בית עבדים: מגזין אנשים

הכתבה מובאת כאן בשינויים קלים מהמקור

 

צילום: אייל פישר

כל עובד זר שמגיע לישראל צריך לשלם לחברת הכוח המקומית שלו בארץ המוצא: בפיליפינים כ-6,000 ש"ח, ובסין כ-10,000 ש"ח. ואתה צריך להבין שבארץ שלהם המשכורת הממוצעת היא כמאה דולר לחושש. על מנת להשיג סכום כזה של כסף להגיע לישראל הם לוקחים הלוואה, בדרך כלל עם ריבית רצחנית של עשר אחוז לחודש. העובד הזר אמור להגיע לפה לתקופה של חמש שנים. במקרה שמחזירים אותו לפני תום חמש השנים, אז הוא לא מצליח להחזיר את ההלוואה. וזה כמו גזר דין מוות עבורו! כי הקרן עם אחוזי הריבית תופחת. והיא כל הזמן גדלה וגדלה ואז הם במעגל אינסופי, שבו הם רודפים אחרי הזנב של הריבית. וכל זאת כדי להספיק להחזיר את הריבית של כל ההלוואות שלהם. ולעומת חברות כוח האדם שמביאה את העובד הזר גוזרת קופון של 1,500-2,000 דולר על כל אחד. ואת החברות הללו לא מעניין שום דבר חוץ מלגזור את הקופון האלו והעובד הזר נשאר עני ממילא.

יוסי איתן, מנהל במשך מספר שנים מערכת של מספר עיתונים, אשר מספקת מידע, זכויות ויותר מכל תקווה לקהילת מהגרי העבודה בישראל. נדמה כי הסיפורים הקשים, אשר עוברים דרך אוזניו ועטו קשים מהרגיל, וזקוקים יותר מתמיד לעינה הפקוחה של התקשורת. הוא הגיע לעיתון לאחר שהייתה בבעלותו חנות שהייתה מיועדת למהגרי עבודה. בעיקר לאוכלוסיה הפיליפינית בשם "קאביין-שופ". הוא שם לב שהם לא היו מודעים לזכויות שלהם. והיה לו ניסיון בעיתונות, הוא כתב ב"כל העיר" בירושלים וב"מוניטין" ובעיתונים חרדיים ואף היה לו משרד פרסום בעבר. אחרי שהוא ראה את הצורך בגוף תקשורתי שיעביר את המידע, הוא לקח על עצמו את השליחות. ואמר שהוא יעשה זאת. הוא האמין שהוא גם יצליח מבחינה כלכלית ובאופן די מקרי, מיד לאחר הקמת העיתון, הוקמה משטרת ההגירה.

יש פה סיפורים מזעזעים. למשל הזונה הסינית היא מקרה קלאסי. נפגשתי איתה לגמרי במקרה. ישבתי עם בחורה סינית בקומה שלישית של התחנה המרכזית החדשה. ולפתע ראיתי בחורה סינית שמסתובבת עם שיחון סיני-ישראלי, שהוצאנו לאור באותה התקופה. קראנו לה שתצטרף אלינו ותוך שיחה קצרה, היא נפתחה אלינו לגמרי וסיפרה הכול. מה שזיעזע אותי במיוחד בסיפור שלה היה, שהיא מאוד קשורה לבעלה ולמרות הכול היא הגיעה למצב של חוסר ברירה, כדי לשרוד וכך היא הייתה חייבת לעבוד בזנות.

