האשכנזי-הערבי: ראיון עם איתמר הנדלמן בן כנען סמית

cc: ויקיפדיה

cc: ויקיפדיה

(הכתבה מובאת כאן בשינויים קלים מהמקור)

צילום: אולה

        ביום אחד, לפני מספר חודשים, החליט העיתונאי והסופר איתמר הנדלמן בן-כנען לעבור ביחד עם משפחתו (אולגה, זוגתו ושרלין, בתו החורגת) ליפו. הוא עזב את תל-אביב, שהצטברה בספרות ובשירה שלו והתבטאה בחבריו. שינוי המיקום, הביא גם לשינוי זהות. ובכלל, התחקות אחרי שמות המשפחה של איתמר יכול להביא לתובנות והארות על גלגולי הזהות שבתוכם נמצא דור שלם. ביתו מלא באוסף האמנות הפרטי שלו, יצירות של אבנר בן גל, עמוס קינן ועוד. האוסף הבין דורי, מראה על הקשר ההדוק שהוא מנהל עם עולם האמנות בישראל.

       על שולחן הכתיבה, מונח הקוראן בשפה הערבית ובשפה העברית. הטור שלו ב"טיים אאוט" השתנה מ"המגזר היהודי" ל"רובע המוסלמי". הוא כותב על הנעשה ביפו, בהתקרבותו לעולם התרבות והדת האיסלמית. אך בו בזמן הטור שלו מכיל גם מחשבותיו על עולם הברנז'ה התל אביבית וסימון של הקשרים החברתיים המתהווים שם.

        "אולה" (הסרט "האשכנזים" צילם את חתונתם), צלמת במקצועה, הלכה ללוות את סאלח, שכנם. זה נאלץ לעמוד במשפט על החזקת סמים. הדאגה של איתמר לגורל שכנו ילווה את הראיון שלנו לכל אורכו. בנוסף, כל השכונה חיכתה לכתבה שהוא כתב על עג'מי, שהייתה פעם אחת מאזורי הבילוי השוקקים, התוססים והידועים של המזרח התיכון.

לצאת מארון הסמים

"אם הבת שלי תרצה לקחת טריפים זו בעיה שלה. אני לא אגיד לה מה לעשות. היא הייתה אצל אבא שלה. אז הם דיברו על הבחירות. והוא לא מבין כלכך בפוליטיקה בישראל. ככה הוא לרוב ימני קיצוני לגבי מה שקורה כאן. והוא אמר לה שהיא צריכה להצביע בעד עלה-ירוק. והיא סיפרה לי על כך. שאלתי אותה מה איכפת לה "עלה-ירוק" והיא אמרה זה שזה מגניב. אני לא רוצה לעשות דמוניזציה לצעירים ולהגיד להם מה טוב ולא טוב להם". 

איתמר ידוע בדעותיו המתירניות על סמים והוא כותב על כך בחופשיות. באחד מהראיונות ב"טיים-אאוט" הוא קנה קוקאין, ביחד עם אדם הורביץ ואסי דיין והלכו להסניף כמה שורות. היה זה אחד הראיונות החושפניים שתל אביב הרשתה לעצמה. איתמר, הגדיר מחדש את גבולות הטאבו העיתונאי. הוא פרץ את השקר שמעדיפים להסתיר במועדונים ובבתים ובעיקר בארונות של בושה.

האם אתה בעד אישור לגאלי של כל הסמים בישראל?

אני בעד אישור חוקי לכל הסמים. וזה עיניינו הפרטי של כל אדם, מה הוא רוצה לעשות עם הגוף שלו. כמו שאין חוק נגד קעקועים. ואז הסמים היו חוקיים, זה היה גורר פחות פשיעה והסמים היו יותר טובים. היית יודע מה שמים לך בתוכם.

האם אתה בעד המאבק של "עלה-ירוק"?

אני לא בעד "עלה-ירוק". כי אני לא חושב שזה הדבר הכי חשוב. אני בעד מפלגות נישה, כמו הירוקים. אני חושב שחד"ש זה מפלגה שמכילה בתוכה את כל הדברים האלו. ובעתיד חד"ש תהיה גם בעד לגאליזציה. בדיוק כמו שהיא פועלת נגד הבנקים, הגימלאים ומדברת על הברית בין היהודים והערבים.

