מבחן אנדלוס – האם אפשר לסדוק את חומת ההפרדה התרבותית?

מאת ©יעל לרר 2006-07-02    

שמחתי למציאת בן חכם, ותמהתי היאך יהיה טֶבַע בן שנולד בין העלגים כך, וירדוף אחר החכמות, ויהיה מהיר בלשון ערבי – שהיא ודאי לשון עברי שנשתבשה מעט [הרמב"ם, מתוך 'איגרת אל ר' שמואל אבן תבון בעניני תרגום המורה', מהדורת שילת, כרך ב', עמ' תקלא, ירושלים התשמ"ז]

לו היתה מגיעה לכאן אורחת מכוכב אחר ומתבוננת במציאות בין הים לנהר ללא משקפיים מעַוותים, ודאי היתה רואה כי בתחום הריבונות הישראלית כמעט מחצית האוכלוסיה היא ערבית-פלסטינית, וכי הערבית היא שפת אמם, או שפת האם של הוריהם, של קרוב למחציתה של האוכלוסיה היהודית-ישראלית. אם האורחת – כמנהג הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האקדמיה והתקשורת הישראליים – היתה מצליחה להבחין בגבול גיאוגרפי (שאינו קיים במציאות) החוצץ בין אזרחים ישראלים לנתינים תחת כיבוש, הרי שגם בגבולות האזרחות הישראלית תרבות המוצא של רוב האזרחים היא התרבות הערבית. האורחת היתה מבחינה, מן הסתם, כי ישראל נמצאת בלבו של העולם הערבי, ושכל המדינות השכנות לה הן ערביות.

מתוך רצון להכיר את תרבות המקום, פוסעת האורחת לחנות הספרים הקרובה ומצפה למצוא בה ספרים בערבית ובעברית – שפות המקום. בחנות הראשונה: ספרים בעברית, בשנייה יש גם כמה מדפים באנגלית, השלישית היא חנות ספרים ברוסית. 'כאן אין ערבים, כאן לא מדברים ערבית', אומרים לה, 'זו תל אביב'. האורחת, שביקרה בפריס ובלונדון, ברומא ובברלין, במוסקבה, בניירובי, ביוהנסבורג ובבואנוס איירס, קצת מתפלאת: 'עיר בלי ערבים? בלי ערבית? כאן? במרכזה של ארץ ערבית?'.

ואז פוגשת האורחת שלנו את חברתה, שהגיעה איתה מהכוכב האחר. החברה לא מתבוננת במציאות, אלא בייצוגיה. היא צופה בטלוויזיה בתוכניות אקטואליה ובמהדורות החדשות, קוראת יום-יום את עמודי המאמרים, בעיקר בעיתון 'הארץ', מבקרת בתיאטרון ובאופרה, בכמה ישיבות סגל באוניברסיטה, במערכות העיתונים ובמשרדי הפקידות הבכירה, ומבלה שעות ארוכות בין מדפי הספרים שבחנויות. 'מה כל-כך מפליא בזה?', אומרת החברה, 'הרי אנחנו במדינה אירופית, שרוב אוכלוסייתה מורכבת מגברים יהודים אשכנזים ותיקים וחילונים. רק אותם רואים, רק את דעתם שומעים, ובחנויות הספרים – מדפים שלמים של הספרים שהם כתבו, ולידם אלפי תרגומים – מאנגלית ומצרפתית, מספרדית ומרוסית'. האורחת שלנו לא מצליחה לשכנע את חברתה שגברים יהודים אשכנזים ותיקים וחילונים מהווים פחות מעשירית מיושבי הארץ (ופחות מ-15 אחוז מאזרחי המדינה), ושישראל אינה יושבת בלב אירופה.

למציאות הזו נולדה הוצאת 'אנדלוס'. כשיזמתי את הקמתה של הוצאת ספרים שתתמחה בתרגום של ספרות ערבית לעברית נדמה היה לנו כי נבקעים סדקים במציאות זו. זה היה בסוף 1999, קצת לפני תחילת האינתיפאדה, ולמרות עמדותי הביקורתיות כלפי מה שמכונה 'תהליך השלום' (בעקבות הסכמי אוסלו), מסגרת המחשבה שלי-עצמי לא ממש הפנימה את הביקורת הזו.

