטורי שרים והתעלמות מההצבעה שנערכה בקרב מתפקדי הליכוד הביאה ליצירת גוף שכונה "המורדים" כ-15 חברי כנסת מהליכוד שהבולט בהם היה עוזי לנדאו. אלו פעלו ככל יכולתם להצר את צעדיו של שרון. הטענה שלהם הייתה כי שרון נבחר על סמך מצע ששלל צעדים כמו הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה, וכי דרכו נגדה את האידיאולוגיה של הליכוד, של ז'בוטינסקי ובגין.

       בנימין נתניהו בחושיו המדוייקים הרגיש שיש לו אפשרות נוחה להשתלט על מנהיגות הליכוד, עם ירידת מעמדו של שרון. הוא התפטר מתפקיד שר האוצר, מספר ימים לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות באוגוסט 2005 וקם להנהיג את מתנגדיו של שרון. למרות זאת בהצבעה על הקדמת מועד הבחירות המקדימות בליכוד שהתקיימה בספטמבר 2005 ניצח שרון את נתניהו, אך היה ברור כי המאבק בין השניים רחוק מהכרעה.

       בתחילת נובמבר 2005 הכוח שצברו "המורדים" בליכוד גרם לכך ששרון נכשל בקבלת אישור של הכנסת למינוים לשרים של שני מועמדים שהציג, רוני בר-און וזאב בוים. היה זה אך סימפטום לבעיה שנוצרה לממשלה, אשר נשענה על רוב דחוק, שהיה תלוי ברצונם הטוב של מתנגדיה מתוך הליכוד. והייתה זו שוב מפלגת הליכוד שהוכיחה לציבור בישראל שהיא מתנהלת בצורה דמוקרטית מלאה ועוברת שינויים חדים מצד לצד. השינויים הללו לא רק באו למעלה למטה, אלא ביטאו את שינוי התגובות בחברה אחרי האינתיפאדה השניה. אותו ציבור ביקש שינוי מדיני מסוים ולא הסכים שוב ושוב עם ההנחות של הצד הניצי של המפלגה. מרכז הליכוד, שבו ניצח שרון במפתיע בחודש ספטמבר, היווה בעייה נוספת. מתנגדי שרון ניסו להכפיף אותו להחלטות המרכז, בחושבם שמרכז הליכוד יהיה הרבה יותר ימני באורנטצייה הפוליטית שלו. מאידך תומכי שרון  לא אהבו את הניסיון של מתנגדי ההתנתקות הניצים להשתלט על מרכז הליכוד.

העבודה משתנה

      מאז ועד היום מדינת ישראל נתונה במיתון מתמשך ותהליכי הליברליזציה וההפרטה בה רק התגברו. בתוך כך נדמה כי שרי האוצר האחרונים, סילבן שלום, בנימין נתניהו ומאיר שיטרית היו אלו שהלכו הכי "רחוק" עם המדיניות שכונתה "ניאו-ליברלית" ושכללה קיצוץ מאסיבי בקצבאות הילדים, הזקנים, התמיכה בחד-הוריות, אבטלה ועוד. מאידך אותן ממשלות העניקו הטבות מס ענקיות למעמדות העליונים ולחברות ענק ובתוך כך גדלו הפערים החברתיים במדינה.

       לבינימין נתניהו, אותו שחקן מבריק, בעל חושים מדוייקים למתרחש בחברה הישראלית, הייתה נקודת חולשה קטנה אחת. הוא לא הבין שהחלשת העניים בישראל, תביא לתגובת נגד ב"מאזניים הפוליטיים". בחירת עמיר פרץ לראשות העבודה, אירעה ימים ספורים לאחר כישלון ההצבעה על מינוי מינוי השרים של הליכוד בכנסת. עמיר פרץ היה למנהיג המזרחי הראשון שביקש להתמודד על ראשות הממשלה. והוא סימן כי תם זמנה של ממשלת אחדות לאומית, שהורכבה מנציגי מפלגת העבודה שחברו לאנשי הליכוד.