הסיפור שלה קשה. היא הוברחה ממצרים, לאחר שהיא לקחה הלוואה בסין של 10,000 דולר כדי לעבוד בישראל. חברת כוח האדם הסינית הבטיחה לה שתהיה לה עבודה כאן. אז כבר על ההתחלה הבדואים כמעט אנסו אותה. כבר בהגיעה לישראל היא חלתה ולא יכלה לעבוד. היא פחדה ללכת לבית החולים, כדי שלא ייעצרו אותה. לקח לה תקופה של חודשיים להחלים, והיא נעזרה בחברים שהיא לא הכירה. כמעט חודשיים היא עבדה בבני ברק. וכשהגיע יום המשכורת המעסיקה שלה רצתה להזמין לה את משטרת ההגירה והיא ברחה. וחברה סינית אמרה לה, שיש הרבה בחורות במצב שלה ושכדאי לה לעשות משהו מהר. כי בכל יום יכלו לגרש אותה מהארץ. וככה היא נכנסה לעבודה הזן. היא הייתה נוסעת לאתרים של עובדים זרים סיניים וכל אחד היה משלם לה 50 ש"ח וככה היו באים אליה אחד אחרי השני. כעבור שלושה חודשים היא חסכה 9,000 דולר ואז היא החליטה להפסיק לעבוד בזנות ומצאה עבודה בכפר-סבא אצל משפחה ששילמה לה 150 דולר לחודש. כעבור שנה היא נסעה חזרה לסין וחזרה לבעלה ולילדה שלה. היא ידעה שיכול להיות שבעלה לא יקבל אותה. אבל היא החליטה לספר לו! והעדיפה למות, מאשר לחיות בשקר. הילדה נשארה אצלו בכל התקופה הקשה שהיא עברה. מה שמצמרר אותי בסיפור הזה זה שלושה דברים: 1. כל המסע שהיא עברה; 2. האהבה שהיא החזיקה לבעלה; 3. למרות שהיא לא משכילה., היה לה אצילות נפש ויכולת התבטאות מדהימה.

כשרואים אישה שאוהבת את בעלה כל כך ומוכנה למות בשבילו, למרות כל מה שהיא עברה, וכל הייסורים, אז זה מאוד נוגע ללב.

 גֵרים בישראל

התופעה המוכרת במקומותינו כ"עובדים זרים" היא בעצם סוג של מהגרי-עבודה אשר עוזבים את ביתם, כחלק מהפער בין מדינות המזרח והמערב ובין מדינות הצפון והדרום. העבודה שלהם בדרך כלל, מסווגת ככזו אשר התושבים המקומיים (אפילו העניים ביותר) לא מוכנים לעבוד בה, בשל הסטטוס הנמוך שלה. עבודה זו בדרך כלל מסוכנת, קשה ומלוכלכת מהרגיל. בז'רגון האקדמי העובדים הזרים מכונים כ"מהגרי עבודה".

מהגרי עבודה סבלו מאז ומתמיד מאפליה ומאלימות, הנובעות משינאת זרים רווית סטריאוטיפים גזעניים. תקופת המשבר בין שני מלחמות העולם כללה הרבה התפרצויות של אלימות כנגד זרים, יהודים ולא יהודים. ההתפרצויות גלשו מעבר לתנועות הפשיסטיות והגיעו אל שיאן בתרומתו של המשטר הצרפתי למשטר הנאצי.

אחרי מלחמת העולם השניה מהגרי העבודה הגיע מהמדינות שאירופה כבשה. והם ספגו גזענות חדשה. כזאת שבה אסור היה לדבר "גזעים", אבל היה מותר לדבר על "דמוגרפיה". בגרמניה למשל בנו ערים שלמות למיליוני מהגרי עבודה מטורקיה ועד היום הם חיים שם עם אזרחות מוגבלת ותסכול גדול.

 יוסי, מנסה לשמור על השחיקה בעבודה בעיתון. הוא יודע שהוא אינו מעל האנשים. למרות שיש משהו מלאכי בשליחותו. לפעמים הוא מספר שהוא מגיע למצב שאנשים מתקשרים אליו ואין לו כוח ויכולת לעזור להם. אבל כל סיפור, עומד בפני עצמו והוא מרגיש צורך אדיר לתרום. סוג של שליחות בחברה הישראלית שהוא נדיר. הוא נעזר רבות בגופים מתנדבים כמו "קו לעובד" (בראשות חנה זוהר) ו"מוקד סיוע לעובדים זרים". והוא מלא בשבחים על העבודה של ארגונים אלו ואפשר לראות שהוא נותן להם כתבות שלמות בעיתונים.