סעיד, בשארה ומבקרים אחרים מהשמאל חששו אז כי תהליך אוסלו יוביל ליצירתם של בנטוסטאנים ולאפרטהייד—הפרדה. אולם למרות שמדיניות הסגרים החלה כבר ב-1991 (ואיתה התרוקנותה – הממשית והמטפורית – של תל-אביב מערבים), גם המצדדים בעמדות אלה לא תיארו לעצמם מציאות של חומות מתגבהות והפרדה כמעט מוחלטת בין יהודים לערבים, כזו המתרגשת ובאה עלינו היום. לרבים מהמבקרים נדמה היה שמדובר במצב זמני, ושמסגרת-העל היא בכל אופן סוג של תהליך שיוביל לפשרה היסטורית ול'שלום'. וגם אם המילה 'שלום' התרוקנה מעקרונות של כיבוד זכויות, צדק ושוויון כבר אז, נדמה היה שהיא אמורה לפחות להכיל עקרונות של פיוס, של הבנה, ושל חיים ביחד.

ובשנות אוסלו העליזות, לצד הרחבת ההתנחלויות וסלילת הכבישים העוקפים, התקיימה פעילות משותפת ישראלית-פלסטינית ענפה, חלק ניכר ממנה במסגרת תוכניות people to people המרובות. במקביל, נדמה היה כי האתוס האירופאי של ישראל נסדק, וכי הציונות-האשכנזית מתרופפת. נוכחותן במרחב הציבורי של שתי קבוצות מנוחשלות ומושתקות – הפלסטינים אזרחי ישראל והמזרחים בישראל – השתנתה במידה ניכרת. מוזיקה ערבית (ו'מזרחית') החלה להישמע גם במעוזי ה'תרבות הגבוהה'; אם בשנות ה-80 אפשר היה לקנות קסטות של אום כולתום רק ביפו ובמעוזים העיראקיים בשכונת התקווה וברמת-גן, הנה פתאום יש דיסקים בכל סניף של טאואר רקורדס, ואת 'אנת עומרי' יודעים לפזם גם ברחוב שינקין (הממשי והמטפורי).
'הצהרת הכוונות' של אנדלוס היתה יומרנית:

אנדלוס היא הוצאה לאור חדשה שתתמקד, בין היתר, בתרגומים מהספרות וההגות הערבית לשפה העברית. אנדלוס היא גם שפה ומקום. 'תור הזהב' של התרבות הערבית והעברית, האסלאמית והיהודית. תקופה בה התרבות העברית הושפעה על ידי התרבות הערבית ואף השפיעה עליה. תקופה בה יצרו גדולי ההוגים, הסופרים והמשוררים, היהודים והערבים, היהודים-ערבים.
למרות מיקומה של ישראל בלב העולם הערבי, הרי שהישראלים קוראי העברית כמעט ואינם חשופים לתרבות הערבית, ועוד פחות לספרות ולהגות הערבית. כמות התרגומים הקיימת היא מזערית ומקרית, ובוודאי אם נשווה אותה לכמות התרגומים לעברית משפות אחרות, בעיקר שפות אירופאיות.
מאז שנות השלושים תורגמו לעברית מערבית פחות מארבעים כותרים, בעוד שלצרפתית, למשל, תורגמו מערבית למעלה מ-300 כותרים. 'אנדלוס' מבקשת לעשות למילוי חלל זה על יד מפעל תרגומים שיכסה היבטים נרחבים של התרבות והיצירה הערבית בתחומי הספרות, השירה וההגות, ומכל קשת היצירה: ספרות מודרנית וקלסית, כתיבה תעודית, שירה, מחזות, סאטירה, הגות וביקורת. החשיפה לספרות הערבית, מלבד חשיבותה העקרונית, היא קודם כל הזדמנות חשובה לקורא העברי להנות מיצירה אמנותית איכותית שאינה זמינה בצורה מספקת.
אנו מקווים שפעילותה של הוצאת 'אנדלוס' תיצור עניין אצל הישראלים בתרבות הערבית, ותגרום לכך שהוצאות ספרים נוספות יצטרפו למפעל החשוב של מילוי החלל העצום בתחום התרגום מערבית.

