זמן אהבה: על השיר של שמעון אדף מתוך המונולוג של איקרוס

(המאמר מובא כאן בשינויים קלים מהמקור)
 

"שדרות", שירו של המשורר שמעון אדף שנכתב  ב-1997 בספר השירים המונולוג של איקרוס זכה לכרטיס כניסה לקאנון הספרותי העברי. כבר עם הופעתו קיבל הספר "המונולוג של איקרוס" את פרס ספר הביכורים של משרד החינוך והוכנס באופן תקדימי, ליצירות הספרותיות הנלמדות לבגרות.  שמעון אדף היה הראשון לכתוב שיר על עיירות הפיתוח "שדרות" ולקבל חשיפה ספרותית מהמרכז ההגמוני. חשוב לציין, כי כבר על עטיפת הספר תויג המשורר תויג כ"המשורר משדרות".

***

"לקח לי עשרים שנה לאהוב / את החור באמצע שום מקום הזה"

השיר שנפתח בהצהרה של המשורר ש"לקח לו עשרים שנה לאהוב את החור הזה …", הצהרה זו סימנה את הקושי של צעירים הגדלים בעיירת פיתוח, המבודדת מהמרכז, לאהוב את המקום בו הם חיים.
דרך עיקרון המטונימיה אטען לקשר מהותי בין המרחב לבין "האני" של היוצר, כלומר, הקושי לאהוב את המקום, הוא גם קושי מובהק לאהוב את עצמך. הדימוי של המקום המבודד, החור, שאין לו תכלית ומטרה, הפך להיות גם דימוי עצמי. המרחק מהמרכז, בשילוב עם ההומוגניות האתנית, יצרו קשרים שהניעו את הנרטיב המזרחי מהקוטב הפוליטי אל הקוטב האישי וחזרה.

אדף, כיוצר מזרחי, הצליח להראות כבר בשתי השורות הראשונות של השיר, מה גודל האסון של המזרחים בישראל, אשר עברו תהליך של דה-פריפריאליזציה. פרופ' אלה שוחט טענה, כי המזרחים עברו טראומה. שכן, ברגע אחד איבדו המזרחים את בתיהם, אדמותיהם ואורח חייהם. עברם הפך לבזוי והם הפכו תלויים בפטרונות האשכנזית.

ניתן לראות בדיוק ובעוצמה שבה נכתב השיר, את "סגירת החשבונות" של היוצר עם עברו ובעצם עם הההגמוניה הציונית-אשכנזית, שהובילה אותו אל מקומו הדחוי במרחב הפוליטי והאישי. "סגירת החשבונות" השאירה פצע פתוח בלב היוצר, אבל עדיין הכילה אפשרות להכרה ולשינוי עמדה בשדה. התהליך שעבר על מנת להגיע להכרה, התבטא בכך שהוא לא היה יכול להמשיך לשנוא את המקום (ואת עצמו) ושהוא היה חייב לאהוב את המרחב.
אחרי הכרזת הכוונות אדף בחר להראות את זהותו הישנה, אל מול וכנגד הזהות שעלתה מסביבו, דרך כלי המטונימיה:

פקעות הכותנה הפיצו להבה לבנה / והרוח הייתה בעוכרי הברושים / עד שראיתי לראשונה, / בעין נכונה, / את הבתים חסרי התחכום תחת גג העננים, / עד ששמעתי / את ההמיה המופלאה של הרחוב/

פקעות הכותנה, שסימלו את האשכנזיות, את הקיבוצים ואת המרחב החקלאי שלא היה בשדרות הפיצו להבה לבנה (הכותנה סמל הבלוז), כלומר ניסו להָבנות זהות שלא הייתה שייכת להורי המשורר, שהגיעו מארצות ערב. גם הרוח שסמלה את הערכים, את האינטלקטואליות, הייתה בעוכרי הברושים. כלומר כל השירה האשכנזית, שנבנתה על הברושים, ועל היישוב החדש בארץ ישראל, לא הצליחה להגיע לפרקטיקולארי המזרחי, שהודר תחת כל הבון-טון הסוציאליסטי שרווח בתחילת הקמת מדינת ישראל. שני המוטיבים הללו, נלקחו מהסביבה בה הוא חי וגדל והם אלו שלא הצליחו להבנות לו את זהותו המתחדשת.