בראיון שערכת עם אסי דיין ואדם הורביץ, קניתם כמה שורות של קוקאין והסנפתם אותן. אחר-כך כתבת על כך בטיים-אאוט. האם ערכת את הראיון במחשבה פוליטית, לקדם את שינוי הערכים בחשיבה התל-אביבית?

היה בזה אלמנט ספרותי. אני, כן יכול להגיד לך, שאין פה אידיאולוגיה גדולה מאחורי זה. פרט לעובדה שאני מאמין שצריך לשים את הדברים על השולחן. שכן, העיר תל אביב וסביבותיה, וכל הארץ –מפוצצת בסמים וזה לא משהו מיוחד לעשות קוק. וגם ילדים עושים את זה. ובתל אביב, ובכל בר ומועדון, התור של השירותים ארוך, כי אנשים מסניפים שם ולא מחרבנים או משתינים. ונמאס לי שמחביאים את זה. אני אישית לא אוהב קוקאין. זה עושה לי כאב באף, ומבקש ממני להשיג עוד. גראס וחשיש אני אוהב מאוד. אני לא מסתיר את אהבתי לסמים אלו. ואני לא חושב שאני פושע, כשאני צורך את זה באופן די קבוע. ואשתי מגלגלת ג'וינטים בכל מקום שתהיה בו. ואני רואה בזה חלק אינטגרלי בחיים המודרניים. ואני לא חושב על זה כדבר הכי חשוב. אני עושה את זה עם, או בלי.

איך היו התגובות לריאיון עם אסי דיין?

מה שמעצבן אותי זה התגובות החסדניות והצבועות. אחרי הכתבה עם אסי היו הרבה תגובות כועסות. ורק קוראת אחת אמרה שזה תיאור די הוגן של המצב. כן אני חושב שאין טעם להסתיר את זה. ולשמור את זה בחדרי חדרים. כולם עושים את זה מקטן ועד גדול, מעשיר ועד עני, מהרצליה פיתוח לעג'מי ושדרות. ובטוח שיש כמה מחברי הכנסת שיצא להם להסניף. אני שונא טאבואים. הטאבו היחיד שקיים בעיניי זה כבוד. אני מגן על שני עקרונות בחיי: 1. אסור לפגוע באף אחד; 2. אסור לרמות אף אחד.

האם סמים הם לא צורה של תסכול חברתי?

לא. מבחינתי לא. כשצורכים סמים, יש הפרדה. למשל בהירואין אי אפשר להפריז – כי זה גורם לתהליך פיזי הרסני.  והירואין – זה באמת סם שמעמד חברתי שיכול להוביל אותך להתמכרות. אבל אני חושב שעובדה היא שגם עניים וגם עשירים צורכים סמים ואין לזה קשר למעמד חברתי. במקרה של מלקולם איקס, הוא צדק, כי עשיית סמים בידי השחורים בתקופה שלו, הייתה קשורה לדיכוי גזעי.

cc: ויקיפדיה, צ'ארלס בוקובסקי

cc: ויקיפדיה, צ'ארלס בוקובסקי

כשיצא הספר על בוקובסקי, עשינו אירוע גדול בסינימטק והגיעו מעל 340 איש, ששילמו 35 ש"ח לכרטיס. הכסף הלך לפאקינג "הקיבוץ-המאוחד" שלא נתנה לי כלום אחר כך. ואז הגענו אחרי בילוי לבית שלי בשיינקין וכל החברים שלי הרוסים, וקסמן, סובל, ומישהו הביא קוקאין. ואימא שלי הייתה איתנו. רקדנו ושמחנו. ואז אמרתי לאימא שלי, אני מצטער, אבל יש שלב מתקדם יותר של המסיבה והוא שלב צריכת סמים. היא שאלה האם זה גראס (היא גם מעשנת), ואמרתי לה, שזה קוקאין וזה לא נורא וזה יתרום קצת לאוירה. ועשינו שורות ליד אימא שלי. ככה, ההורים שלי מורגלים בשיגיונות שלי".