הצעדים הראשונים היו חיפוש אחר מתרגמים ועורכים. האמן שריף ואכד, שמעצב את כל ספרי ההוצאה, היה השותף העיקרי לבנייתה ולגיבוש רשימה ראשונית של כותרים. פנינו לכל בני הסמכא בתחום וזכינו להנחייה, לעזרה ולעצה. הראשון אליו פניתי היה מוחמד חמזה ע'נאים. ע'נאים הקדיש את חייו לתרגום בין העברית לערבית. הוא היה שותף פעיל ליצירתה של אנדלוס ותירגם שלושה קבצים של מחמוד דרויש ואת הרומאן 'הסיפור של זהרה' מאת חנאן אל-שיח'; מותו בטרם עת הוא אבדה עצומה עבורנו, ולתרומתו ליצירתה של תרבות דו-לאומית לא יהיה מחליף. ע'נאים, אנטון שמאס, פרופ' ששון סומך, פרופ' שמעון בלס, מרזוק חלבי, נואף עת'אמנה, אנטון שלחת וחברים אחרים אוהבי ספר (שאינם בהכרח 'אנשי ספרות') – כולם המליצו על ספרים לתרגום, הפנו אותנו למתרגמים, קראו דוגמאות תרגום ועזרו בדרכים נוספות.

רשימת הכותרים הראשונה שגיבשנו כללה עשרה רומאנים, וניסתה לתת לקורא העברי הזדמנות 'לטעום' ממגוון הספרות הערבית בת-זמננו (סופרות וסופרים, ארצות שונות, סגנונות מגוונים). חשבנו להתחיל כך, כי קיווינו שההוצאה תצליח לפעול כהוצאה עצמאית, ללא תמיכה ציבורית, ובארץ, כידוע, רומאנים הם הז'אנר הכמעט יחיד שמצליח לכסות את הוצאותיו. אבל אז, במרס 2000, הודיע יוסי שריד שבכוונת משרדו להכניס שני שירים של מחמוד דרויש לתכנית הלימודים. שני השירים (שכמאמר שריד 'אינם פוליטיים, אלא ליריים') הוכנסו לרשימת שירים מתורגמים ארוכה ממנה יכולים המורים לספרות לבחור כעשרה שירים – ולא רחמנא לצלן, לתכנית החובה – מה שלא מנע מצעדו של שריד לחולל מהומת עולם. לכל בעל טור, איש אקדמיה או חבר כנסת היתה דעה בעניין. ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, אמר ש'החברה בישראל לא בשלה ללימוד שירי דרויש'. פרופ' זהר שביט, שעמלה באותם ימים על ניסוח חזון שר התרבות דאז, מתן וילנאי, החרתה החזיקה אחריו: 'לפני שאנחנו דואגים לכך שילדי ישראל יכירו את מחמוד דרויש ואת סמי מיכאל, שללא ספק כדאי שהם יכירו אותם, היה כדאי שהם יכירו גם את נכסי התרבות הישראלית, מביאליק דרך עגנון ועד יהודה עמיחי'. וכל הרעש הזה – מבלי שיימצא ולו קובץ אחד של דרויש על מדפי חנויות הספרים.

כשפרצה 'מהומת דרויש' הקובץ 'ערש הנכריה', שנמסר להוצאת בבל חודשים רבים לפני כן, עדיין לא יצא לאור. באותו זמן, כאמור, בעזרת ע'נאים ואחרים, גיבשנו את רשימת הכותרים שלנו. 'כבר תירגמתי את הקובץ "למה עזבת את הסוס לבדו", בואי ונוציא אותו לאור', אמר לי ענ'אים מיד. ואכן, בניגוד לתכניותינו, הספר הראשון שהוצאנו לאור היה קובץ שירה. המהומה שפרצה רק הדגישה את הצורך בתרגום של ספרות ערבית לעברית ובמפעל כזה. תוך חודשיים החלטנו סופית שלהוצאה יקראו 'אנדלוס'. שריף ואכד עיצב לוגו וקבע פורמט, ובעבודה מאומצת של חודשיים, בעזרתם של ששון סומך ויורם ורטה, הוצאנו את הספר.

להפתעתנו, כשהספר יצא הוא כמעט ולא זכה להתייחסות. כנראה שהיה קל יותר לדבר על דרויש ללא טקסט שמונח מול העיניים. לעומת הרעש והמהומה הספר מכר מעט מאוד, אך למרות זאת, 'למה עזבת את הסוס לבדו' הוא אחד הספרים הנמכרים ביותר שלנו. הוא מכר עד היום למעלה מ-1500 עותקים וממשיך למכור כל הזמן. הרבה מאוד בשביל שירה מתורגמת בארץ (ומעט מאוד משוררים כותבי עברית 'מוכרים' יותר). רובם של השירים בקובץ עוסקים בנכבה ובקיום הפלסטיני לפני 1948, ומסתבר של'חומרים' האלה יש קהל.

