מפאנון ועד קריית ספר: תגובות לשאלה המזרחית

800px-frantzfanonpjwproductions

העולם בשחור ולבן

בשנת 1961 יצא לאור בצרפת הספר "מקוללים עלי אדמות" מאת הפסיכיאטר והתיאורטיקן פרנץ פאנון. הספר, צוואתו הרוחנית של המחבר שמת מלוקמיה שבועות ספורים לאחר צאתו, נכתב כתגובה לשהותו של המחבר באלג'יר הכבושה והמפגש שלו עם המציאות הקולוניאליסטית. הספר נאסר להפצה בצרפת, הודפס בחשאי והפך תוך שנים ספורות לאחד הטקסטים המכוננים שהיוו השראה וחיזוק עבור אומות הסובלות מדיכוי קולוניאליסטי.

"אירופים, פתחו את הספר, בואו בשעריו", כתב הפילוסוף ז'אן פול סארטר במבוא למהדורה הראשונה, "אחרי כמה צעדים בחשיכה תגלו אנשים זרים מקובצים סביב מדורה. התקרבו, הקשיבו: הם מדברים על הגורל שהם מייעדים לדוכנים שלכם, לשכירי החרב והמגוננים עליהם. הם יבחינו בכם אולי, אך ימשיכו לשוחח בינם לבינם, מבלי להנמיך את קולם אפילו"

כמעט חמישה עשורים לאחר פרסום המהדורה הראשונה של הספר בצרפת, רואה אור בישראל תרגום ראשון שלו לעברית בהוצאת "בבל". הזמן הרב שלקח לספר להגיע למדף הספרים הישראלי, קשור אולי לאותה הסיבה שבגינה לימודים פוסט קולוניאליים נמצאים גם כיום בשולי האקדמיה בארץ. "האפרטהייד שפאנון מדבר עליו מציג מצד אחד כפי שהוא כותב את העיר השבעה, העצלה, זו הבנויה ברזל ואבן ובה תושבים שבטניהם מלאות כל טוב דרך קבע, ומהצד השני את עירו של המיושב הרעבה ללחם, לבשר, לנעליים, לפחם, לאור. זוהי עיר כורעת על ברכיה, עיר של כושים וערבושים", אומרת פרופסור אלה שוחט מהחוג ללימודי תרבות באוניברסיטת ניו יורק ומי שכתבה את אחרית הדבר למהדורה החדשה,(פרופ' אלה שוחט הייתה הראשונה שכתבה את הנרטיב המזרחי הביקורתי ממקום שהותה בחו"ל, הערה שלי מ.ש) "הפחד לא לתרגם, לא לפרסם, להדחיק את הדיבור הזה עד כמה שאפשר מהדיון הציבורי קשור בקריאתו של פאנון לטרנספורמציה של המצב ומהפחד של הקוראים בו מפני הפתרון שחייב לבוא".

הכתבה המלאה התפרסמה ב-YNET ב- 19.06.2006 – מאת מרב יודילביץ'

***

הנה שתי תגובות מעניינות לרשימה של גבריאל מוקד בעקבות המסות המדהימות של חביבה פדיה

נגד ההדרה

ברשימת הביקורת של גבריאל מוקד על חביבה פדיה ("הארץ, ספרים", 24.5), הוא מנסה לעשות דה-אינטלקטואליזציה ודה-לגיטימציה לטיעונים האקדמיים המעמיקים שהיא פורשת במסותיה. אף כי טיעונים אלה נובעים מבקיאות ומהיכרות עמוקה עם מושאי כתיבתה ועם השדה הספרותי הישראלי, גורס מוקד שאין מדובר בדיון אקדמי ותרבותי של ממש אלא "במנשר במלחמת תרבות". כלומר, טיעוניה של פדיה הם פוליטיים כביכול ולא אקדמיים, כאילו הוא עצמו וכתיבתו חפים מפוליטיזציה ומאינטרסים של מאבקי כוח בשדה האינטלקטואלי הספרותי הישראלי.