כמה מהגרי עבודה נמצאים בישראל ?

קשה לדעת מספר מדויק, ישנם בסביבות מאתיים וחמישים אלף איש.

 

איפה רוב מהגרי העבודה נמצאים? יש להם מרכזים מחוץ לתל אביב?

כעשרים אחוז מכל מהגרי העבודה נמצאים בתל אביב. בסופי-שבוע הם מגיעים כשישים/חמישים אחוזים ממהגרי העבודה לתל אביב. לקהילה הפיליפינית יש קהילה ישנם מרכזים קטנים בחיפה ובירושלים. הסינים מפוזרים ואין להם מרכז חוץ מבעיר תל אביב. הם גרים באתרי העבודה שלהם. התאילנדים הם המעניינים כי הם כמעט ולא מגיעים לתל אביב בסופי שבוע ואורח החיים שלהם שונה לגמרי משני הקהילות האחרות.

כמה סולקו, מתי ומדוע?

בשנת 2000 סולקו ועזבו "מרצון" יותר מכמאה חמישים אלף איש. השיא היה בשנת 2003 שהיו מעל מאתיים אלף מהגרי עבודה שעזבו.

מדוע ישנה משטרה מיוחדת למהגרי העבודה?

 משטרת ההגירה הוקמה באוגוסט 2002, אך בפועל הם החלו לתפקד בינואר 2003. בתחילה היו כ-480 תקנים לשוטרים והתקציב השנתי היה כמאתיים מיליון שקלים. בשנת 2005 קוצצו התקנים לכ-300 תקנים ועדיין לא ידוע מה יהיה השנה (2006). אם החליטו לגרש, אז צריך לגרש. השאלה כמה תקנים צריך ואיך עושים את זה. במשטרת ההגירה לא צריכה להיות במשטרה. כי שהם נמצאו בתוך משטרת ישראל, אז כל העסק היה מפוזר. במקרים שהיינו צריכים לשחרר מישהו, עברנו בין כל המשרדים והבירוקרטיה היא בלתי נסבלת. עכשיו זה יתרון, שהכול מרוכז במשרד אחד ולא צריך להסתובב בין כל משרדי המשטרה.


האם נכון שגם חברות גדולות מרמות את מהגרי העבודה?

כן. חברות בטוח מנסות הרבה פעמים לרמות את העובדים הזרים. למשל אם העובדים חולים אז החברות מתנערות מהצורך לשלם את תשלומי הפיצוי וכד'.

מה אתה חושב על ההופעה של העובדים הזרים בתוכנית הטלוויזיה הקומית של יאיר ניצני. האם הם היו שם רק סוג של פלקט שעליו משתקפת האטימות של החברה בישראל?

ג'יג'י, המתנדבת הפיליפינית, שעובדת בעיתון, הייתה חלק מהצוות של התוכנית. ואני לא הצלחתי להבין עד היום מה הם עשו שם. נראה לי מוזר לגמרי!

התקווה שבעיתון

       מדינת ישראל הפכה ממדינת "עלייה" למדינת "הגירה". ואזרחי ישראל התרגלו לקיומם של מהגרי עבודה חסרי זכויות. בשנות השבעים הפלסטינים היו כ-7% מסך כוח העבודה הישראלי. עבודתם הזולה "עקפה" את זכויות העובדים של שוק העבודה הישראלי ויצרה כוח עבודה זול שהניע את המשק בישראל. בשנת 1993 החליטה ממשלת רבין לפתוח את מדינת ישראל לגיוס יזום של עובדים מעבר לים כחלופה לעובדים הפלסטינים. הרקע להחלטה היה קשור לאופן שבו מדינת ישראל ביקשה להתמודד עם המצב הביטחוני והסגר בשטחים והלחץ הבלתי פוסק של גופים אינטרסנטיים חזקים מאוד (כמו התאחדות הקבלנים והלובי החקלאי) לפתוח את השערים למהגרי עבודה.  לא היה שום דבר "טבעי" או "הכרחי" בהחלטה להתיר את ייבואם של מהגרי עבודה. היתה זו החלטה פוליטית שהתאימה לאינטרסים קצרי הטווח הן של הממשלה והן של המעסיקים. כך, חייהם של מאות אלפי מהגרים הפכו רלבנטים ושאלות רבות החלו לעלות.