גמרת כבר את 'פונטנלה' של מאיר שלו
'נשאר לי חלק קטן. היה לי קשה בהתחלה עם הספר הזה, אבל בהמשך גיליתי שזה ספר בלתי רגיל'.
מאיר שלו הוא לא מחסידיך הגדולים.
'מה זה קשור? הרי קראתי גם את הספר של מחמוד דרויש, וגם דיברתי עם השיר הזה שלו, על הסוס שנעזב, והתקנאתי מאוד בתיאור הקשר הזה שלהם לאדמה'.[1]

מחמוד דרויש עמד על המוטיבציות של קוראיו הישראלים עוד טרם פרסום הספר והתבטא בצורה דומה על גבי במות רבות מאז: 'הייתי רוצה שהישראלים יקראו אותי רק על-מנת ליהנות מהשירה שלי, לא כנציג של האויב, ולא כדי לעשות איתי שלום. עוד מוקדם מדי לקריאה כזו'. למרות זאת, דרויש נתן לנו את זכויות התרגום ואף סרב לקבל תגמולים: 'עצם זה שפנית אלי כדי לקבל את הזכויות זה יותר ממה שעשו קודמיך, וכשתתחילו להרוויח, תחזרו עם ההצעה לתגמולים'.

סירבתי לקבל את מה שאמר לי. ביוהרה גדולה חשבתי ש'אנחנו נעשה את זה אחרת', שאם תהיה 'נורמליזציה' של הוצאה לאור של ספרים בערבית, גם תתפתח דרישה מצד הקוראים. אמנם, כמו כל השותפים לאנדלוס, גם אני מתנגדת להפיכת היחסים לנורמליים במצב הקיים, תוך התעלמות מהכיבוש, שכן בפועל זו נורמליזציה של הכיבוש (הפיכתו לנורמלי); מתוך בקשת שלום שמושתת על צדק ושוויון, אני מקווה שיום אחד יהיו יחסים נורמליים בין כל מדינות האזור – וסיום הכיבוש הוא תנאי להם. אך נורמליזציה של התרגום מערבית לעברית, בעיני, אינה נורמליזציה של הכיבוש, אלא להפך. ב'נורמליזציה' כזו כוונתי להוצאה לאור מתוך שיקולים ספרותיים גרידא – לא 'ספרים שיגרמו לערבים להתחבב על הקוראים היהודים-ישראלים' (כפי שהסביר עורך תרגומים רבים מערבית את בחירותיו בערב עיון על הנושא), ולא ספרים שיגרמו לקוראים יהודים לאשש את אמונותיהם על 'הערבים'. רצינו לתרגם ספרים מערבית בדיוק כמו שמתרגמים מצרפתית – באישור המחבר, בסטנדטים ספרותיים של תרגום (להבדיל מ'מודיעיניים'), ועד כמה שביכולתנו – ללא אוריינטליזם ופטרנליזם.

למרבה הדאבה, הסופרים המצריים אליהם פנינו לא היו שותפים לעמדה זו, וסירבו לתרגום יצירותיהם לעברית בטענה של 'נורמליזציה'. יוצרים אלה נמנעים מקשרים עם ישראלים ככלל, אינם מבקרים בשטחים הכבושים ונמנעים מעבודה משותפת עם פלסטינים – מתוך עמדה שבעצם בקשת ויזה או במעבר הגבול יש 'נורמליזציה'. לאחר שפניתי אליהם הותקפה 'אנדלוס' במאמרים רבים בעיתונות בכל רחבי העולם הערבי.
אולם למרבה השמחה מצאתי שותפים רבים לעמדתי בעולם הספרות הערבית. דרויש, אליאס ח'ורי, אדוארד סעיד, מוחמד בראדה, מוחמד שוכרי ועשרות אחרים התקיפו את התוקפים ובירכו על המפעל. רבים מהם אף נתנו לנו את זכויות התרגום במתנה, כהבעת תמיכה וסולידריות ומתוך רצון להיות שותפים. באופן לא מפתיע, לא היו לדיון זה הדים בארץ; אותנו, היהודים-ישראלים, לא מעניין מה חושבים הערבים ומה הם כותבים. קורא ערבי יכול למצוא כל יום בעיתונות הפלסטינית והערבית כ-20 מאמרים שונים מתורגמים מהעיתונות העברית. קורא עברי, שנסמך על העיתונות הישראלית, אינו נתקל אף במאמר מתורגם אחד ב-20 ימים.

