עלבון תובע הקשבה – ביקורת ספרותית על "בין שמואלוף לבין חזז" ב"תרבות וספרות" – 'הארץ'

הקריאה בספר שיריו השני של מתי שמואלוף אינה קלה, משום שמבעד לדפיו נשקפים זעם נוקשה ומתריס. שמואלוף כותב: "אנחנו העבד והשפחה של הו מרוס וביאליק / קוראים מזרחית, כנגד ומעבר, סוג של / אפשרות שלישית לשירה". אלו הערות על אודות דיכוי, ואל מול הקשב שמציעות המלים, הן הופכת למניפסט נסער שמתנער לחלוטין ובמודע מעקרונות פואטיים ומנקודות התייחסות פואטיות. אולם שמואלוף, צעיר ממוצא עיראקי, נמנע מיצירה של אלטרנטיווה לשונית שתהיה "אפשרות שלישית", שאינה ציונית-לאומית או אירופית. השפה העברית לוכדת אותו בתוכה, מדברת בשמו ומלבה את זעמו; שיריו מצהירים על כך, שפוליטיקת השירה המזרחית מחייבת אותו לנהוג בתחבולות תמרון, שישחררו אותו מלשון שהגזענות טבועה בה. אולם שמואלוף אינו פנוי להתחקות אחר תחבולות כאלו, ועצם המטלה מקוממת אותו. הוא מקונן על בעלותו שמעולם לא התקיימה על העברית: "בערב השירה ביקשו ממני להיות תרבותי / לספר מדוע הגעתי לשירה / מבלי לספר על מלחמת המילים / מבלי לשזור את חרוזי הגזענות / כמו לארגן ערב אגרוף ולשבת בזירה / קשור עיוור".

הכתיבה של שמואלוף אינה מתנצלת, כשהוא חורג בעקביות מכל נקודות האיזון הקולקטיוויות-הלאומיות. תחת הכותרת "שימו לב, שימו לב מה קורה על רכבת השפה שלנו", הוא עושה רשימת מצאי של סימני ערביותו בשפה: "ערבי מסריח, אל תאכל כמו ערבי, מה התלבשת כמו ערבי, ערבי טוב הוא ערבי מת, מות לערבים". קל לדחות את העמדה שלו בתנועת ההתנגדות השגורה, למשל כשהוא כותב בשיר "חרושת הישראליות": "אל תספרו לי על השואה / ותדחו את כניסת הזהות המזרחית לתכניות הלימוד הממלכתיות". אולם דחייה כזאת תהיה טעות. עלבון שותת ובלתי מעובד אינו מצע ליצירתה של שירה גדולה, אולם הוא מונח בספר, על מיציו ועל לשדו, כתביעה להקשבה; הקשבה לקולות שלובשים נפח וגוף בשנים האחרונות, ומשמעותם מצטברת במרחב החברתי והספרותי.

הביקורת פורסמה ב-31.03.2006 בעיתון "הארץ"