 האם אימך קראה את הטור שלך עם אסי דיין, ב"טיים-אאוט"?

לא. היא לא קראה. אבל היא עוקבת. אבא שלי מאוד אנטי, למרות שלידו אני מעשן. הוא הקים את מחלק הסמים בתל אביב.

צפו באבירמה גולן בראיון עם איתמר בן כנען

מכנען לאשכנז – מסע מהזהות הכנענית לאשכנזית

"בגיל 17 עמדתי להוציא ספרון שירה בהוצאה חצי פרטית, משהו שאני מתנכר לו עד היום. והתחלתי לכתוב בעיתונים והיה לי אידיאל לא בן-גוריוניסטי. רציתי להיות חלק מ"העבריות" של פעם. אמרתי לעצמי, מה זה "הנדלמן" ? זה לא שם של סופר עברי. הייתי צריך שם עברי ועדיף עם סאונד מזרחי. שיניתי את שם המשפחה שלי לבן כנען".

קיראו: עורו אחי האשכנזים: ראיון עם אסף גלאי, מייסד התנועה לזהות אשכנזית

 האם היה לך קשר לקבוצה הכנענים?

כן. הייתה לי זיקה גדולה לכנענים. התחברתי עם אהרון אמיר והאחים של יונתן רטוש.

 מה מרכיב ומחבר את מסעות הזהות שלך?

אני כל הזמן מחפש הגדרה עצמית בקולקטיב הישראלי. נראה לי שהוא נידון לכשלון. עצם החיפוש נידון לכשלון.

מתי חזרת לשם המשפחה הנדלמן, ומדוע השארת את בן-כנען?

אולה (אולגה), אשתי, היא רוסיה. מצד אחד אימא שלה יהודית, אשכנזית פרופר. ומצד שני, אביה הביולוגי (היא כבר לא חיה עימו), שאותו היא הכירה אחרי שהוא יצא מהכלא הרוסי, הוא במוצאו טטארי ומוסלמי. וככה היא פרענקית של הפרענקים. היא, בעצם גרמה לי לא להתבייש בהיותי אשכנזי, ופתאום גיליתי את הדימוי הנחות של אשכנזי: רכרוכי, חסר עמוד שידרה ומלא כינויי גנאי, כחלק מאותו דימוי שהשתרר בחברה בישראל, במשך העשרים שנים האחרונות. כך, החלטתי להשאיר את שינוי הזהות הראשון שלי בצד גילוי הזהות האשכנזית. לקחתי את עצמי ולא התכחשתי לשכבות של הזהות שלי.

האם גילית את הזהות האשכנזית שלך, בעקבות המפגש עם התנועה לזהות אשכנזית?

לא. הרבה אחרי שהתחברתי לזהות האשכנזית שלי, אסף גלאי פנה אלי. בתחילה, עשיתי את המהלכים הללו בעצמי.

איך התבטא הגילוי שלך בתוך השירה שלך?

הוא התבטא בספר השירה שלי, "כמו הכלבים האלה שמתים מצער כשהבעלים שלהם נוסעים לחופשת סוף שבוע" שיצא לאור בשנת 2002 .נקודה זו הייתה נקודת ציון חזקה. היו בספר כמה שירים שהזכירו את הנקודה הזו. למשל השיר "הגלות ואזה ריקה".

במעבר מהזהות האשכנזית אל תוך התרבות הערבית, מספר איתמר (הדברים גם נאמרו בסרט "האשכנזים") שהוא לא היה אף פעם רחוק מהסביבה הערבית. שכן, הוא גדל באילת, בסביבה מדברית מזרח-תיכונית. עד גיל 10, הוא ומשפחתו היו באילת. עם זאת, הוא אינו אוהב מוזיקה מזרחית ואוהב מוזיקה ערבית. הוא חושב שמוזיקה מזרחית היא קלקול של הדבר האמיתי. לדעתו פופ ערבי הרבה יותר טוב משרית חדד. הוא אוהב מוסיקה יוונית מזרח תיכונית. הוא חושב שמוזיקה של כלי-זמר היא מוזיקה צוענית ויש בה משהו אסייתי. ובכלל, הוא טוען שהיהודים היו סוג של צוענים באירופה ובגרמניה קראו ליהודים "אוסט-יודן".