      שמעון פרס שחקן פחות מבריק מנתניהו, לא הבין שהפסד בכל כך הרבה מערכות בחירות והצטרפות לממשלת אחדות לאומית תנגוס בכוחה של מפלגת "העבודה". המפלגה עצמה לא הייתה מוכנה לאבד את את שארית עתידה ולא קנתה את המהלך המדיני של "הליכוד". מצביעי "העבודה" לא אהבו את העובדה העובדה שנציגיהם הבכירים ישבו ביחד עם ממשלת הליכוד השבֵעה. בעזרת מנגנון ההסתדרות, רטוריקה מצויינת ואנרגיה משולהבת עלה פרץ כְּסוֹפה, וסימן את עליית המאבק המעמדי לתוך השיח הפוליטי. הוא חיכה בצינעה בזמן שחבריו הטובים קפצו לממשלת האחדות בניסיון לגרוף כמה שיותר מוניטין וכוח פוליטי וכלכלי. וכשהוא ניגש למערכת הבחירות במפלגה הוא הציג את ניקיון כפיו ואת חזונו והשילוב הזה הביא לו את הבכורה.

      ההפסד של שמעון פרס לעמיר פרץ בקרב על ראשות המפלגה היה כואב, אולם נראה שלמקורביו של פרס צרבה הרבה יותר העובדה שפרס הפסיד למועמד מזרחי. "פרץ גייס פלנגות מצפון אפריקה שהסתננו למפלגה והשתלטו עליה", אמר אחיו של שמעון, גיגי פרס, בראיון לתוכנית "מה בוער"-בגלי צה"ל. יריית הפתיחה של גיגי פרס בעצם סימנה את עליית השיח העדתי לכותרות התקשורת. מאוחר יותר יודו לא מעט מבכירי החברה הישראלית כי הפחד מעליית מנהיג מזרחי לראשות הממשלה הוא זה שהבריח לא מעט אשכנזים מתוך מפלגת העבודה ובעצם חסם את עלייתה המטאורית אל מול מפלגת "קדימה". הדיון בשיח העדתי לא רק שלא נגמר, אלא נדמה כי הוא נפתח מחדש לדיון ומערכות הבחירות הבאות רק יחדדו את השאלות הטמונות בו.

"קדימה" מול "העבודה" – משחק הכרעה או הכרעה ללא משחק

       אריק שרון המשיך להוביל את החברה הישראלית בניסיון הפוליטי ובחשיבה המקורית שלו. באחת ההכרעות האחרונות שהוא לקח לפני שהוא צנח למצב של חוסר אונים פיזי הוא פירק את הליכוד. הוא הבין שגם אם הוא היה מנצח בהתמודדות מול נתיניהו וחבר ה"מורדים", הוא עדיין היה עומד לאחר הבחירות בראש סיעה שרבים מחבריה התנגדו לה. הוא החליט שהוא ייכנס לכנסת ה-17 עם נבחרת חדשה שתעטה עליה כסות מפלגה חדשה. ב-20 לנובמבר נפל הפור והוא הודיע על הקמת המפלגה החדשה. ב-21 בנובמבר בשעות הבוקר נפגש שרון עם הנשיא משה קצב וביקש ממנו לפזר את הכנסת. במקביל, ערכה הכנסת הצבעות על פיזורה, כאשר מטרת מתנגדי שרון הינה לפעול לפיזור הכנסת ככל המאוחר, לעומת שרון אשר ביקש מן הנשיא כי הכנסת תתפזר בראשית מרץ 2006. הפרישה של שרון ובכירי הליכוד והקמת "קדימה" הייתה לצעד הבא בשינוי הרדיקלי שעברה הפוליטיקה הישראלית.

         המבנה המסורתי שאיפיין את המפה הפוליטי של שמאל – ימין, אשכנזים – מזרחים, חילונים – דתיים, נשבר. פרץ "המזרחי" עבר למפלגת העבודה ופרס "השמאלני" עבר ל"קדימה". מפלגת "שינוי" שנודעה בשינאת הגלות, הדתיים והמסורת התפרקה ומרבית ממצביעיה עברו ל"קדימה". ש"ס שהורגלה באויב קבוע שביקר את הדרך בה היא לבשה את החליפות ורס'צה שלה נשארה בודדה, ללא מפלגה "חילונית" (חוץ ממר"צ) שתאיים על כוחה הקבוע של עשר מנדטים מזרחיים. מפלגת "קדימה" לא הייתה צריכה אידיאולוגיה, מסורת של הצבעה, מרכז בוחרים, או עבר מתמשך של פעילות פוליטית. במקום זאת אמר לי אחד מבכירי הליכוד (שגם ערק ל"קדימה") שהוסיפו מכונית למכוניות המאבטחים של שרון, וזו נשאה את הביצים של שרון.