צילום: אייל פישר

       פתחנו את העיתון בחודש מאי 2002 והגיליון הראשון יצא כבר בחודש אוגוסט באותה השנה. בתחילה משטרת ההגירה עשו לנו הרבה בעיות. כבר בספטמבר 2002 מיד אחרי הוצאת הגיליון ארבו שוטרים ועצרו את אלברט קנדאי שהיה העורך באותה התקופה. בינואר 2003 הם גרשו אותו מהארץ. באפריל 2003 הם פשטו על המשרדים שלנו ועצרו את שתי העורכות. אחת הייתה סינית והשניה פיליפינית. היה ויכוח גדול בין פורז שהיה שר הפנים ואלקים רובינשטין, שהיה היועץ המשפטי של ראש הממשלה לגבי שחרורם. אך לבסוף פורז דאג לשחרר את העורכת הסינית ואחרי זה היה לנו מאבק ארוך לגבי העורכת הסינית. אליקים רובינשטיין התווכח עם ניצב גנות יעקוב ראש משטרת ההגירה. ובסוף הם גרשו אותה, משום שהיא כתבה לדבריהם מאמר "הסתה" שבו היא אמרה לעובדים הזרים הסיניים שיותר בטוח להם ללכת עם צילום של הדרכון. וזה היה בניגוד לחוק.

        היום מספר יוסי איתן שיש להם קשר הרבה יותר טוב עם דודי פרץ, ראש מדור חקירות במשטרת ההגירה. ובדרך כלל, שהעובדים הזרים מדווחים על התעללות ועל מצבים שבו רימו אותם, אז יש לו אוזן קשבת. והוא תמיד מוכן לעזור והרבה פעמים השניים משתפים פעולה יחדיו. בתחילה משטרת ההגירה ראתה ביוסי איתן ובמערכת העיתון גורם שמפריע. משום שהם יידעו את העובדים לגבי הזכויות שלהם. וכי העובדים ידעו למי לפנות ולהתלונן כשהם קופחו. אבל אחרי הרעש והמהפכה התקשורתית של שנת 2003, שבה הציבור דרש שינוי מדיניות, אז המשטרה הבינה שהיא צריכה לשנות גישה. והם החליטו שעדיף לשתף פעולה מאשר להילחם בעיתון. הם הבינו שהעיתון הוא גורם שישנו והוא גורם חשוב בתיווך.

כמה עיתונים מופצים ?

את העיתון לקהילה הפיליפינית אנו מוכרים במחיר של 7 ש"ח, בתפוצה של כ-6000 עותקים.

את העיתון לקהילה הסינית אנחנו מוכרים במחיר של 10 ש"ח, בתפוצה של כ-1500 עותקים.

אבל אתה צריך לזכור, שכל עיתון קוראים מספר בני משפחה וקהילה, כך שמספר הקוראים גדול הרבה יותר ומכסה כ-80 אחוז מהקהילה.

מי עורך את העיתונים ?

כרגע אנחנו בתהליך של חיפוש אחר עורכת ישראלית, אבל לכל עיתון יש עורך משנה מקהילה הספיציפית ובעצם שניהן בחורות. הבחורה הסינית עורכת בשפה הראשית של סין – "מנדרין" והבחורה הפיליפינית עורכת את עיתון "מנילה" שרובו כתוב באנגלית וחלקו כתוב בשפת הטאלוק.

האם יש עיתונים אחרים שמופצים חוץ מהעסק שלכם?

כן, לקהילה הפיליפינית יש שני עיתונים נוספים.

אז איך אתם בדיוק עובדים, האם הם באים לתל אביב לקנות את העיתון, או שאתם שולחים להם את העיתון בדואר?