האם אתה אשכנזי ?

"בסופו של דבר אני לא יכול להגיד על עצמי, שאני אשכנזי, אירופאי. אמנם, המשפחה שלי בבאה מממזרח-אירופה ויש לזה השלכות על מי שאני היום. ההשפעה הגדולה ביותר עלי, היא המקום שבו גדלתי. בן-גוריון אמר באחת מועידות מפא"י הראשונה, שהגשמת החזון הציוני תהיה בהפיכתנו לעם מזרח. היום, ניתן לומר שבדבריו הייתה נימה של פטרנליזם, אוריינטליזם ויהירות. הטעות הגדולה ביותר בדבריו הייתה, שהוא לא קלט, שגם באירופה, היהודים היו מזרחים.

מה גרם לך המסע אל תוך הזהות האשכנזית?

המסע שלי אל תוך התרבות והעבר האשכנזי גרם לי להבין דבר אחד חשוב מאוד. האשכנזים, בטח המזרח-אירופאים, (במדינות כמו פולין, הונגריה ועוד) לא ניסו להשתלב בחברה האירופאית, כמו עמיתיהם הבורגנים במערב-אירופה, במדינות כגון, ספרד, פורטוגל והולנד ועוד. רוב העם האשכנזי חי בבדלנות גמורה באירופה במשך אלף שנה. היהודים דמו לצוענים בהתנהגותם. הרבנות וחצרות האדמו"רים וכל המוסדות שהם הקימו הרחיקו אותם מאירופה.

איך אתה מוצא את הגעגועים והשתוקקות, של אסף גלאי וליאור אלפרוביץ ושאר חבריך לתנועה לזהות אשכנזית,  אל אירופה וההיסטוריה שלה?

הגעגועים של חברים שלי לאירופה נראים לי מגוחכים. כי ליהודים לא היה טוב באירופה. הם לא היו חלק ממנה. הם היו נטע זר בתוך סביבה אירופית. שבינינו, גם היא לא משהו מיוחד. למדתי, למשל, בעיסוק האובססיבי שלי באשכנז, הרוסים והאוקראינים היו קוראים ליהודים "אזייט", כלומר "אסייתי". וזה בדיוק מה שהם היו. חבורה של אסייתים שתקועה באירופה. וגם אם הם התערבבו עם גויים בסופו של דבר התרבות והדת שלהם, השפה היידית היא חצי שפה אירופית (לקוחה משפת האם הגרמנית) ביחד עם עברית וארמית שהם שפות שמיות מזרח-תיכוניות.

השתתפת בסרט "האשכנזים" ביחד עם רועי "צ'יקי" ארד ואסף גלאי. הסרט התקבל ברגשות מעורבים. היו קולות שהשמיעו ביקורת על הנימה הגזענית של הסרט והיו כאלו שבירכו על בואה של התנועה לזהות אשכנזית. האם בסרט היו אמירות גזעניות?

אני לא מסכים שהיו בסרט אמירות גזעניות. אמנם, הייתה בחורה שאמרה "שחורים" ואחר כך היא אמרה במפורש שהיא מאמינה בכל אדם ואדם וחבר שלה עיראקי. אני נגד אמירות גזעניות. אבל אני לא מאמין שצריך להיות שמוק פוליטקלי-קורקט ולא לומר, למשל, פרענק. כמו שלא צריך להיות African-American ויש יש לי הרבה חברים שחורים שקוראים לי "ניגר" ואני קורא להם בחזרה "ניגר".

המשורר והעיתונאי, רועי "צ'יקי" ארד, גם רואה את עצמו כערבי, אך הוא מדבר בצורה קצת שונה על ערביותו. והוא לא ממש מכיר באשכנזיותו, מה השוני בין הגישות שאתם מציגים?

