יהלום לא מלוטש: על ספרו של דרור בורשטיין


חייהן של ארבע משפחות (לוין, רובינזון, קירש, מישורי) מתכנסים אל תוך הרומאן החדש של דרור בורשטייין. גיבורי הספר נעים בין תל אביב, לבין ירושלים, איטליה ומלבורן, ויסודותיו הרעיוניים ממוקמים בין הספֵירה המשפטית לבין הספֵירה הספרותית. הסופר/המשורר יוצר מצד אחד את התרבות, הערכים, ומחזיק בהון תרבותי סימבולי גבוה "אלה שמתרגמים אותם עוד לפני שהם יוצאים כאן לאור, שיש להם חוזים לכל החיים עם האנגלים, הצרפתים, הסינים, האמריקאים!" (עמ' 81). מצד שני, בורשטיין מציב את גיבוריו בעולם ספרותי רווי קינאות, שינאות, סיכסוכים, אובססיביות יתר, אופרטוניזם, נפוטיזם ועוד "החברים של אבא שלך, שהיו אידיאליסטים, בחרו לשקוע, מי לעוני ומי לטירוף ומי למגלומניה ומי לתשישות ומי לגרפומניה ומי לדכאונות פתולוגיים" (עמ' 479). עורך הדין מצד אחד יוצר את החוק, הסדר, מגן על החלש, מסדיר סכסוכים וגם הוא מחזיק בסטטוס חברתי גבוה. "פירמה זה משפחה, השם שלך מתחבר לשמות האחרים וכבר אתה מרגיש נהדר, יש לך לאן ללכת" (עמ' 628). מצד שני עורכי הדין, נלחמים אחד בשני בשיניים חשופות, מנצלים את המתמחים, שוקעים בהיבט המשפטי של המילים, מאבדים צלם אנוש והופכים לטכנוקרטים: "לרוע מזלו נפל על חבורה שאי אפשר לרמות בקלות, עורכי דין שראו הרבה, הולכים כאן למזג בעדינות של מנתח בנק וחברה להשקעות, תאגידי בנק הנסחרים ונסחרים בבורסות הגדולות, איחוי כזה של רקמות הקפיטל לכדי ישות שלישית וחדשה, לא מין נוכל מזיע ומדובלל ומעשן כמו זה יחטוף להם את כסף העמל" (עמ' 325). הספירה המשפטית והספירה הספרותית הופכות להיות כלי בידי המדינה, השוק, ההיסטוריה של המנצחים, התרבות, הקפיטליזם ויחסי הכוח העולמיים. בכל משפחה יש לפחות משורר/סופר ועו"ד המנסים לשרוד, לנצח ולמנוע מאחרים את הדומיננטיות.

שתי הנשים המרכזיות בסיפור, לאה לוין וורדה רובינזון, אימותיהם של נחמן (לוין) לורי ושאול רובינזון, מעוצבות כדמויות חזקות אשר שרדו את השגעונות של בעליהן. ובכל זאת, הן לא מוצאות את מקומן בישראל. לאה לוין נפטרת באופן מיסתורי כבר בתחילת הסיפור, ואילו ורדה רובינזון עוזבת את ישראל לטובת החיים באוסטרליה.

שתי דמויות האב הראשיות בסיפור שוקעות בטירופים. שרגא רובינזון מפרסם ספר אחד, "העיר", אך אוסף את העותקים לאחר מכן מהחנויות. מרגע זה חייו הופכים להיות חיים הזויים של אשליות ושינאות. מלכיאל רובינזון שוקע גם הוא בשגעון, לאחר שביצע פשע מלחמה. הוא מועבר לבית מוגבלים נפשית המוחזק על ידי הצבא. שני הבנים, נחמן (לוין) לורי ושאול רובינזון (כסמנים של הדור השלישי האשכנזי) מנסים למרוד בהוריהם, אך בדרך זו או אחרת הם שוקעים באופן דטרמינסטי בשגעונות גדלות, מלחמות אגו, עולם בודד ומנוכר משלהן. נחמן הופך לסופר ומשורר, ומתברר שהוא העתיק את ספרו של אביו "העיר" ופרסמו מחדש, "ומן 'העיר' נהייתה 'מפה', ו'גיאוגרפיה', השתנה השם, והנה לפניו, במחי כמה שניות של הקלדה, הספר כבר אחר" (עמ' 617). הוא נלחם בחברו הטוב שאול המנסה לייצר קריירה ספרותית משלו, ומנסה גם להשמיד את העותקים האחרונים של הספר של אביו. שאול רובינזון, סטודנט לספרות, שואל את עצמו כיצד הוא יהפוך לסופר "כבר חצי שנה אני הולך ונכשל בכתיבת הרומן הזה שלי, אמר רובינזון ללורי" (עמ' 83). והוא מקנא בנחמן לורי, שכבר את קיבל פרס פוגל לעיני 10,000 איש. הוא מתרחק מהדרך הצבאית של אביו, אך בדרכו הספרותית הוא הופך אובסיסיבי, מרחיק עצמו מאפשרות לזוגיות ואף מנהל סוג של התכתבות מעניינת עם הנצרות.