יש מערכת הפצה מסודרת ובתוכה ישנן כמאתיים נקודות הפצה. נקודות אלו כוללות עשרים אחוז מאלו שמתעסקות עם הזרים. ושמונים אחוז של אנשים מתוך הקהילה שמוכרים את העיתון לחברים שלהם באזור המגורים במקום בו הם מתגוררים.

מה הקו של העריכה, אני רואה שיש גם מאמרי פוליטיקה וגם בידור וגם משפחה. האם בהתחלה ניסחתם קו פחות פוליטי ועכשיו אתם יותר פוליטיים?

בתחילה דווקא היינו עיתון הרבה יותר רציני ולאט לאט הבנו את טעם הקהל והרחבנו את המדורים הבידוריים והתעסקנו פחות בפוליטיקה. וחיפשנו כתבות יותר קלילות. ואנחנו גם משתדלים לתת לקהילה מידע על מה שמתרחש בארצות המוצא שלהם.

מאיפה מגיע המידע על המתרחש בפיליפינים למשל?

טוב, אנחנו קוראים באינטרנט.

קראתי את הכתבה על רנאטו סאבו, עובד משרד ההגירה שסרח וסיפר שקיבל טובות הנאה מ-100 עובדות פילפיניות. מה קורה עם הפרשה הזו היום ?

עשינו עליו שני כתבות. הורידו את סעיף האישום שלו בדבר שוחד מיני. אך המשפט שלו עדיין ממשיך.

המצב של מהגרי העבודה לא מאפשר להם לקבל זכויות אדם בסיסיות. עם הזמן הם מגדלים את ילדיהם כאן. הילדים גדלים ולומדים עברית ומרגישים חלק מהקהילה הישראלית, אך עומדים מבחוץ ללאום הישראלי. בעולם כולו אנו מכירים את התסכול של המהגרים אשר לא מקבלים זכויות אדם ואזרח בתוך הלאום המקומי כמו למשל בצרפת. תסכול זה מוליד מהומות. האם אתה חושב שיום אחד נראה התארגנות כזו מצד מהגרי העבודה ?

לא, קשה לי להאמין שזה יקרה כאן. מהסיבה הפשוטה שהם לא מושרשים פה, וגם לא נמצאים פה מספר שנים גדול.

חברות כוח האדם כמו מנפפואר מרוויחות הון תועפות מהמדיניות של "דלת מסתובבת" שמופעלת כאן, שבתוכה מגרשים את אותו סכום של מהגרי עבודה שמביאים לארץ. האם תוכל לפרט לגבי המדיניות הזו ?

השנה העלו בכ-7000 ש"ח את האשרות של הזרים שניתן להביא בשנה. ולגבי אשרות של זרים. אישרו כ-40,000 זרים לעבודות סיעודיות. ובוודאי שחברות כוח אדם מרוויחות מכך וגם שני המדינות בשני צדי הצדדים.

צילום: אייל פישר

"ואת הילוד השליכוהו"

יוסי איתן מביט מעיני מהגרי העבודה על החברה בישראל ולא רואה את מה שאנו מכנים "חברה ישראלית". במקום זה הוא אומר דברים חריפים על חוסר האנושיות של החברה.

בגלל שהיינו גרים בגולה, והיינו אלפיים שנה חוץ לציון, ועברנו אינקוויזציות ושואה, אז היינו אמורים להיות הרבה יותר אנושיים. אך תוך דור או שניים, אנו חיים בחברה כל כך חומרנית ואת הדור הזה רק מעניין להשיג כמה שיותר. ואיבדנו את האנושיות שהייתה אמורה להיות לנו, ואין אהבה או אנושיות. בכל חג פסח אנחנו נזכרים בדרך בה פרעה ניסה להקשות על היהודים הגרים במצרים. אנו נזכרים ונשבעים לא לשכוח את היד הקשה של פרעה. אך נדמה שיותר מתמיד החברה בישראל שכחה את המקום ממנה היא הגיעה. החוק הגזעני שלא מתיר למהגרות עבודה להישאר עם הילדים במקרה של הריון, לא נקלט ולא מובן והתנ"ך הופך אותנו לפרעה בסיפור הזה. אני מכיר בחורה אחת שהיום עצרו אותה ויש לי את הטלפון שלה והיא בהיריון, בחודש השני, מגבר ישראלי היא התקשרה אלינו לעזרה. היא אמרה שהבחור הישראלי מבקש שהיא תעשה הפלה. אבל היא רוצה להוליד את התינוק בישראל. הם גרו ביחד והיא עובדת לא חוקית ועכשיו היא בכלא.