צ'יקי אומר "אני ערבי" ואני אומר את אותו הדבר. אך אני אומר זאת, תוך כדי שאני עושה ועשיתי המון. אני חושב שהוא קורא ספרות ומודע לתרבות הערבית. אך, הוא עושה מזה משהו שונה שאני לא מבין. אני אוהב אותו, אבל יש בזה אלמנט פופי. הוא בן אדם של פופ. אבל הפופ שלי שונה משלו. צ'יקי אהב מאוד את השינוי שעשיתי במדור שלי (בטיים אאוט) מ"הרובע היהודי", ל"הרובע המוסלמי". ואני כאילו בעד צ'יקי. אני חושב שבאמת כדי להיות "אני" ערבי, צריך יותר מלנסוע לרמאללה עמאן ולהגיד "אני ערבי". אני לא רואה איך בספרות ובמוזיקה שלו הוא ערבי, כי ערבי זה תרבות ותרבות איסלמית ערבית היא עולם ומלואו.

מה אתה חושב על השואה, כחלק מהגורמים לסכסוך המקומי?

ישנה התחפרות מסוימת בזהות היהודית במובן הלא בריא, למשל כל הפולחן של השואה. אני בא מההארד-קר של ניצולי השואה, שבאו מאושוויץ. לסבתא שלי היה עיוורון בעין אחת, כל איזה גרמני ניפץ לה את העין. אך היא מעולם לא התחפרה בתוך הזהות היהודית האשכנזית. היא הייתה אדם תרבותי וליברלי.

"הגזענות לא עברה מהעולם. אבל יש עדיין גזענות. אנטי-אשכנזית. פעם הייתי מורה לקולנוע ודיברו על אוכל והגיעו ושאלו מאיפה אני? ואמרתי שאני אשכנזי לגמרי. אז הם אמרו לי, איך אתה לא בלונדיני? איך זה שאתה כזה נחמד ואז פשוט שמעתי מילדים בני 17, סידרה של וידויים על שינאת האשכנזים מתוך בורות".

 אז מה עשיתם בתנועה לזהות אשכנזית על מנת לתקן את המצב?

התנועה לזהות אשכנזית לא פעלה כמו שרציתי. בכל פגישה אמרתי, אז יופי, אני ועוד עשרים, או שלושים איש, מסכימים על מה שקרה. אבל ביקשתי תוכנית גג ולא קיבלתי. שאלתי מה עושים ?! האם אתם מבקשים ללחוץ על לימודי יידיש כבחירה, או הקמת מוסדות שילמדו את העבר הזה. רציתי לכונן זהות מחדש, אבל הם לא רצו להקשיב. והשתיקו אותי.

 אשכנזי-מוסלמי – מסע אל תוך הזהות הערבית

"באירופה התקרבתי כהרגלי יותר לערבים ולשחורים באפריקה (צפון אפריקאים). ואז נפגשתי לראשונה עם האיסלאם. לקחו אותי למסגד גדול בפאריז. ויש משהו בפרקססי האיסלאמי שהוא מדהים. קודם כל התפילה היא פשוטה מהתסבוכות של היהדות. ויש משהו סוחף שהמון אנשים משתחווים ביחד ואומרים אללה ואכבר ביחד. וזה תפס אותי ואז האימאם בפאריז סיפר לי, שעד לא מזמן, מבחינת האיסלאם, היהודים נתפסו כחלק מאומת האיסלאם. גם היהודים וגם המוסלמים מאמינים באל אחד. אבל היהודים נענשו, בעקבות עגל הזהב, וקיבלו יותר מצוות. אללה אוהב את כולם".

            בשנת 2000 איתמר התגורר בפאריז כמעט חצי שנה. במהלך תקופתו, הוא מילא אחרי תשוקתו וסקרנותו להכרת דתות, פולחנים אחרים. הוא מודה שהוא לא מאמין שלם באלוהים. אבל הוא רוצה להביא את עצמו למצב של אמונה מלאה באל.

האם בעצם המרת את דתך?

אתה לא צריך להמיר את דתך. אתה מוסלמי, אם אתה אומר "השהד הוא אללה ומוחמד רסולאללה". צריך להגיד את זה שלוש פעמים, אחרי שאתה מתקלח וזה טקס ההתאסלמות. אתה יכול לעשות את זה לבד. אתה יכול ללכת למשרד הדתות ולעשות את זה דרכם באופן רשמי.

