כובש, נכבש ופמיניסטית: על "סויטה צרפתית" לאירן נמירובסקי

"סוויטה צרפתית" הינו היצירה הספרותית האחרונה של הסופרת היהודיה אירֶן נמירוֹבסקי, שהיגרה מרוסיה לצרפת ומצאה את מותה באושוויץ. הרומאן הינו יצירה מרשימה, בעל שני חלקים: "סערה ביוני" ו"דולצ'ה". הסופרת חלמה לייצר ספר של אלף עמודים, בעל מבנה של סימפוניה בחמישה חלקים,  כשהמודל שעמד לנגד עיניה היה הסימפוניה החמישית של בטהובן. הספר ניצל בעקבות תושיית שני בנותיה, ששרדו את התופת הנאצית ושמרו על הספר ובתחילת 2004 הוא זכה לפרסום ראשון בצרפת.

קו פרשת המים של הספר, על שני חלקיו, הוא הרגע שלאחר קריסת קווי ההגנה האחרונים של הצבא הצרפתי והציפייה לכניסת הצבא הנאצי לפאריז. תושבי פאריז שחששו שגורל עירם יהיה כגורלן של ורשה ורוטרדם – שנהרסו עד היסוד בהפצצות מן האוויר – ונמלטו ממנה לאזורי הכפר. העיר התרוקנה כמעט לגמרי בתוך פחות משבוע, ומעריכים כי כעשרה מיליון פליטים נדדו בדרכי צרפת בימי המנוסה ההמונית, ה-"Exode". מצבי חירום, כמו אסון קתרינה ונפילת טילי הסקאד ברמת גן, חושפים בפנינו את הקונפליקט המעמדי והחברתי "הנסתר". המרקם הפוליטי, שדואג לטשטש את ההיררכיות החברתיות, נגלה במערומיו.

בניגוד לספרים אחרים שנכתבו על תקופה זו, אירֶן מבקרת דווקא את החברה הצרפתית ומציבה מראה בפני הדקדנס של תרבותה. הספר נשען על צירים של מגדר, מעמד, יחסי מרכז-פריפריה וביקורת חברתית נוקבת. נקודת מבטה הפמיניסטית (בקריאה פרשנית עכשווית, ולא כמבט אנכרוניסטי) מצביעה על מקומה המרכזי של האישה, ומעניקה לה עוצמה. למשל גב' פריקאן מהמעמד הגבוה היא זו אשר "ניהלה ביד ברזל את כל ענייני שגרת הקיום, החל במשק הבית וחינוך הילדים וכלה בקריירה של בעלה" (עמ' 12).

הסיפור הראשון, "סערה ביוני" מתחקה אחרי ההתארגנות של מספר משפחות ועזיבתן את פאריז דרומה. כל משפחה מייצגת ספֵירה, מעמד ונקודת מבט אידיאולוגית בחברה הצרפתית. משפחת פריקאן זכתה למעמד החברתי הרם, כתוצאה מירושה של זקן הבית. במשפט אחד מתומצת מתארת אירֶן את הפטרונות הטבועה במבט של גב' פריקאן על פשוטי העם, "'הם לא רעים, אם יודעים איך להתנהג אתם', הייתה אומרת בנימה סלחנית ונוגה מעט, כאילו דיברה על חיה בכלוב" (עמ' 14). הסופר גבריאל קורט עוזב ביחד עם פלוראנס פילגשו. קורט חרד ברגע שהוא מגלה שז'יל בלאן – ראש מועצת השרים, שסיפק לו אתננים רבים, עזב את צרפת, והוא פוחד לעזוב את סביבתו "הטבעית" והספרותית: "הוא שנא את המלחמה. היא איימה לא רק על חייו ועל רווחתו: היא הרסה בלי הרף את עולם הבדיה, העולם היחיד שבו היה מאושר" (עמ' 24). פיליפ פריקאן אשר הפך לנזיר מייצג את הספירה הדתית, אשר מנהלת יחסים קרובים עם המעמד הגבוה. הוא לא באמת עושה צדקה כשהוא מקבל אחריות על חבורת ילדים, כי אם מחפש את גאולתו בהתרחקות ובניכור מהם. הסוף המר אליו הוא נקלע מזכיר מאוד את התנהגות הילדים ב"בעל-זבוב" של ויליאם גולדינג.