למעשה, מוקד נוקט פרקטיקה של הדרה משדה הביקורת הספרותית, בדיוק כפי שנקטו הוא ומבקרי ספרות אחרים כלפי משוררים ויוצרים מזרחים במשך עשרות שנים. הם המליכו משוררים (בעיקר ממוצא אשכנזי) והדירו משוררים "אחרים" מהשדה הפואטי הישראלי, תוך התעלמות מוחלטת מהצורך העז של אותם יוצרים/ות מזרחים, בני הדור השני והשלישי להגירה, לבטא באופן מילולי ואסתטי את חוויותיהם כתוצאה מהשבר הגדול של ההגירה והעקירה התרבותית. הם גם התעלמו מהצורך של אותם יוצרים לבטא את הזהות ה"אחרת", השונה מהזהות הישראלית "הצברית", שאותה ניסתה ההגמוניה הציונות להבנות, לרוב בכפייה. בנוסף, הם התעלמו מהקהלים הרחבים שנמצאו לאותם משוררים, בטענה ששירתם היא "שירה אתנית" או "פוליטית", טענה שאותה מנסה פדיה לפרק במסותיה.

לדברי מוקד, "לא תיתכן שירה רצינית שיש לה רק נושא אחד: ויהיה זה ?תלונת האחר' או גן עדן מזרחי או דתי אבוד". כתיבתו של חנוך לוין מתאפיינת לא פחות משירתם של ארז ביטון וויקי שירן בדמויות אתניות צבעוניות, אבל מי יהין לקטלג את כתיבתו כ"התבצרות אתנית", כ"שירה אשכנזית", או לפקפק באיכותה ובערכה האמנותי בשל היותה נגועה במחאה פוליטית נוקבת? לטענת מוקד, פדיה מביאה תיאורים דמיוניים, ואולם טיעוניה מאוד קונקרטיים, אך עם טיעונים אלו הוא אינו מתמודד באופן ענייני ואינטלקטואלי.

במקומות שהוא מנסה להתמודד איתם, הוא מביא טיעונים המעידים על קשייו בהבנת הנקרא במסותיה המורכבות. כך, למשל, כותב מוקד כי פדיה "שואפת לכפות את הסכמה שלה באופן מלאכותי על כל השירה העברית ותולדותיה", אך ההיפך בדיוק הוא הנכון: פדיה יוצאת נגד הדוגמטיות ונגד הסכמתיות שהשתלטה על השדה הפואטי הישראלי וקוראת לפתוח את השדה למודוסים אחרים בשירה העברית. היא מבקשת לפרק את הדיכוטומיות שבין "מזרח ומערב" ויוצאת נגד התיוג של שירה שלא נכתבה לפי הדגם הקאנוני כ"שירה אתנית" "עדתית" או "דתית". היא גם אינה טוענת בשום מקום שוויקי שירן חשובה יותר מיונה וולך. ביקורתה על ספר שיריה של שירן, "שוברת קיר" ("הארץ, ספרים", 22.6.05), היתה אחת מביקורות הספרות הטובות וההוגנות ביותר שקראתי. אבל מוקד מנסה להפוך את ביקורתה המקצועית לדמגוגיה זולה.

שירה אוחיון

מפיקת סדרת "שירקונצרט" של התזמורת האנדלוסית הישראלית

ביטון המציא שפה

אפשר רק לברך על פתיחת הדיון בשירה הנכתבת ב-30 השנים האחרונות בישראל בשני המאמרים של חביבה פדיה, "הגיע הזמן לומר ?אני' אחרת בשירה העברית" ("הארץ, ספרים", 2.5, 10.5) והתגובות עליהם (24.5).

לפני 30 שנה הופיע ספרו של ארז ביטון, "מנחה מרוקאית", וזכה לקיתונות של ביקורת מהמערכת הספרותית הישראלית. ביטון ביטא בספר זה ובספרו השני, "ספר הנענע", מועקה עמוקה ורצון עז וכמעט בלתי נשלט למצוא שפה אחרת שתתאים לחיים שלו ולשירה שרצה לכתוב. הוא עשה זאת כמעט בעל כורחו, כי השירה הישראלית לא סיפקה לו מרחב שבו יוכל להתבטא. אפשר להבין את תגובת המערכת האשכנזית-ספרותית של אז לשירים של ביטון, שעירבבו ערבית-מרוקאית עם עברית, והכניסו אל תוך הסלון הספרותי חתונות מרוקאיות, את זיש, ואב שמקדש שבתות בעראק, בתוספת מיסות של באך בערבית-מרוקאית. הניסיון ההיסטרי שמבוטא עדיין במאמר התגובה של גבריאל מוקד להדיר את השירה הזאת ולהגחיך אותה על ציבור הקוראים – לא רק שלא צלח, אלא נכשל כישלון חרוץ. 30 שנה הם דור של שירה, והיום אפשר לומר ששירתו של ביטון היא השירה המשפיעה ביותר על משוררים שהחלו לכתוב בשנות ה-80 וה-90.