      במספר שבועות עמוסי כותרות מפתיעות, שוק ה"מלפפונים" של עונת הקיץ בכדורגל התיק את מקומו  אל תוך השדה הפוליטי. שלי יחימוביץ' קמה ועזבה את עולם התקשורת ו"יצאה" מהארון לגבי דעותיה הסוציאל-דמוקרטיות ועברה למחנה פרץ. המהלך הרדיקלי של "קניית" שחקנית החיזוק בעלת הרייטינג הגבוה בתקשורת גובה על ידי קניית סֵנְטר שמרני בדמותו של פרופ' אבישי ברוומן, לאחר שזה אחרון דחה את ההצעה הנדיבה של "הליכוד". ברוומן פנה למצביעים השמרנים של "העבודה" וסימן להם ששינויים מהפכניים לא יקרו בחברה בישראל ושהוא ידאג לשמור על גודל "השפם" של פרץ. היום אנו יודעים כי אבישי ברוומן לא בחר להגיע ל"עבודה" כדי להיות סֵנטר מרכזי, אלא הוא עצמו בקש להיות המאמן של הקבוצה. עמיר פרץ הבין שהוא לא הביא חיזוק "נייטרלי", אלא במקום הוא הכניס סוס טרויאני למחנהו.

         מפלגת "קדימה" לא נותרה חייבת והביאה איתה גם את בכירי הליכוד כמו אהוד אולמרט, ציפי לבני, מאיר שיטרית, שאול מופז (שבתחילה סירב אך מאוחר יתר עזב סיבוב מלא וחזר בו) וצחי הנגבי (שפשוט "השיל" את עורו "הימני") וגם את בכירי העבודה שמעון פרס, חיים רמון, דליה איציק ועוד. פרופ' אוריאל רייכמן מ"שינוי" אף הצטרף ל"קדימה" ובישר את התפרקות מפלגת האנטי. המלחמה על הגנרלים המשיכה את המלחמה בין שני הנבחרות ואבי דיכטר הצטרף ל"קדימה". עמי איילון,  מתן וינלאי נעמדו לדום ב"עבודה".

הלא צפוי – שהפך את המשחק צפוי

        האירוע המוחי שבו לקה שרון ב-18 בצדמבר השאיר את הציבור כולו באי וודאות לגבי המשך דרכו הפוליטית של מנהיגם הבלעדי. זה נתפס בתודעה כסוג של "בן גוריון" מודרני שקם לתחייה ומחק את כל עברו הנפשע בסברה שתילה ומעידות נוספות. הציבור היה מוכן להתעלם מכל השחיתויות שדבקו בהתנהלותו המפלגתית, כספית והאתית, רק כדי שזה יעביר את הציבור לאיזה כר דשא של ביטחון ושלום מדומיין. הבעייה קבלה משנה תוקף לאחר אירוע מוחי קשה יותר בו לקה ראש הממשלה ב-4 בינואר 2006, כאשר בתחילה לא היה ידוע האם יחלים ממנו בזמן לבחירות לכנסת השבע עשרה. לאחר שהתברר כי שרון לא יוכל לחזור לכהן כיו"ר המפלגה ולהתמודד לכנסת ה-17, אהוד אולמרט, שתפקד כממלא מקום ראש הממשלה,

המדינה כולה הייתה על הרגליים עם האובדן של החלוץ המרכזי, המנג'ר שחקן שלה וכר הדשא הפך יתום. שרון שאושפז בבית חולים עין כרם קיבל את כל ערוצי התקשורת לצד מיטת החולים שלו. ולמרות התפילות, ותשומת הלב הפנומנלית של העם שהתאחד סביב הצער של בני שרון, לא הצליח המנהיג להתאושש. הטראומה שאליה נכנס הציבור בישראל עם העלמות הסבא "החביב" עוד תדובר בשנים הקרובות. ואני לא בטוח שהפוליטיקה הישראלית תהיה אותו משטח כדורגל לאחר היעלמות שרון (וחברו הטוב עראפת).