ז'אן ומואיז מישו, זוג זעיר בורגנים, הם בין הדמויות היחידות השומרות על צלם אנוש במסע החוצה מפאריז, וזאת למרות הקושי שמעמיס עליהם מר קורבן, מעסיקם, שמחליט לנסוע במכונית עם פלגשו להצטרף למשפחתו בעיר טוּר. "אבל כשהתקרב מטוס, הם (הזוג מישו – מ.ש) שקמו על רגליהם. שרר ביניהם חמלה, נדיבות, אותה חמימות פעלתנית ומגוננת שהאנשים הפשוטים מגלים רק כלפי אחיהם, כלומר העניים" (עמ' 61). נקודה זו מבליטה חולשה מסוימת בחשיבתה המרקסיסטית של אירֶן, שכן אחווה מעמדית "אוניברסלית" שלעצמה אינה מספיקה על מנת לייצר סולידאריות חברתית. המפגש בין המעמדות אשר חיו בנפרד, בתוך תודעה לאומית "מדומיינת", גורם להבנה עד כמה בפועל ריקה הזהות הלאומית מתוכן. הפריפריה הופכת לרגע להיות מרכז, והפליטות למצב קיומי אשר מגדיר מחדש יחסי כוח.

החלק השני של הרומאן מכונה "דולצ'ה", מונח מוזיקלי שמתורגם למתיקות. עלילת הסיפור מתרכזת בכפר בוּסי, לשם הגיעו החיילים הגרמנים והתנחלו. אירֶן בוחנת גם בחלק זה של הרומאן את נקודת המבט של הנשים שנשארו מאחור. היא מציבה שתי נקודות מבט מתנגשות. האחת היא נקודת מבטה של מדלן, אשר מאכסנת גבר גרמני שמחזר אחריה. בעלה בנואה מבחין בתשוקת החייל הגרמני והגברים מתעמתים ב"מלחמה" גברית מקומית על האישה הצרפתית. השניה היא נקודת מבטה של לוסיל, החיה אצל גב' אנז'ליה, אֵם בעלה – גסטון אנז'ליה. בין לוסיל לבין החייל הגרמני השוכן אצלן מתפתח סיפור אהבה. החייל הגרמני מתגלה כנדיב, סקרן ותרבותי. קשריה ההדוקים עם החייל זוכים לביקורת קשה בקהילה השמרנית. אך לוסיל, המשוחררת מכבלי החברה, מחליטה להגדיר בעצמה את המרחב הנשי שלה. היא יודעת שבעלה, שעזב למלחמה, החזיק פילגש ושנישואיהם כושלים. "היא חשבה על גסטון אנז'ליה. 'יש שמחכות לאותו הגבר,' חשבה, 'ויש שמחכות לגבר שונה מזה שעזב'; אלה וגם אלה טועות.'" (עמ' 265). דרישתה הנוקבת לאהבה, חוצה גבולות של מוסר חברתי קהילתי ומקבלת גוון פמיניסטי נוקב, שמאתגר את החברה הצרפתית המתחבטת בשאלות של נכבש מול כובש.

גם בחלק זה של הרומאן, הקונפליקט המעמדי מקבל נפח לא פחות גדול מהאיום הגרמני. המעמד השבֵע הצרפתי אינו מוכן לחלק את משאביו עם המעמד הנמוך. בנוּאה מתעמת עם הפיאודלית המקומית, גברת דה מונמור ומחליט לגנוב מגן הירק שלה "לכולם כבר נמאס לגמרי, אם את רוצה לדעת. יש לכם הכול, ואת הכול אתם שומרי
ם אצלכם!" (עמ' 322).

ברומאן כולו ישנן פסקאות נפלאות ושפה פיוטית מרשימה המנסחת היטב את מניעי הדמויות. גם במצבים הקשים, נמירובסקי משתמשת בבדיחות על מנת להוריד מעומס הסבל. חבל רק שהעטיפה של הספר לא קרובה לתיאור המתרחש בו. יתרה מכך, גם הכיתוב על העטיפה לא נוגע בזווית הפמיניסטית הברורה שאירֶן ניסחה. נשאר רק לדמיין מה היה קורה לו יכלה אירֶן לסיים את היצירה. יצירה איכותית זו בהחלט מראה, כי נמירובסקי הייתה בדרכה להפך לסופרת קאנונית.

סוויטה צרפתית, אירֶן נמירוֹבסקי, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר | הביקורת פורסמה לראשונה באתר NRG-ספרים בתאריך ה-25.04.2006