המשורר הדגיש שהכיר בזהותו, רק כשראה בעין נכונה את הדיכוי המזרחי, את הבתים חסרי התחכום קרי השיכונים.  ורק אחרי ששמע את ההמיה המופלאה של הרחוב, כלומר, את החיים שיצרו המזרחים בצל אותו דיכוי. מדובר באשליה של חיים "מופלאים" שנוצרו ברחוב והותירו סוג של אירוניה מרירה ועצובה בפי היוצר, על כך שהפכו את המזרחים לאנשי רחוב:

לחש אחרון שפלטו גלי האספלט / התערב / ברחש טריקת הערב על הקרקע, / כקולה של אשה נשכחת, שבגד בה / וספר את האמת שהשתדלה / להסתיר בפניה

אדף החל לעצב מחדש את הזהות המזרחית, דרך הכרתו המפוכחת. ראשית, הוא כתב שאת רגע ההתפכחות מתהומות העצב והשינאה העצמית, הקדים "רגע של לחש אחרון שפלטו גלי האספלט". אפשר לראות בזאת מעין רמז על התנועה החוצה של אדף משדרות והמרחק של המילים/השירה ממרחב התרבות של שדרות.

"הלחש האחרון" התערב בטריקת הערב על הקרקע, כלומר התנועה החוצה מהמקום, הייתה בשעת לילה. אדף דווח על הקושי להכיר בזהות המזרחית והימצאותו בשלב של חשיכה, בעת היציאה מהשינאה העצמית. אדף דמה את הזהות שעזב, לאישה נשכחת שבגד בה. השינאה העצמית למרחב ולזהות היו אהבתו והוא היה חייב לבגוד באהבתו (להתנכר ל"השתכנזות"), אך לא לפני שהוא סיפר לה את האמת, שהמרחב הסתיר מפניו. כך חלק מפריקת העול והבניית הזהות המזרחית החדשה, עברה דרך הערוצים של ההתרסה המפורשת בזהות האשכנזית, שסומלה כאישה נשכחת.
 
"עשרות שנים של שחיקה / למדו את הילדים ללטף את המים באבן"

שורות אלו החלו פיסקה חדשה, שלוותה בשורת רווח.  שורת הרווח מעידה על תקופה של שקט, של הפסקה, של עיכול תהליך הזהות וההכרה וההתרסה שהתרחשו לפני שאדף בחר להתחיל להָבְנות זהותו החדשה.

איזו עוצמה אירונית מצליח אדף להכניס במילים, כדי לתאר מצב  של דרך לא אלימה להתנגד לדיכוי הפנים קולוניאלי בישראל, איזה מחיר מחריד יש למאבק שכזה. ומי זוכר את היסטוריה החברתית של אלו אשר נפלו בצל הזכרון הלאומי. 'האדם צריך ללטף מים באבן', כלומר לא להיות אלים, אבל גם לא לוותר ל"זרימת החיים", שהותירה אותו בסוף העולם, במעמדות הנמוכים של מדינת ישראל:

"לשכשך בשלוליות סירות ניר בתקוה מגוחכת
עברן הקרקסי של הנערות פרח בהנף של חצאית / כשההמון ניסר אותו במבטו. /"

בשורות אלו המשיך אדף את תיאור הזהות המזרחית הישנה. הילדים של היום, עדיין משכשכים בשלוליות סירות נייר בתקווה מגוחכת. הוא המשיך לנוע בין הריסות ושברי הזהות המזרחית הישנה, שהיא גם חלק מדיון שלו המצב הקולקטיב המזרחי בנקודה הספציפית במרחב ובזמן כתיבת השיר.