את אריק שרון החליפו כיו"ר מפלגת קדימה. אהוד אולמרט, שנדמה כי הופתע מהזינוק של מניותיו בבורסה הפוליטית בישראל. הוא החל להתאמן לקראת ההצגה הגדולה והתפקיד הראשי כראש הממשלה הבא. יועציו היו חכמים מהרגיל וביקשו ממנו להמשיך את דרכו של שרון ולשתוק. וכך אולמרט כמעט שלא פנה לציבור בדרכו הפוליטית וגם כשהוא דיבר לפתע שמענו אותו מדבר באיטיות מסוגננת ואולמרט הנמרץ, וה"תָחמן" הפך ברגע מהיר ל"ראש-הממשלה הבא" הסמכותי והממלכתי.

     עמיר פרץ הכריז בנאום בחירות שייזכר כאחד הנאומים הטובים שנשאו בישראל, ש"הוא יחסל את השד העדתי". באותו היום הסקרים נתנו לעמיר פרץ ומפלגת "העבודה" מעל 27 מנדטים. השמאל הישראלי לרגע קם על רגליו כמו הציפור אש האגדית שקמה מן האש. אך מרגע זה ואילך עשה עמיר פרץ את כל הטעויות האפשריות וכוחו הצטמטם לכ-20-19 מנדטים. אך לא רק כוחו הצמטמם, ונראה כי איבד אף חלק מהאנרגיה האדירה שאיפיינה את עמידתו הנוקשה כנגד ההדרדרות של המצב הכלכלי. בעצם הדרדרות כוחה של מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ, התנהלה בשני תהליכים בו זמניים, מצד אחד  פרץ התקשה לנהל את "העבודה" ומצד שני השיח הגזעני לא הותיר לו תחרות "חופשית" לראשות הממשלה.

          פרץ התברר כמנהיג לא החלטי. יועציו ביקשו ממנו ללבוש עניבות וחליפות והוא עשה כדברם. אך כששינוי זה לא השפיע על הסקרים, הוא חזר ללבוש את החולצות הפתוחות שלו. יועציו ביקשו ממנו לדבר לאט ולא לדבר אנגלית והוא עשה כן. אך מעשה זה גרם לו לאבד את אחד מהכלים המהותיים שיצרו את האנרגיה האדירה של נאומיו. כניסתו של ברוומן למפלגה והכרזתו כי לא יתבצעו שינויים מהותיים במה שכבר נעשה על ידי הממשלות הקודמות, מיתנה את אנרגית השינוי החברתי של "העבודה". השלטים של העבודה שביקשו לנצח את "הטרור" ואת העוני נראו כמו חיקוי עלוב של ש"ס, הליכוד וקדימה ביחד. השיח החברתי והמעמדי שעמיר פרץ הביא לתוך המערכת הפוליטית הפך להיות בעוכריו והוא פחד להיראות "הזוי", "רדיקלי". התקשורת ובעלי ההון לא רצו לראות שינוי רדיקלי אמיתי במערכת הפוליטית והפחד של מעמד הביניים, הקיבוצים ושאר אוכלוסיות מבוססות הותיר את "העבודה" עירומה וחשף את פרץ כמתלבט.

        השתיקה של עמיר פרץ כלפי השיח העדתי הגזעני שננקט אל מול השפם, האנגלית ומוצאו המרוקאי הובילה גם היא להחרפה במצב מפלגת "העבודה". עמיר פרץ שטען שיחסל את השד העדתי, לא ראה שכר בעמלו. לא רק בגלל שהוא לא באמת ניסה להסביר לנו מהו השד העדתי וכיצד ניתן לחסלו.  אלא שניסיונו להגדיר את השד העדתי ולהכניס אותו לתוך השיח המעמדי נכשל. זאת משום שלמעלה מעשרה מנדטים אשכנזים עזבו את מפלגתו. נכון, הוא ניסה להקים מטה להחזרת האשכנזים אך זה הוקם בצורה פזיזה ומאוחרת ולא הייתה באמת אסטרטגיה מלאה לפנייה לשאלת הזהות. בתמורה להכרזות החברתיות עמיר פרץ קיבל למעלה משישה מנדטים מהשכבות התחתונות, אך אלו לא הצליחו לחזק את הקבוצה שלו בצורה משמעותית. עמיר פרץ נקלע למאבק השרדות ב"עבודה". הוא יודע שאם הוא יקבל פחות מעשרים אחת מנדטים, אהוד ברק, או אבישי ברוומן ינסו לקחת ממנו את הבכורה. צעדו האחרון של פרץ במגעיו עם מפלגת "קדימה" נתפס כצעד נושא. פנייתו להסדר על כסאות בממשלת האחדות העתידית רק החריפה את מצבו והורידה מעמדתו האופזיונית.