איך הקוראן מדבר אליך?

הקוראן ספר מופת והסגנון הספרותי שלו מאוד מדבר אלי. אללה של המוסלמים, הוא אל אוניברסליסטי, הרבה יותר מכל האלוהים של דת אחרת. ההלכה היהודית מקבלת את האיסלאם כדת לגיטימית, משום האמונה באל אחד.

מה היחס בין האשכנזיות לערביות?

אני לא אהיה אדם דוגמטי ולא חד-מימדי ואני לא חושב שאתה יכול כזה במבנה של העולם כיום. אין דבר כזה להיות רק מזרחי ורק אשכנזי, או ערבי, או אמריקאי. אני לא יכול לומר שאני רק איתמר הנדלמן, המחובר לאשכנזיות שלו. בשביל זה אנשים אומרים זרוק את 'בן-כנען', אבל אני מרכיש גם וגם, גם אשכנזי וגם ערבי.

האם הוריך אמרו משהו על התקרבותך לתרבות האיסלמאית?

אחד הדברים הגדולים שהוריי הנחילו לי, היה כבוד וסקרנות לתרבות סביב. אתה יודע, אימא שלי ראתה אותי עם כאפיה וזה הצחיק אותה. ככה, הכול משוגע אצלנו.

 מה החזון שלך לאזור?

קודם כל כשלב ביניים, אני מאמין בשני מדינות לשני עמים. שתי מדינות, זו לצד זו יוכלו לבסס משא ומתן סבירים. ואז נוכל להשיג נורמאליזציה עם מדינות ערב. שהרי רוב הסכסוך הוא על רקע הסכסוך עם העם הפלסטיני. אך החזון האמיתי שלי וזה מה שיקרה יום מן הימים, היא שתקום קונפדרציה משותפת כלל מזרח-תיכונית. שתכלול גם את ישראל. למשל, ביירות, נראה לי מקום מטריף, אני שומע כל היום פופ לבנוני ויש סצינה מעניינת מאוד שם. זה נשמע רחוק, אך זה מאוד קרוב.

"הכוח שיש לטור שלי" – העיתונות והספרות בחייו

"לא מזמן, הלכתי לברקפסט קלאב (מועדון בניהול חבר שלו, אדם הורביץ) והייתי מסומם ושתוי ופתאום ניגשת אלי בחורה צעירה בת 20, רזה וכוסית, בת של אקדמאים. והיא אמרה בו תראה עם מה אני מסתובבת בברקפסט. והוציאה מילון ויינריך ליידיש ואמרה לי התחלתי ללמוד יידיש באונב' בגללך. זה דוגמא לכוח שיש לטור שלי ב"טיים-אאוט". ועשיתי החלטה נכונה להעביר אותו לתוך תרבות היידיש ואחר-כך לתוך התרבות הערבית" 

הגשם הפסיק. והלכנו לאכול בורקס עם ביצה ומשם המשכנו לבית קפה של עבד ומוחמד תורסינה, ברחוב מתחת לבית של איתמר. שתינו  קפה שחור ונרגילה והייתה הרגשה כאילו אנחנו יושבים עכשיו במקום, שיכול היה להיבנות בכל בירה ערבית באזור. יוסוף עספור, חבר משותף שלנו, מכנה את המקום "הקפולסקי של עג'מי". הים מציץ בנו מרחוק. גבעות הפסולות, שהרחיקו את חוף הים של יפו, מאות מטרים, ממקומו המקומי, עדיין עומדות כצלקת. רציתי להגיע לחלק התל-אביבי באישיותו היפואית המתחדשת.

קיראו: נירית אנדרמן, למה הפרוטסנטים האירים תומכים בישראל, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2012

מה אתה מנסה לעשות בטור שלך? האם הוא טור של סלבס?

"טיים-אאוט" זה יומן, זה דמויות ולא סלבריטאים. תוכל למצוא שם את איברהים וחליל וסאלח. החיים שלי מורכבים, כך שאני יכול לשבת עם אילנה ברקוביץ ורינת אלקבץ, שהם חברות שלי ובאותו זמן גם עם חברים בשכונה. אני אדם שאוהב אדם באשר הוא. נכון, אני מאוד מעורה ומחזיק במעמד של סלב. אך, כל טור שלי מעביר משהו חדש וחשוב. זה לא טור רכילות. כי אני לא מספר דברים לא טובים על אף אחד. ואם כבר אני כותב משהו רכילותי, זה רק על עצמי.

