משפחתי היגרה לישראל עוד לפני מלחמת 48 מהעיר משהד. כשקיבלתי לידי את "שרקיה" ספר השירה של אסתר שקלים הרגשתי מחדש את התמונות הפרסיות שניתלו על הבית בבית סבי. אהבתי את האנשים הדו-מימדים, בעלי הזקן העגול כמו אנקול; את ה"גרומה סבזי" הטעים; את השטיחים הפרסים שהמשפחה החזיקה כנדוניה; ואינסוף מנהגים; מסורות; זוויות ראייה; היסטוריות; ודימויים שנבעו מתוך התרבות הפרסית. אך כשהלכתי לבית הספר, לא גיליתי ולא מאום מהתרבות הפרסית או העיראקית שבתוכה גדלתי. צבעיה וריחותיה לא נכנסו לשירה העברית.
והנה דווקא בימים כאלו, שמצד אחד הדימוי של איראן כלוא בתוך הצהרות מנהיגה (ובלהט החרדות שהתקשורת מלבה בעם), ומצד שני השירה העברית ההגמונית מסתגרת ומתחדשת בתוך צירי מחשבה אוריינטליסטית ואירופוצנטרית ומולידה מחדש את החלומות על "ארץ ישראל הטובה והישנה," הספר של אסתר קנקה נותן זווית אחרת על תרבות המזרח.
הספר משלב מחאה מגדרית, אתנית ביחד עם היסטוריה של קהילת יהודי איראן. הספר מסתכל אחורה ומנסה לאתגר את המושגים הרגילים שבתוכם הבנו את האישה היהודית-איראנית. הספר חוזר להיסטוריה, באמצעות העיצוב של הספר והתמונות המצורפות בו ובו בזמן מכונן זהות חדשה. זהות זו, היא של אישה משוחררת, המבקשת לשמור על המסורת ובו בזמן להשתחרר ממנה.