          האג'נדה החברתית של עמיר פרץ התאיידה עם התקדמות מערכת הבחירות ונדמה כי התקשורת, הליכוד וגם "קדימה" הצליחו בתחכום רב להשתיק את הקול המעמדי. התקשורת בשתוף הפעולה שלה עם הסטריאוטיפים האנטי-מזרחים ליגלה על האנגלית של עמיר פרץ.  ונזכרנו שוב  במבול הבדיחות שרצו על דמותו של דויד לוי, כשזה נכנס להיות סגן ראש הממשלה. הפחד ממזרחי המתקרב לעמדות מפתח, הוליד רחש קומי ואירוני בחברה.

הימין כועס על "הימין" גם בצד הישראלי וגם הצד הפלסטיני

               נדמה כי אולמרט ביקש להראות שכוחו במותניו. בעבר הוא היה ידוע בעמדותיו התקיפות באירועי מנהרת הכול. עם זאת אחרי תוכנית ההתנתקות ופינוי עמונה הוא לבש על עצמו חליפה של שחקן ראשי. הפזילה שלו הן לציבור הימני בכך שהוא שידר "חוזק" והן לציבור השמאלני באקט של "פינוי" היה אקט כפול. אך אולמרט ברגע אחד איגד מולו אופיזיציה מלאה של כוחות ימין רדיקליים שנשבעו להלחם בו בחומרה. שוב שמענו את האימרות שהמדינה כולה פועלת כגוף אחד ושבית המשפט, והתקשורת שבויות בידי השמאל.

ב-08 בפברואר התכנסה הכנסת להחליט בהצעתו של גדעון סער להקים ועדת חקירה לבדיקת האירועים האלימים בעמונה כאשר ההחלטה לגבי סמכויותיה והיקפה תעבור לועדת הכנסת. ב-22 בפברואר עברה בכנסת בקריאה שלישית ונדמה כי הימין הרדיקלי עדיין לא אמר את המילה האחרונה. המפלגות הימניות יצטרכו לאגד את כוחן מחדש על מנת לעמוד אל מול הקואליציה של "העבודה" ו"קדימה" שמסתמנת מולן.

      בד בבד עם המהפכים הפוליטיים ועליית "קדימה" ופרץ בראשות "העבודה" עברה גם החברה הפלסטינית שינויים רדיקליים במבנה הפוליטי שלה. נדמה כי ארה"ב וישראל שביקשו בחירות דמוקרטיות בשטחים הכבושים לא ידעו שהם ימצאו את אחד השחקנים החדשים שיתפוס את הבמה הפוליטית בסערה. מדינת ישראל תמכה בפת"ח ובניצחונו והייתה בטוחה כי לא יהיה מקום להפתעות. אך הציבור הפלסטיני שמאס באנרכיה והרס התשתיות ללא תגובה הולמת מצד אחד ובשחיתות שלטון הפת"ח מצד שני החליט לבחור בחמאס למועצה המחוקקת הפלסטינית. תנועת החמאס לא רק זכתה ב-75 מושבים בפרלמנט לעומת 43 מושבים של הפת"ח. הבחירות היו דמוקרטיות לגמרי ונוהלו על ידי הנציגויות הבינלאומיות. ישראל הוכתה בשוק גדול. החמאס ומסריו התקיפים לא התאימו לבמה שצה"ל רצה להעמיד. החמאס עלה על הבמות והחל לרקוד. יום אחר יום התמלאה העיתונות הישראלית במסרי החמאס, תמונות מנהיגיו, ופחד וחרדה עצומה שמא החמאס בכליו הפשטניים יזרוק את הציבור הישראלי לים. ההתייחסות לחמאס כאל שחקן עולמי, הביא לנסיון הצרת צעדיו בזירה הבינלאומית על ידי בכירי צה"ל ומשרד הביטחון שניסו להכריז על אי הלגיטמיות שלו. אך למרות ארה"ב ושחקניות אחרות לא אכלו את הברווז למרות טפטוף הצהרות כאלו ואחרות על היות החמאס ארגון טרור. ארה"ב הבינה שעליה להתחשב בחמאס וברצון העם הפלסטיני. ישראל קיללה את היום שהיא הרשתה לבחירות להתקיים. החמאס המשיך לרקוד על במות התקשורת ובכיריו הוזמנו לרוסיה, נסעו לפגוש נציגים באיראן ובמדינות ערביות נוספות על מנת לגייס כספי "בונדס" ערביים.