הנחת היסוד העולה מהספר היא שההצלחה של האחד היא באופן עקיף הפסדו, כשלונו והתמוטטותו של השני. בנוסף, ניתן לומר ששני הגיבורים מספרים גם את הסיפור של הציונות (כסמן של הדור השני), שמצד אחד העמידה נרטיב צבאי שאיבד מתוכנו ומצד שני הציבה פטפטת אינסופית, המתרוקנת ממהותה.
תמה מעניינת נופסת בסיפור היא הבחינה של תל אביב דרך מוסדותיה, במרחב גיאופוליטי מסוים הקושר בין ידע לכוח. בורשטיין מביט בזכוכית מגדלת על יחסי הכוח הנוצרים על פיסת הקרקע כתוצאה מההעמדה הצמודה של בית אריאלה, בית אסיה, בית אירופה, בית המשפט ואיכילוב.
"הרוצחים" רווי במצבים פארודיים, ושפתו של בורשטיין היא מורכבת, מרשימה ובעלת הומור שחור. אך חולשתו של הספר העבה (652 עמ') היא שהוא מניח את העלילה וקצב התקדמותה בצד. למשל, נדמה כי החלק הראשון נע באיטיות ופורס היסודות האקספוזציונים של הסיפור. מאידך לקראת אמצע הסיפור, יש הרגשה שהסיפור מתחיל לנוע קדימה. הסיפור נע בין עבר, הווה לעתיד. העלילות הנפתלות מנסות להתחקות אחרי האירועים המרכזיים השונים – מות לאה לוין, התאבדותו של ברונו קירש, השוד של הספריה שמבצע שאול רובינזון ועוד. אך נדמה כי לא ניתן מקום שווה לקצב התקדמות העלילה ביחס למקום שניתן לפירוק האירועים, ובזאת כשרון הכתיבה המרשים של בורשטיין מוחמץ והופך למייגע. כך יוצא שעטיפת הספר, לא באמת מתחייבת לסיפור מתח עם שני רוצחים. העלילה הדלה לא מצליחה להחזיק את הביקורת הנפלאה של בורשטיין על עולם הספרות ועריכת הדין, כאלגוריה למצב שבו שרוייה ישראל מאז רצח רבין. כשמצד אחד, התרבות לא מצליחה לייצר דור צעיר, המנסח פרוגרמות תרבותיות, כלכליות ופוליטית חדשות. ומצד שני, בית המשפט, הינו הספירה שבה הריבון "מלבין" את החלטותיו בנוגע לכיבוש, הדיכוי הכלכלי והיעדר אסטר
טגיה עתידית לישראל.

עולם הדימוייים שבתוכו נעות חלק הדמויות הוא אחיד, וחלקן גם מדברות בשפה דומה (למשל נחמן ושאול). הן מתמצאות במוזיקה קלאסית, שואבות דימויים מעולם הציורים הקאנוני ומשתמשות בציטוטים ו'ניים-דרופינג' מתוך העולם הספרותי האירופוצנטרי. בורשטיין מייצג גם את הקול הערבי הרדיקלי ואת ההיסטוריה הפלסטינית, בדמות הפוסטר שנתלה על גבי מסעדת החומוס מחד וגם תורם לעיצוב דמות מזרחית חדשה, כמו זו של הסטודנטית גילה דהאן. אך יחד עם זאת, מופיעות סבפר גם לא מעט דמויות סטריאוטיפיות ועילגות: למשל, מקומו החוזר של הערבי, כמוכר החומוס בסניף המרכזי של "עבאס" בירושלים "יום העבודה נמשך משש בבוקר ועד שתיים … והוא מחשב כמה טונות של חמוס מעך ועוד ימעך ונד בראשו בעצב" (עמ' 638). בנוסף, ישנן עדיין דמויות משניות מהמעמד הנמוך, שמועצבות באופן עילג ומיני, למשל המתמחה תימני "אם לא הייתי גיי הייתי שם לה בגדול, אמר מן הסולם שבארכיב נחשון המתמחה התימני" (עמ' 18); נהג מונית "אם אין פקקים אנחנו שם עד שש אני בבית, חושב לו הנהג ובאפו כבר ריח ירכיה של אשתו … תקרא את העיתון בינתיים אם אתה רוצה חבּוּבּ" (עמ' 52); והדוגמנית מזרחית, שגופה ימכור את היצירה הספרותית הפרוזאית, "עזבתי סופית את השירה. עכשיו רק פרוזה, לא שטויות, אני הולך על עלילה ברורה, על הכריכה של דוגמנית, נו זאת, שירלי ערוּסי, אמרתי לפופאי – רק ערוּסי!" (עמ' 83).

ברגעי השיא של הרומאן, מצליח בורשטיין לגעת במהויות של החברה בישראל. הוא מצליח להגדיר מהי הכתיבה הנכונה, "הכתיבה חייבת להיות קלה, כמו לדחוף חתיכת קרח על משטח קרח, סימן בידו תנועה רצופה וחלקה ואטית, אתה חייב להיות לגמרי בתוכה, לרכוב על המילים כמו ציפור על הרוח" (עמ' 317); ומהי חווית המטייל הישראל בחו"ל, "וגדי אמר שלדעתו הם מוחאים כף לא לטייס אלא לעצמם, כלומר כדי להודיע לעצמם שהם יחד, קבוצה אחת של אנשים, שהם היו במקום רחוק וחזרו יחד, כפי שהם מוחאים כפיים כשהם מגיעים למקום זר, כדי להודיע שהם אמנם יצאו מישראל אבל הם עדיין ישראלים" (עמ' 167). רגעים אלה רק מסמנים לנו שבורשטיין הוא אחד מהסופרים הבאים שיתרום לשפה של הדור השלישי בישראל.

הדמויות בספר מלהגות ללא הפסקה. הפער בין הביקורת החריפה שנשמעת בספר זה על עולם הספרות לבין העומס של וידויי גיבוריו מעורר את השאלה מדוע לא נעשתה לספר עריכה מהוקצעת יותר, שהיתה מאווררת אותו ומלטשת את מבנה המעשים. הספר במתכונתו הנוכחית עמוס מדי, וזאת למרות הכשרון ויכולת הכתיבה המרשימה של בורשטיין.

ביקורת שהתפרסמה בתאריך ה-20.04.2006 ב-NRG ספרים