הוא שואל באירוניה מרה, מדוע הנשים התנהגו בקרקס והעבירו את נעוריהן היישר אל זרועות ההמון הגברי. הנשים, המסמלות את הדור הבא, יוצגו כאן על ידי נערות. מצד אחד, הטיל המשורר את האחריות לחינוך הלקוי על ההגמוניה התרבותית , ומצד שני, הוא האשים את אותן נערות שייצגו גם אותו. אדף עבר סוג של תהליך של התבגרות, בשיר הזה, ביחד איתן ושקיעתן, היא גם שקיעת המוטיב הנשי בתוכו. הוא הביט בזמן ונסה להתחקות אחריו – זמן ההתבגרות שחמק מזרועות האדם.  אדף התייחס במובן הפוליטי לאותו עבר ציוני שפרח בהינף חצאית, כלומר אותו עבר לאומי קצר שעליו הם למדו, עבר במהירות ושלא נתן להן שום יסוד להבניית דימוי וזהות מזרחית עמידה.

בזמן שההמון ניסר את ההווה שלהם והפך אותו לעבר קצר, במבטו. היה זה אותו מבט פטריכאלי, של הגבר המזרחי שיוצג במרחב המדוכא, כשהוא חסר מעמד, חסר זהות והיסטוריה ומסורס. אותו גבר מזרחי פגע בחלשות ממנו, כשתסכולו גבר. כאן אולי כבר יכולנו להבין את הפסימיות של אדף כלפי הבניית הזהות המזרחית. הוא כבר לא נסה להתחקות אחרי העבר שיועד לו ולשאר הקולקטיב המזרחי, מתוך הווה חדש.  ההמון המזרחי לא רק שלא חי בהשלמה עם עברו, אלא  שהוא "בעט" בו מתסכול.

"רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת"

בשורה האחרונה של השיר חזר המשורר במעין מעגליות, אל השורה הראשונה ודן בהכרה האינדיוידואלית שלו ובזהות החדשה שלו ובו בזמן בדיכוי הקולקטיבי  המתמשך. המוחלטות באהבה ובשינאה הביאה אותו לקריאה חתרנית מסוגה, שלמרות כל הדיכוי של המרחב ושל הזהות, הוא יכול היה להפוך את המצב, ולגרום לפעולות להראות אחרת.

הקריאה של המשורר למזרחים ולמזרחיות הייתה קריאה יוצאת דופן. אדף מבקש, שלמרות כל חוסר האהבה שהם קיבלו מההגמוניה הציונית-אשכנזית, עדיין הם ייתנו את שיא אהבתם למרחב, לשדרות, לאישיות ואולי גם לעצמם. אדף עבר תהליך של הכרה בשינאה העצמית שלו לשדרות ולעצמו ותהליך של עזיבת המקום, רק כדי להכיר ביופיו.

המאמר התפרסם לראשונה בעיתון קשת מס' 3, אביב 2006, עמוד 15.

עוד על שמעון אדף באתר:

  • קילומטר ויומיים לפני השקיעה – לפני מספר חודשים שהיתי בערב מיוחד, אשר נערך בתיאטרון "עינבל" (טריטוריה תרבותית מרתקת לכשעצמה, משום עמידתה על מתן במה לתרבות המזרחית הישראלית על שלל ייצוגיה ומופעיה) לצאת הופעת הספר "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" של שמעון אדף. בבחירת המוזמנים של הערב, מופו טריטוריות מרכזיות בספר החדש: הסופרת יהודית רותם דיברה על המשמעות הדתית יהודית של שמות דמויות הרומאן; המשוררת והמסאית שבא סלהוב דיברה על המשמעות הקיומית של החיים בתל אביב, כמשל אקזסצינאליסטי לחיים במדינת ישראל של שנות האלפיים; הסופר והעורך ניר ברעם דיבר על התנועה בין מחוזות הזיכרון שנעה בין מרכז לבין פריפריה. לטעמי בלטה בחסרונה בערב אמירה בסיסית, על היות רומאן זה, קול מרכזי למציאות של הדור השלישי המזרחי בישראל.  (2006)
  • הלב הקבור  – בשיא הפעילות של תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית עזב ד"ר מאיר בוזגלו את התנועה על מנת להקים מפעלי תרבות שיישלבו את ההשכלה שאצרה המסורת היהודית של חכמי ארצות ערב, ביחד עם פעילות חברתית ותודעה מזרחית. לטענתו הקשת הדמוקרטית המזרחית הפכה לקשת הדמוקרטית החילונית ואיבדה את הכלי המרכזי לשינוי חברתי שהוא הישענות על אלפי שנות מסורת יהודית מזרחית. הדחיה של הקשת הדמוקרטית המזרחית את העושר הגלום בחוכמת המסורת היהודית קשור לשלילת הגלות בישראל. אמנון רז קרקוצקין במאמרו הקאנוני "גלות בתוך ריבונות" (התפרסם בתיאוריה וביקורת 4, סתיו 1993) הראה לנו כי הציונות כפרקטיקה היסטורית ותרבותית דחתה היבטים שהוגדרו כגלותיים, ודחייה זו שימשה כבסיס לכינונו של היהודי החדש והאנטי-גלותי, המשוחרר לכאורה מכבלי המסורת. נדחתה שורה של תכונות מוגדרות שיוחסו ל"גלותיות" (""חולשה", "פסיביות" וכיוצא באלה), אך גם מסורות תרבותיות שלמות שנתפשו "כגלותיות" (תופעה שהייתה בולטת במיוחד לגבי היהודים יוצאי ארצות ערב). המדיניות המוצהרת היתה להביא להאחדה תרבותית שהתבססה על קבלת מערכת הערכים והדימויים של העילית הגמונית.
  • ילד הולך לאיבוד –  "מוקס נוקס", הרומאן החמישי של שמעון אדף, הוא גם הביוגרפי ביותר שלו. מתוך היחסים הבלתי אפשריים בין המשפחה הדתית והעיירה הרחוקה לבין עולם האמנות, יוצר אדף סיפור חניכה על גיבור פגיע ועל אהבות לא ממומשות (2012)

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על זמן אהבה: על השיר של שמעון אדף מתוך המונולוג של איקרוס

  1. אלה הגיב:

    מעניין מאוד, נהניתי לקרוא

    אהבתי

  2. אליקו הגיב:

    ויפה ,אפשר הסברים נוספים על צד ההתבגרות

    אהבתי

  3. Mati Shemoelof הגיב:

    תודה רבה אלה, אליקו ואהבה. אם תרצו עוד הסברים על צד ההתבגרות אני מציע לקרוא את הלינקים למאמרים שפרסמתי על יצירותיו הנוספות. תודה

    אהבתי

  4. פינגבאק: ילד הולך לאיבוד | מוקס נוקס, שמעון אדף « המבוקש מס' 2

  5. פינגבאק: בעניין "שלילת הגלות" – פנטזיה מזרחית: על הלב הקבור – שמעון אדף « המבוקש מס' 2

  6. פינגבאק: בין לבין – מיפוי טריטוריה מזרחית-ישראלית: על "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" ספרו של שמעון אדף « המבוקש מס' 2

  7. פינגבאק: ענף השירה נמא בנקודת השפל הגדולה שלו ולכן אנו זקוקים להכרזה על שנת השירה הישראלית « המבוקש מס' 2

  8. פינגבאק: ענף השירה נמצא בנקודת השפל הגדולה שלו ולכן אנו זקוקים להכרזה על שנת השירה הישראלית « המבוקש מס' 2

  9. פינגבאק: סיכום שנת 2013 במבוקש מס' 2 | המבוקש מס' 2

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s