        בסיומו של יום, ניתן לומר כי הימין ברשות הפלסטינית התחזק. הציבור בחר את חסות הדת ודחה את המודל "החילוני" המערבי בדמות שלטון הפת"ח. באופן מקביל ניתן לומר, בפרשנות ליברלית, כי גם הימין התחזק בישראל, דווקא בגלל כוחה הבלתי מעורער של "קדימה". ובשל תכנית ההתנתקות על חד-צדדיותה והמשך החיסולים הממוקדים והרעבת הרשות הפלסטינית (כעונש על בחירת החמאס ושליחת מפגעים). וגם בשל המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית של פקידי האוצר שלה.

הצעירים בין מסיבות טראנס ירוקות לבין ציניות וחוסר אמונה בבחירות

אחת מההפתעות הגדולות שאולי יעלו לכותרות במערכת הבחירות הבאה היא כניסתה של מפלגת "עלה ירוק" לתוך הכנסת ה-17. ההתעלמות ארוכת-הטווח של ממשלות ישראל מהעישון הגובר והולך בקרב אזרחיה יעלה כנראה בשני מנדטים שינתנו ל"עלה ירוק".

         הפוליטיקה באירופה כבר ראתה שינויים בסדר יום הפוליטי של בוחריה. אחת מהמפלגות המרשימות שעשו דרך ארוכה לתוך הפוליטיקה הראשית הייתה מפלגת "הירוקים" בגרמניה. זו חרטה על דגלה את נושא איכות הסביבה, בנוסף מזוהה גם עם מספר עקרונות בעל אופי סוציאל-דמוקרטי, כגון שיפור מעמד העובדים והפועלים ועוד. גם בישראל יצטרכו המפלגות ללמוד את הנושאים המעניינים את הדור הצעיר, על מנת שיוכלו לשכנע אותו לללכת ולהצביע. מפלגת "עלה ירוק" הבינה כי ישנו תסכול חברתי גדול, בשל הסכסוך האלים, האבטלה והגבולות הלא ברורים של המדינה שמנותב לעשון סמים קלים. האופנה העולמית והמצב המקומי הובילו ציבורים שלמים בחברה לעשן סמים קלים באופן קבוע. אלו מוכנים לוותר על הפוליטיקה של הגנרלים ובעלי ההון על מנת שלא יפריעו להם ביום יום. ובתוך כך אחרי שתי מערכות בחירות כושלות "עלה ירוק" יכלו להוכיח, כי סדר היום הפוליטי של מדינת ישראל ניתן לשינוי, וכי הציבור רוצה לראות "סרט" אחר.

        אחד הסקרים שהראו על המרחק בין הפוליטיקה של"מעלה" לבין הפוליטיקה של "למטה" טען כי יותר מ-40% מהמצביעים בגילים 18-22 אינם מתכוונים כלל ללכת לקלפי. אלו לא מצאו את הרעיונות שלהם בתוך המפלגות הקיימות. או שמא הצעירים הללו בכלל לא האמינו יותר במערכת הפוליטית. הייאוש, הציניות והמסרים הכוזבים של החברה הישראלית החלו לחלחל ולאחד אוכלוסיות צעירות שלמות מתנועת המתנחלים השקועה בתסכול, וגם אוכלוסיות מוחלשות החיות בשוליים, ועוד. אלפי צעירים עוזבים את המדינה מדי שנה ובוחרים לחפש את עתידם במדינות רחוקות. האם אלו יביאו בשורה חדשה בניסיון לשנות את התהליך הפוליטי ולעצב את החזון של מדינת ישראל או שמא הם יישבו בצד, ויבחרו להביט בפוליטיקה כשהיא משחקת עם עצמה סקוואש.