האם אתה שייך להדרדרות במשכורות העיתונאים, כחלק המדיניות הכלכלית באזורנו?

היום אני לא יודע ממה חיים הצעירים. אין הערכה וכבוד ליצירה ולכתיבה. לי עוד יש משכורת קבועה מ"טיים-אאוט". בתרבות הרוסית וגם בתרבות הערבית, סופר הוא משהו אחר. זה דיבור אחר. בישראל למי איכפת.

 בספרים שלך ניכר השיקוף של הצורה בה חיים הצעירים בישראל. אתה מצייר את דור הפופ ומגרעותיו. אבל נדמה כי אתה לא יוצא כנגד המדינה והדרך בה היא מדכאת את הצעירים בישראל, מדוע?

אני חושב שגם בכתיבה של הפרוזה הייתי פוליטי. זה לא היה אסקפיזם. הייתה שם ביקורת מובנית על הממסד הציוני, הישראלי, ההגמוני. ואני חושב שגם בספרים הראשונים תיארתי את ההשחתה שעושה מנגנון הכיבוש. לא במובן הפשוט של המילה, ש"הכיבוש משחית". אלא ייצגתי דור שנמאס לו מהסיפור שמאכילים אותו מילדות. למשל, בסיפור "לאן נעלמת אריק איינשטין" אני אומר שגם פעם היה חרא. ורק נהיה יותר חרא. אין אריק איינשטין וארץ ישראל הטובה והישנה.

 "אחד הרגעים המאושרים שהיו בחיים שלי, התרחש בקפה "יאפא" שזה קפה של אינטלקטואלים ערבים ויהודים ביפו. והדבר שהכי ריגש אותי שבין ספר של דרוויש, לספר של סעיד מצאתי את "פתוחה" ודינה, מנהלת המקום, אמרה לי שזה ספר רדיקלי. ואז הרגשתי שעשיתי משהו, פוליטי וזו אמירה פוליטית בחברה שמרנית, שוביניסטית,. הספר הוא פמיניסטי וכל הפמיניסטיות יסכימו שאני פמיניסטי בספר!"

 על מה אתה עובד עכשיו?

הספר החדש הוא סיפור אהבה. ואני עובד עליו כבר 3.5 שנים. ב"פתוחה" היה פרק שלם שהיה אמור להתפרסם ברומאן הזה. שהוא הרבה יותר גדול. יש בו פורנוגרפיה וסמים, אבל אני לא שם עליהם את הדגש. וזה סיפור אהבה במתכונת קלאסית. נימרוד ווסרמן, גיבור עני משיינקין, פוגש אישה מבוגרת ממנו, שיש לה כסף. ויש ביניהם פער תרבותי וכלכלי והוא נלחם על ליבה. הכנסתי לרומאן אירועים פוליטיים, שהתרחשו עם פרוץ האינתיפאדה השניה. הגיבורה כמו אשתי חצי-יהודייה וחצי-מוסלמית. רק עכשיו שינית לה את השם מדאריה לאסיה.

משפט אחרון

אם יש מישהו שאני סוגד לו ומאמין בו בלב שלם, יותר מכל אג'נדה חברתית, פילוסופית, דתית ופוליטית – אז זו זו אשתי "אולה". היא כמו האימא של המוזות, אלת הזכרון. והיא גם 7  המוזות ביחד. היא לימדה אותי על החיים, מה שאף אחד/ת לא לימדו אותי עליהם. היא מקור ההשראה המרכזי שלי.

 ראיון עם איתמר הנדלמן בן-כנען, התפרסם לראשונה ב"אנשים", גליון 481, 16 במאי, 2006, עמודים 34-36.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על האשכנזי-הערבי: ראיון עם איתמר הנדלמן בן כנען סמית

  1. חיים הגיב:

    אנטישמי יהודי מטומטם

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s