מחמוד דרויש כנראה צדק. רוב הקוראים הישראלים לא מתעניינים כלל בספרות ערבית. ציבור מוגבל מתעניין בנקודת המבט הפלסטינית לסכסוך – במטרה 'לדעת את האויב' או 'לעשות איתו שלום'. רובם המכריע של הספרים שהוצאנו אינם קשורים כלל בסכסוך הישראלי-פלסטיני: 'רק לחם' מאת הסופר המרוקאי מוחמד שוכּרי, 'זן מתחתן' מאת הסופר הסודאני אל-טייב צאלח, 'בור המים הראשון' מאת ג'ברא אבראהים ג'ברא, 'הסיפור של זהרה' ו'אטאטא את השמש מהגגות' מאת חנאן אל-שיח', 'אבן הצחוק' מאת הודא ברכאת – כל אלה זכו לשבחי המבקרים, אך להתעלמות גורפת של הקוראים (מכירות של 200—500 עותקים).

שני ספריו של אליאס ח'ורי שפרסמנו הם מקרה מבחן מעניין. 'באב אל-שמס' שיצא לאור ב-2002 עוסק בנכבה הפלסטינית. הרומאן המשובח הזה זכה לאזכורים רבים במשך השנים, אך עם צאתו לאור הוא זכה לביקורות מעטות יחסית. למרות זאת, למעלה מ-5000 עותקים של הספר כבר נמכרו (מתוכם 1,600 שנתרמו לספריות הציבוריות בארץ – בהן הוא זוכה להשאלות רבות). זהו הספר הנמכר ביותר של אנדלוס, אולי באופן חסר תקדים לספרות מתורגמת מערבית.

לפני כשנה הוצאנו לאור את 'יאלו', יצירת מופת נוספת של ח'ורי. כמו ב'באב אל-שמס' גם 'יאלו' הוא מעשה אמן העוסק בסיפור, בהיסטוריה ובזיכרון, אך הפעם בסיפור אוניברסלי על אסיר שעובר חקירה ועינויים. ספר נוסף מתורגם של אותו מחבר אינו זוכה בהכרח לאותן מכירות – כאן ובכל לשון אחרת. במקרה של 'יאלו' קיווינו שהמכירות יעלו על אלו של קודמו, בראש ובראשונה כי מדובר בסופר מעולה שזכה לחסידים. מערכת ההפצה בחנויות תמכה בנו ועם פרסומו בלט הספר בכל חנות ספרים, כולל בחנויות הרשתות הגדולות. גם העיתונות פעלה כאילו מדובר ברב-מכר – 16 ביקורות התפרסמו בחודש הראשון, כולן יוצאות מגדרן מרוב שבחים.

אלא שמכירותיו של 'יאלו' הגיעו ל-1500 עותקים. לא מעט, יחסית לארבעת הספרים שקדמו לו שלא חצו את מחסום ה-300, אך אכזבה גדולה עבורנו; אם אלה מכירותיו של 'רב-המכר', נראה שלא נוכל לחולל שינוי אצל הקורא הישראלי בהתעניינות בספרות הערבית, ודאי שלא בטווח הקצר. כנראה שלחלום להיות הוצאה עצמאית שנשענת על מכירות (ועוסקת בתרגום ספרות ערבית) לא היה שום קשר למציאות החומות המתגבהות שבה אנחנו חיות. הבנו שללא תמיכה ההוצאה לא יכולה להמשיך באותם סטנדרטים של תרגום ועריכה, וכיוון שאין תמיכה כזו החלטנו להקפיא את העבודה על כותרים חדשים, ולהתמקד בהוצאתם של הספרים שהיו בשלבי עבודה שונים, ובמכירתם של הקיימים.