ובכן, הטענה של מוקד ש"כותב הגון כארז ביטון הוא משורר חשוב יותר מנתן זך (לפחות בתור מודל לחיקוי ולהערכה חיובית)" דווקא הופכת את מוקד למגוחך. וכי מדוע לא ניתן להשוות בחשיבות של ארז ביטון ונתן זך? על פי איזה קריטריונים (חוץ מקריטריונים אתניים) אפשר לומר משפט כזה? ביטון, כמו זך 20 שנה קודם לכן, המציא שפה שלמה. הוא הכניס את המשפט הערבי של שיר אל תוך השירה שנכתבת בידי מזרחים מאז הופעת "מנחה מרוקאית". שיאה של תופעה זו הוא שירו של שמעון שלוש, "נעבי בשכום", שמופיע בגרסה ערבית-מרוקאית מול גרסה עברית. הוא הצליח להעביר את מרחב הדו-לשוניות לקורא העברי, מרחב שהוא חשוב מאוד בחוויה הישראלית.

אבל לא רק הכנסת המשפט הערבי המזדמן ("מה זה להיות אותנטי?/ ללכת באמצע רחוב דיזנגוף ולצעוק ביהודית מרוקאית/ אנא מן אלמגרב אנא מן אלמגרב") אלא שפה שלמה וחדשה נכתבת בשורות של ביטון. אמנם מדובר במשורר לא פורה במיוחד, אך קשה מאוד להתעלם מהשפעתו על שירת סמי שלום שטרית, אמירה הס, שמעון שלוש, ועד לימינו אנו, על מתי שמואלוף. השפעתו שנפרשת כולה באנתולוגיה "מאה שנים מאה יוצרים" שיצאה בבימת קדם לספרות והכוללת 60 משוררים, שרובם החלו לכתוב ב-30 השנים האחרונות.

אז נראה שדווקא ביטון הוא מודל לחיקוי חיובי, אם הוא מצליח לעורר כבר שני דורות של משוררים לכתוב טוב יותר. גם משוררי כתב העת "עכשיו", שמוקד חוזר ומשנן את שמותיהם כמשקל נגד לשירת ביטון מאז – סומק, דרור בנאי ובכר – הושפעו משירתו של ביטון.

מואיז בן הראש

ירושלים
התגובות התפרסמו לראשונה בעיתון הארץ – ספרים

***

הסופר והמבקר אלמוג בהר תורגם לערבית באתר של בלד "ערב48".

זהו תרגום לערבית של הסיפור שלו "אנא מן אל-יהוד" שהתפרסם לפני
שנה בהארץ וזכה בתחרות הסיפורים הקצרים. הסיפור תורגם ידי העיתונאי המצרי וחוקר לימודי ישראל, מחמד עבוד.
ביקורת על הסיפור גם פורסמה בכתב העת המצרי "אל-הילאל".

***

אורחת בקדמה כתבה "אלה שוחט מזכירה בספרה "זכרונות אסורים" שאין סבסוד על הפיתה (שלרוב נצרכת על ידי מזרחים וערבים) לעומת הלחם. מעניין.

שימו לב איך מילון אבן שושן (שנת 1988) מגדיר "פיתה":
"עוגת לחם שטוחה הנאפית בדרך *פרימיטיבית* כמנהג בני עדות המזרח"
למישהו יש מילון חדיש יותר? ההגדרה הזו עדיין קיימת? האם לחם נעשה בדרך "נאורה" יותר כמנהג האשכנזים?? "

לדיון המלא בפורום "קדמה" אנא לחצ/י כאן בבקשה

***

בקריית ספר מונעים מעבר מזרחים לעיר

ועדות הקבלה בעיר החרדית אינן מאפשרות לבני עדות המזרח לעבור לגור באיזורים בעיר בהם יש יותר מ-35% מזרחים

הכתבה המלאה התפרסמה לראשונה בוואלה ב-19.06.2006 מאת מערכת וואלה

 

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s