הבחירות ועתיד הבחירות של מנהיגי המערכת הפוליטית העתידית

ישנן שני תיאוריות מרכזיות שבתוכן נעה המערכת הפוליטית. הראשונה טוענת כי "קדימה" תזכה בכ-40 מנדטים ו"העבודה" תקבל כ-20 מנדטים והם ינהלו ממשלת אחדות לאומית. בממשלה כזאת נוכל לנחש את רשימת התיקים החלקית העתידית:

  • ראש הממשלה – אהוד אולמרט
  • שר הביטחון – שאול מופז
  • תיק החינוך – פרופ' רייכמן / פרופ' יולי תמיר
  • שר האוצר – אברהם הירשזון / פרופ' אבישי ברוומן / עמיר פרץ
  • שר התשתיות /המסחר / רשות השיגור – עמיר פרץ
  • שר המשפטים –  יצחק הרצוג / ציפי לבני
  • שר הפנים – אופיר פינס
  • שר החקלאות – שלום שמחון

        התיאוריה השנייה טוענת כי ישנם מעל 25 מנדטים צפים אשר ביום הבחירות עלולים לעבור ל"עבודה". ועמיר פרץ עוד יכול לזכות בבחירות. תיאוריה זו עד כמה שנשמעת מופרכת מקבלת ביסוס חלקי במציאות משום ש"קדימה" היא סוג של חיה חדשה בפוליטיקה הישראלית. אך ככזאת היא חסרת משקל היסטורי. והיא נעמדת בין הימין לבין השמאל ולא מצליחה להחליט לאיזה כיוון היא נמשכת. הימנים הרדיקלים אומרים כי ממשלת "קדימה" בראשות אולמרט תבצע שינויים טריטוריאליים ותמשיך במהלך ההתנתקות. מהלך כזה ייתמך על ידי מוסדות המדינה ה"קנוייים" ואולמרט הוא בעצם המצאה "שמאלנית". השמאלנים הרדיקלים מצדם טוענים כי ממשלת "קדימה" בראשות אולמרט היא ממשלה ימנית ביותר הן משום שהיא לא באמת מנהלת דיאלוג עם העם הפלסטיני וממשיכה בחיסולים הממוקדים והן משום שהיא ניאו-ליברלית וממשיכה לפרק את מדינת רווחה הקלאסית בישראל ולתמוך בבעלי ההון.

          בפעם האחרונה ראינו מפלגה חדשה שנולדה מתוך ואקום מחשבתי של הציבור הישראלי, בדמות מפלגת  "שינוי", שקמה ועלתה לשיאים עם 15 מנדטים והתרסקה ללא מנדטים בבחירות הנוכחיות. עלייתה נבעה משינאת דתיים, שינאת הגלות ושינאת המזרחים התאיידה וקולותיה ברובם עברו למפלגת "קדימה". אולמרט יצטרך להוכיח שיש כיסוי למפלגה חדשה שמנסה לשבור את החלוקה הקלאסית לשמאל וימין בישראל. האם הוא יצליח לעשות את זה? זו שאלת השאלות. ישנה בדיחה ששאלו את אלברט איינשטין, "איך תיראה מלחמת- העולם השלישית?" והוא ענה: "אני לא יודע איך תיראה מלחמת העולם השלישית, אבל במלחמת-העולם הרביעית יילחמו וייזרקו אבנים אחד על השני". בפראפרזה על דברי איינשטין אוכל לומר שדבר אחד בטוח, עמיר פרץ לא מתכוון לעזוב את "העבודה". במידה והוא יעשה מירוץ משופר בבחירות הבאות הוא יוכל לעשות מפנה בחברה בישראל שמתחננת לכלכלה, חברה ותרבות אחרת. בינתיים הוא יצטרך להזהר שלא לחזור על השגיאות שעשתה "העבודה" בראשות פרס בחבירה לממשלת אחדות שתרוקן את "העבודה" מערכיה.

הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "אנשים", בשנת 2006.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.