למבצע המנויים המפתה שהשקנו בניסיון לשרוד בכל זאת, עם יציאתו של 'שירים' מאת טאהא מוחמד עלי (בתרגום אנטון שמאס), הצטרפו עד כה 150 מנויים בלבד. בימים אלה יצאו לחנויות הספרים 'ירושלמית' מאת סירין אל-חוסייני שהיד ו'החורש במים' מאת הודא ברכאת. שלושה ספרים נוספים כבר הודפסו: 'ציור קיר' מאת מחמוד דרויש יופץ לחנויות הספרים בסוף יוני, 'כמו קיץ שכבר לא יחזור' ו'בנדרשאה' יופצו באוגוסט, ו'פריס בעירום' ו'בארץ שני הנהרות' ייצאו לאור באוקטובר. חמשת הספרים הראשונים יצאו לאור בעזרת תמיכה חלקית של האיחוד האירופי, שמימן את משלוחם לכל הספריות הציבוריות וספריות בתי הספר התיכוניים בארץ.
נכון לרגע זה אין לנו ספרים נוספים 'בעבודה', אבל אנחנו מקוות לגייס משאבים (ובעיקר מספיק קוראים) כדי להמשיך ולתרגם ספרות ערבית לעברית. אנדלוס איננה נסגרת; הספרים קיימים ובתקופה הקרובה נעשה כמיטב יכולתנו כדי שהם יגיעו לקהל הקוראים. אנחנו מתכננות לקיים אירועים סביב הספרים הקיימים, להרחיב את מעגל המנויים ובשבוע הספר אפילו יהיה לנו דוכן (בתל-אביב!).

אנדלוס עושה כל שביכולתה כדי להפריך את התזה שהועלתה כאן – והלוואי שנצליח. אני בוחנת כל הזמן את דרכי העבודה, בחירת הכותרים, ההפצה והשיווק, בתקווה לשפר ולהצליח יותר. אבל קשה לי להסביר את הפער בין התהודה הציבורית (החשובה כשלעצמה), הביקורות המהללות, ומספר האנשים העצום שאמר לי בשנים האחרונות 'כמה חשוב לתרגם ספרות ערבית לעברית', ובין המכירות הדלות והעדר התמיכה הציבורית. התשובה כנראה אינה נמצאת במה שעשינו (או לא עשינו) אלא אצל הוצאות הספרים האחרות: את מספר הכותרים המתורגמים מערבית שיצאו לאור לצד 20 הכותרים שלנו (המעטים כשלעצמם) אפשר לספור באמצעות אצבעות יד אחת. השאלה, לכן, איננה 'מדוע אנדלוס אינה מצליחה' אלא 'מדוע לא מתרגמים ספרות ערבית לעברית בישראל'.
כאן צריך לחזור לאורחות שלנו. מוזר ומשונה הדבר שבארץ שהרוב הגדול של יושביה הם בני התרבות הערבית, הערבית כמעט אינה נוכחת במרחב הציבורי. קיומה של אנדלוס – תרבות ערבית-יהודית – מוסתר עוד יותר. 'אצלנו באנדלוס', אמר הרמב"ם – אך מספר היהודים-הישראלים שיודעים כי הרמב"ם כתב את מיטב יצירתו בערבית מתמעט והולך.

לעתים נדמה כי חומות תרבותיות אלה הן גבוהות, עמוקות וותיקות יותר מחומת ההפרדה הפיזית הנבנית במרץ. החומות האלה לא עוברות רק 'בינינו לבינם' (ובניסוחו המצמרר של אהוד ברק: 'אנחנו פה והם שם'); הן עוברות בתוכנו, בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין ההיסטוריה והתרבות שלנו, בינינו לבין המקום בו אנחנו חיות.

רשימה זו פורסמה ב"רוח מזרחית", כתב העת המקוון של החברה המזרחית הישראלית, גיליון 4 (קיץ 2006), עמ' 33–38. גיליון זה וכן הגיליונות הקודמים של "רוח מזרחית" ניתנים להורדה בקישור זה (תחת "כתבי עת ומאגרי מידע")

——————————————————————————–

* יעל לרר היא המוציאה לאור והעורכת של הוצאת הספרים 'אנדלוס'.
[1] מתוך ראיון חג של בן כספית וחנוך דאום עם ראש הממשלה אריאל שרון, מעריב, 22 באפריל 2005.

הוצאת אנדלוס:
http://www.andalus.co.il/