החוק מדבר על עובדת חוקית שגם אחרי שהיא שנה בישראל, במידה והיא נכנסת להיריון, אז היא צריכה לשלוח את הילד שלה, לפיליפינים או לסין וכד'. וזאת במידה שהיא רוצה להישאר בישראל למשך 5 שנים מלאות של אישור העבודה. כל מה שקשור לעובדים זרים יש כל כך הרבה החלטות לא הומניות. לבקש מאימא להפרד מתינוק, ועוד בשנים שהוא הכי הרבה זקוק לה. ובעצם המדינה מעמידה אותה בברירה שאם היא חוזרת עם התינק, לפני שהיא מחזירה את הלוואה, אז זה גזר דין מוות. ולכן היא נאלצת להפרד מהתינוק שלה. כי צורך ההשרדות – הכוח הזה, חזק מכל כוח אחר במציאות של העובדים הזרים בישראל.

צילום: אייל פישר

        הפחד ממהגרי העבודה הינו פחד בלתי רציונאלי, אלי ישי, מנהיג ש"ס דיבר על כך שהם מביאים מחלות מאפריקה וששכונות שלמות הפכו אפריקאיות. נתניהו ופורז התאכזרו אליהם ביותר. הפוליטיקאים אשר שייכים למחנה הימין, פוחדים בעיקר מנישואי תערובת. אך נדמה כי יותר מכל פוחד הציבור הישראלי מתוך הפחד מיתרון "האדנות", כלומר השליטה ב"אחר". מהגרי העבודה בישראל הפכו לסוג של עובדים זולים, אשר כוח העבודה שלהם מצעיד את המדינה קדימה. והוא גם גם כזה שמספק את יצר הכיבוש של הישראלים שרוצים להשאר במצב תמידי של "אדונים ומשרתים".

אם אני מעוניין להתחתן עם מהגרת עבודה, איך אני עושה את זה?

היום הם יערימו לך הרבה קשיים אם תרצה להתחתן עם עובדת זרה. אם היא לא עובדת לא חוקית אז ייקח לך די הרבה זמן עד שהיא בכלל תוכל להכנס לישראל. וזאת גם אחרי שתתחתנו. ואם היא עובדת חוקית אז לא תוכלו להתחתן בארץ. ותצטרכו לצאת לקפריסין או לארץ אחרת, או אף ארץ המוצא שלה. וגם אחרי שהיא התחתנה וגם אם היא חוקית וחוזרת אתך לארץ, עדיין אתם צריכים להוכיח שאתם באמת זוג שחי ביחד. ויבואו לבדוק אותכם. ועל כל דבר קטן יוכלו לגרש אותה.

איך הילדים של מהגרי העבודה חיים בישראל?

קודם כל הגנים גרועים. כי הילדים מרוכזים בתוכם בתנאי צפיפות איומים, בתוך בתים מאולתרים, במקומות שבדרך כלל גם הגננת לא חוקית. וזו הייתה הברירה היחידה שבתוכה היא יכלה לעבוד. בתל אביב הילדים לומדים ב"ביאליק" וב"רוגוזין". מדובר בהורים שיש להם הרבה זמן בארץ. שהילים שלהם באו איתם וגדלו בארץ. החוק שניתן לאחרונה ואפשר לילדים להשאר ולהתאזרח בישראל הוא "עלה תאנה" כי מתוך 1000 בקשות אשרו רק כ-100 ילדים.

ראיתי שבעיתון יש מדור של LOVE MATCH, מה קורה בתוכו ?

זה מערכת של היכרויות בין ישראלים לבין מהגרות עבודה, בעיקר פיליפיניות. הגברים מפרסמים בעיתון והרבה פיליפניות שבודדות בישראל נענות ומחפשות קשרים. רק לאחרונה נודע לי על זוג שהתחתן דרך הלוח הזה.

מהו החזון שלך ביחס לנישואים בין ישראלים לבין קהילת מהגרי העבודה?

בחזון שלי האהבה היא מעל לכל. בנישואים מי שאוהב אחד את השני, אז צריך להקל עליו על מנת שיוכל לחיות ביחד.

עדכון מהעתונות – דו"ח: כ-20 אלף זרים עובדים בישראל בתנאים של עבדות (עתון הארץ – יוני, 2006)

דו"ח: כ-20 אלף זרים עובדים בישראל בתנאים של עבדות
מאת ראלי סער
16-20 אלף עובדים זרים ממדינות מתפתחות כמו רומניה, ירדן, טורקיה, תאילנד הפיליפינים ונפאל, עובדים בישראל בתנאי עבדות, בעל כורחם. כך קובע דו"ח חמור של מחלקת המדינה האמריקאית, שפורסם שלשום בוואשינגטון.

הדו"ח מדרג את המדינות בהתאם למאבקן בשנה שעברה למיגור תופעת הסחר בנשים למטרות זנות או עובדים זרים המועסקים בתנאי כפייה.

הממשל האמריקאי, שהכריז מלחמה על הסחר בבני אדם, מפרסם מדי שנה דירוג של כל המדינות, בהתאם למאמציהן למיגור התופעה הפסולה.

בשנה שעברה מוקמה מדינת ישראל במדרג השני (ארצות הפועלות למיגור הסחר בבני אדם, אך אין בפעולותיהן די), לצד 76 מדינות שרובן אינן מערביות, עקב מאבקה למיגור הסחר בנשים למטרות זנות; השנה, ירדה ישראל למדרג השלישי – "מדינות המצריכות מעקב מיוחד", עקב חוסר המאמצים שננקטו ביחס למיגור הסחר בבני אדם למטרות עבודה.

מלבד ישראל, המדינה המערבית הנוספת הנמצאת במדרג זה היא דרום אפריקה. לפי הדירוג בטבלה זו, הכולל 32 מדינות, לצד ישראל מצויות מדינות שאינן מערביות כמו בוליוויה, מצרים, אינדונזיה, אלג'יר ובחריין, שאף הן לא משקיעות די מאמצים במאבקן נגד תנאי העבדות שבהם מועסקים העובדים הזרים.

הדו"ח מצא כי סוכנויות לכוח אדם, מאלצות את העובדים הזרים לשלם בין אלף ל-10,000 דולר כדמי תיווך לשם מציאת עבודה בארץ, עובדה המציבה עובדים זרים אלה (המשתכרים שכר מינימום ואף פחות, ר"ס) "במצב פגיע ביותר המתמרן אותם לעבודה בתנאי כפייה, בהגיעם לישראל".

הדו"ח קובע, כי ישראל מוקמה בדירוג המדינות המצריכות מעקב מיוחד, עקב "כישלונה לספק עובדות" לממשל האמריקאי על הגברת מאמציה במאבקה למיגור תנאי הכפייה התעסוקתית, שעליהם דיווחו אלפי מהגרי עבודה שעובדים בארץ בחקלאות, בניין וסיעוד.

לפי הדו"ח, ממשלת ישראל לא חוקקה חוקים ברורים שיקבעו כי "כל צורות הסחר בבני אדם, כולל סחר למטרות עבודה, אינן חוקיות".

בנוסף, ישראל לא הקימה מקלטים למען עובדים זרים שהועסקו בתנאי כפייה, או סיפקה להם סעד חוקי.

ד"ר עו"ד יובל לבנת, היועץ המשפטי של עמותת "קו לעובד" ציין, כי "המיקום שבו הוצבה ישראל ביחסה לעובדים זרים חמור מאוד, ומהווה סנקציה קשה".

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ will be published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

%d בלוגרים אהבו את זה: