שירה סוציאלית

774

את האירוע "שירה סוציאלית" של גרילה תרבות, אירגן המשורר רותם מלנקי.

אנשי ונשות צליל, מילה, במה ובגלמה, שביתת העובדות הסוציאליות החלה, במחאה על תנאי העסקתן המחפירים. במהלך השביתה יהיו הפגנות גדולות מול משרד האוצר בי-ם, והרבה הפגנות מקומיות ברחבי הארץ.

גרילה תרבות מתכננת הפגנת שירה, ספוקן וורד וצליל לתמיכה במאבק, שתתקיים במרכז המסחרי של שדרות ביום שלישי, 15.3.11, 19:00. משוררות, מוזיקאים ואנשים מודאגים מוזמנים לשלוח טקסטים ולהרשם כבר היום להשתתפות בהפגנה. הסעה לשדרות ובחזרה מת"א ביום האירוע תצא ממסוף אל-על ברכבת צפון בארבע וחצי. אם יתארגנו משתתפים מערים אחרות, נוכל לסייע בהסעה משותפת.

בחרנו בשדרות כי היא נמצאת בלב איזור מצולק וחבול, שבשמיו נשמעים כל הזמן פיצוצים. קנים משני צידי הגדר שמקיפה את רצועת עזה יורים, חפים מפשע רבים נפגעים והמתח המתמשך שמלווה חיים באיזור הזה הוא מתיש ושוחק. אזרחים רבים עדיין סובלים מסמפטומים של חרדה, ובכל פעם שנשמעת אזעקה או קול נפץ, נדמה כי מעולם לא היה רגע של שקט.

מי שנמצאות בקו הראשון ואמורות לעזור הן העובדות הסוציאליים, שמתמודדות  בנוסף לבעיות שניתן למצוא בלשכות הרווחה ברחבי הארץ,  – אלימות במשפחה, נוער במצוקה, עוני, ילדים בסיכון ועוד – גם עם פגיעות חרדה ופוסט טראומה. על טיפול במאות מקרים כאלה בחודש, מקבלת עו"ס עם תואר ראשון שכר שלא עולה על 3,700 ₪ בחודש. ברוטו.

העו"סות שנושאות על גבן את הטיפול באוכלוסיות המוחלשות ביותר במדינה, ובמידה רבה גם את האחריות לשלומם של מטופליהן, זקוקות לתמיכה במאבקן הצודק על שיפור משמעותי בשכרן ובתנאי העסקתן. בואו לשדרות להזכיר באיזו מדינה אנחנו מאחלים לעצמנו לחיות.

צילום: שי סקיף
צילום: שי סקיף
צילום: שי סקיף
צילום: שי סקיף
צילום: שי סקיף
צילום: שי סקיף
צילום: שי סקיף
צילום: שי סקיף
צילום: שי סקיף
צילום: שי סקיף
צילום: בתיה צוקר
צילום: בתיה צוקר
צילום: בתיה צוקר
צילום: בתיה צוקר

kobner

משתתפות: (הרשימה נסגרה)
אביה בן דוד
אהרון שבתאי
אור דהן
אורנה ריבלין
אליסף קובנר
אליענה אלמוג
אלמוג בהר
ברכה סרי
גיורא פישר
יודית שחר
מעין שטרנפלד
מתי שמואלוף
נוית בראל
נעם לוי
ענת זכריה
ערן הדס
ערן צלגוב
רועי צ'יקי ארד
רותם מלנקי
תהל פרוש

צריכים מידע נוסף על ההסעה? רוצים להציע עזרה? צרו קשר במייל

culturegrill@gmail.com

לקריאה נוספת והשראות לכתיבה:

כלב שמירה / אליסף קובנר
תמיד חשבתי שלהיות פה זה פוזה
חשבתי שלהיות מודע זה לדעת את המוזות
זה לא מזיז לאיש שאני חי לי בפחד
זה לא מזיז לאף אחד שאין לי בטחון

תמיד חשבתי שלראות מפה זה משהו משהו
משהו אחר עטוף בקור מזהיר
זה לא מזיז לאיש שאני חי לי בפחד
מאז שראש הממשלה שדד לי ת'בטחון

תמיד חשבתי שבחו"ל כולם על הגובה
עד שלטיול נסעתי שם נשרטתי מבפנים
זה לא מזיז לאיש שאני חי לי בפחד
גנבו כבר את הכול. לא נשאר פה שום דבר

זה המצב עכשיו. אכול בלי נחת
בוא חכה פה רגע. תיכף תעוף חזרה
אה הא אה הא אה הא
כלב שמירה

תמיד חשבתי שלשאוף זה מה שיעזור לי פה
עד היום בבוקר כשנרקבתי בעמדה

חדשות כל ישראל / אורנה ריבלין
"בַּרְבּוּר תּוֹעֶה

בִּבְרֵכוֹת מָעְיָּן – צְבִי "

בִּשֵּׂר הַקַּרְיָן.

"בִּטְנוֹ הָרְעֵבָה ,

דְּחוּסָה בִּכְנָפָיו" .

"קָרָה בָּמְקוֹמוֹת הַמֻּעֲדִים,

שְׁנֵי קְשִׁישִׁים תָּפְחוּ

וּמְחֻסָר בַּיִת אֶחָד ."

"מְחִירוֹ שֶׁל הַלֶּחֶם הָאָחִיד,

תָּפַח אַף הוּא" ,

הִמְשִׁיךְ הַקַּרְיָן,

"בַּרְבּוּר תּוֹעֶה,

בִּטְנוֹ הַרְעֵבָה,

תָּפְחָה בִּכְנָפָיו".

איך עובד סוציאלי עני יכול לדאוג למטופלים? / מתי שמואלוף
העובדים הסוציאליים בישראל משתכרים פחות משכר המינימום, נאלצים להשלים הכנסה בעבודות מזדמנות וטובעים בעומס של מאות תיקים. מה יגידו העניים, האמהות החד הוריות והזקנים אם העובדים שבאים להציל אותם, גם הם קורבנות של אותו דיכוי כלכלי?

באסון הכרמל גילינו עובדה עצובה – הממשלה ורשויות המדינה לא מסוגלות להגן עלינו. המחדל הגדול, שהתחיל ברמה המקומית, נמשך והגיע עד לשרי הממשלה ופקידי האוצר. השריפה סימנה את עומק הפער בין מה שהממשלה רוצה שנחשוב לבין מה שקורה בפועל.

מאבק העובדים הסוציאליים (בוא נאמר את האמת – אלו הן בעיקר עובדות סוציאליות) מסגיר לנו עובדה קשה נוספת. עשרות אלפי העובדים הסוציאליים, שאמורים לייצג תיקון חברתי, גם הם קורבנות של הקיצוץ בתקציבים החברתיים. כן, אותם עובדים ועובדות שאמורים להגן, לסייע וללוות את האוכלוסיות המוחלשות, מצאו את עצמם עובדים שעות נוספות בשכר רעב. איך אפשר לצפות מאותם עובדים שאמורים להיות בהקשבה מלאה למצוקות של אוכלוסיות מוחלשות לשכוח את סבלם ולהישאר מולם חסרי פניות?

קראו את הפרטים הקשים: עובד סוציאלי מתחיל משתכר פחות מ-3,000 ש"ח ונאלץ לבקש השלמת הכנסה. גם מבין העובדים הוותיקים, כל עובד שלישי נדרש להכנסה נוספת. בגלל מחסור בתקנים, כל עובד מקבל לידיו למעלה ממאתיים תיקים לטיפול. הנתונים האלה חושפים את היחס הקשה של פקידי האוצר לעבודה הסוציאלית. כן, למעשה העובדים הסוציאליים הם בעצמם עניים, ונאלצים לעסוק ביום יום שלהם במלחמת הישרדות. איך עובדים שקילפו מהם את זכויות העובדים הבסיסיות שלהם אמורים לתת שירות וטיפול מקצועי? ומה יגידו הקורבנות של השיטה (עניים, חד הוריות, זקנים, דרי רחוב ועוד) אם העובדים הסוציאליים שבאים להציל אותם, גם הם קורבנות של אותו דיכוי? ומה נאמר אנחנו לאלו שזקוקים לעובד הסוציאלי? איך נסביר להם ששירותי הרווחה עומדים להיסגר?
רק מאבק מוליד זכויות
בעבר מצב העובדים הסוציאליים היה טוב ביותר בגלל חסות ההסתדרות, אבל שכרם לא עודכן כבר 16 שנה. הם הכריזו על סכסוך עבודה באמצעות הוועד שלהם, ודורשים תוספת שכר של 20%. האוצר מציע תוספת שכר של 14.25% בלבד – בהחלט לא פיצוי הולם לשחיקת שכר של 16 שנה. העובדים גם מתלוננים על מחסור בתקנים, שמוביל לעומס עבודה בלתי רגיל. יו"ר ההסתדרות עופר עיני ושר הרווחה החדש משה כחלון הכריזו ברבים על תמיכתם בעובדי הרווחה – אולי התמיכה הפוליטית תאיץ את ההתקדמות במשא ומתן בין העובדים לבין פקידי האוצר. ובכל זאת, אם המשא ומתן לא יצלח, בימים הקרובים הם צפויים להכריז על שביתה.

לפחות העובדים הסוציאליים לא נשארו שקטים, אלא יצאו למאבק. אם אכן תיפתח השביתה, עלינו לקוות שהיא לא תתארך יתר על המידה והעובדים יקבלו את שכרם. בכל יום שעובר אלפי אנשים נזקקים לשירותים מוצאים את עצמם חסרי ישע.

מגזר אחר מגזר יוצאים לשביתות, כדי לדרוש בחזרה את המינימום לחיים בכבוד, את מימוש הזכויות החברתיות שנמנעו מהם. מדוע זה חייב להיות כך? מדוע המדינה לא מחליטה להכפיל ולשלש את התקציבים החברתיים ולמנוע את מחירי השביתות? כנראה שבישראל 2011 רק מאבק מוליד זכויות. זכויות לא ניתנות מבלי שנקמץ ונהדק את אגרופינו.

אסון השריפה הוא גם אסון שירותי הרווחה. עד שהממשלה תקבע את עתיד שירותי הכיבוי, אנו נביט מזועזעים מהתפוררות הערבות ההדדית והקהילתית. ובהיעדר שירותי רווחה, כיצד ירווח לנו?

פורסם באתר mako

לבי במזרח : מאלי יש גבול / ברכה סרי

ברכה סרי
סיון תשמ"ד

לבי במזרח
מאלי יש גבול

עמליה מלמדוואויץ' נולדה בעצם במושב לצים שבנגב. היא היתה תינוקת שמנמונת חייכנית ועליזה שכבשה לבבות. כשהייתה תינוקת טיפלה בכל הגורים שבמושב לצים, ליטפה, דיגדגה והצחיקה את כולם.

בבית הספר ישבה בכל הוועדות והמועצות של מורים ותלמידים והורים. יישבה סכסוכים והפרידה בין ילדים מוכים למכים. הכל כמו שכתוב בתורה. עד שהגיע צו עליון ועמליה התגייסה לצבא. כמובן עשו ממנה סמלת סעד. עכשו קראו לה מאלי, כדי שתבוא מהר לעזרה בשעת צרה.

החיילים חיפשו בה הגשמת כל מאווייהם אבל היא אמרה בלי ידיים והם נאלצו להסתפק באוזן קשבת שלה.

אחרי הצבא לא הספיקו לה צרות המושב צר האופקים והיא נמשכה לכרך השוקק צרות ופשעים בשפע. היא הייתה שוטרת, עובדת סוציאלית, מורה ושופטת, מצחיקונת וכלבויניקית. בסוף הבינה שהצרות מתחילות עמוק בתת הכרה וצריך לתת להן טיפול שורש. במקרה גם רצתה לברוח מן התלות של המתמכרים לצרות, שחיפשו מיטות חולות ובאו למאלי שתוציא אותם משם.
היא הרחיקה עד להודו אבל נבהלה מהרעבים והחליטה שמספיק לה בצרות לוקסוס של השבעים במערב. באמריקה שקעה עמוק בתת הכרה ועד חטאי האדם הקדמון הגיעה. אבל גם שם לא נחה מעושי צרות ואנשי ריב ומדון – אם בטמטם או בזדון.
פגשה מתרימים ומנדבים ובכיינים ונמושות שירדו לחייה. מאלי החליטה שאם ישראלית אז מוטב בבית וחזרה ארצה.
עד מהרה נמצאו מופרעים כדי לפרנס אלפי פסיכולוגים והיא הפכה לתחנת מיון.

אלפי שנות פזורה נתנו אותותיהם והגולים שחיפשו מזור לנפשם שחו צרותיהם בשבעים לשון. בד"כ לא שילמו לה לאבחון ראשון אך מאלי שמחה להפטר מהחולים והמיואשים וצמאי האהבה והעבירה אותם לטיפול ידידיה. מי שלא השיגה ידו לשלם חיפשה לו עבודה. מי שבא רעב יצא שבע. מי שבא לבכות יצא שמח. בסוף שכרה לה דירה ברקיע השביעי בלי מעלית כדי לייאש את החלשים. אבל אנשים המשיכו לטפס אליה בכל שעות היום והלילה. קבעה לה שעות קבלה ולא הספיקו 24 שעות היממה. התחפרה במרתף עמוק בבטן האדמה וארבו לה כל מיני נזקקים ונמקים ומוזרקים. רכשה מזכיר אוטומטי שישקר ויגיד שאיננה בבית וכמובן לא העזה להוציא את אפה לרחוב. אך לא עזר לה, כי מחושיה קלטו את כל הצרות בסביבתה.

כיוון שראתה את כל הצרות שיש לאנשים בחיי נישואין, בגידול ילדים, באהבה ובגירושין נזהרה שלא להסתבך בעצמה בצרות ממין זה.

אך כל הצרות של המין השני והמין החלש והמין האנושי רדפו אחריה ונדבקו אליה צרות משבעת המינים.

מחשב מרשם התושבים לא הכיר בקיומה כאדם וכאזרח ומחלקת המקרקעין בעירייה מיפתה אותה כנכס ציבורי. בכל זאת עד כאן החזיקה מעמד.

(אבל) יום אחד השתעממו אבות המדינה הפעלתניים וביקשו לעשות מצוות ומעשים טובים. ממש יצאו מגדרם להיטיב עם העם ועם כל העולם. אז פתחו את הגדר הטובה וערכו ביקורי נימוסים אצל ידידנו ושכנינו בצפון. כל ביקור כזה הוליד מטופלים בבתי החולים וידי מאלי מלאו עבודה. שימעה הגיע עד לאוזני הערלים שאינן שומעות עברית. הם קראו לה אמאל, כלומר תקווה ושמחו בה כמוצא שלל רב.

ואז התחילו הצרות האמיתיות. הם לא התקשרו וקבעו תור. לא טילפנו אלא באו בחמולות ובידיהם משאות שמן זית ויונקי שדים. הם נשאו שתילים בפחים כי שמעו שהיהודים אוהבים פרחים ועצים בעציצים ומאלי לא יכלה לדחות אותם שלא יחשדו בה בגזענות. וחוץ מזה לא ידעה מילים מנומסות בלשונם. היא היתה נבוכה ומבולבלת כי בנבכי נפשם התחילה לגלות קופות של שרצים שלא קראה עליהם בספרים. מתת ההכרה של הפונים הגיחו שדים ורוחות ועינים רעות. היא הייתה חסרת אונים לגמרי. הרכיבה משקפיים כהים ותקעה לה פקקי תנועה באוזניים. עצביה החזקים והנייטרליות והאי-מעורבות חדלו לפעול והיא מצאה את עצמה מספרת את צרותיה וצרות לקוחותיה לפונים – על חשבונם כמובן. הצרות כל כך הסתבכו והתבלבלו לה עד שאי אפשר היה לשייך את הצרה הנכונה לבעליה.

עכשו הגיעו מים עד נפש וגם דמעות חברותיה על הבנים הנופלים בפח והפגועים ורכי הלבב ויפי הנפש. היא לא יכלה יותר לשמוע, זרקה את כולם מהבית. טרקה את הדלת וצעקה: שלום עכשו. מהר. שלום. די. די. יש גבול. יש גבול לכוחות שלי. יש גבול לחוצפה שלכם.

נכנסה למקלחת. פתחה צוננים ורותחים ומלמלה: יש גבול. יש גבול. בס. מעא אסלאמה. יש גבול. ברה. אאוט. החוצה. שלום עכשו. די. יאללה. יש גבול.

וקולה הדהד באוזניהם הערלות. הם התגלגלו במדרגות מבוהלים ועיניהם יוצאות מחוריהן באפלה ושפתותיהם מסננות: די. שלום עכשו. יש גבול.

משם נפוצו המילים על פני כל הארץ ומחוצה לה: די. שלום עכשו. יש גבול.

dichloro-diphenyl-trichloro-ethane / אסף אבוטבול
קססססס קססססס
מפטיר התרסיס

מנסה
להשיל
מעלי
את כל אבות אבותי
את כל אמ אמא שלי

בחיי!

קססססס קססססס
מפטיר התרסיס
טהור
נקי
חדש

די!

(כעת)
לך לך
סע לדרומ ה

והתיישב
ליד הכור

של מחצבתך
שיר הלל לאורז / אורנה ריבלין
אֹרֶז

מְלֹא חֹפְנַיִים.

אָדֹם וְלַבָן.

פִּרְאִי, מְעֹרָב

וּבַסְמַטִי

וְהֹדִי .

אֹרֶז מָלֵא

וְעָגֹל

וּפַרְסִי.

בִּטְנִי רֵיקָה

וּתְפֻחָה

מִן הָאוֹרֶז

שֶׁאֵינוֹ

וַאֲנִי רְעֵבָה .
עובד על שיר / נעם לוי

מדליק פנס מעל עוד
שקל מי שמתחפש מוצא
דרך להוציא דברים בלי
לקמץ כך שאולי לא נכון
היה לשלוח את אורהשמש
למיקור-חוץ אבל הימים
כלכך זולים והלילות עולים
ביוקר אז הנה אני אומר
שיסתדר לבד כלומר הצד
השני של המילה גלובוס
אשר נותן מחיה למילה
הפוך עם תתנאים של-מלך
במעט השעות הנוספות של
סוף המילה עבודה המלינה
שכר-ועונש משלמת
את המילה טרחה
בדמים
(פתאום זה
ברור כשחר לאור
פריחת המילה מיתון
בשקיעת כלנית
סימנן המסחרי של
ציפורים נודדות
הוא האות וי –
רק האדום מתנגד
לחושך הזה ברקע)

תמשכנה אותי
מילים מתלמדות בנות
טיפוחי מתלהמות בתום
ישיבת דירקטוריון
מרתונית עלי מעלי
תעלה המילה רוב
על כל השאר
חיסכון דייקני יטיח
בנוכחים את האמת
גוף ראשון שווה-פחות
עולה יותר
מגוף שלישי

מוכרחים לקצץ כדי לגמור את השורה
על בית אין
מה להוסיף

עבדים סוציאליים / דן עמרם
שמענו שיש עבודות
בהן מרוויחים לפחות
4 וחצי עד חמש בלי פחד
מוזר, אצלנו מקבלים
עשרת אלפים שקלים!!
כלומר, אם מחשבים את כולם יחד.

השכר הוא – מינימלי
עבדים- סוציאלים

ברווחה לנו נותנים,
250 תיקים
לעובד, וזה מצב משביע
אז גברת אם את במצוקה,
הרימי קול של זעקה
ותוך שנה-שנתיים כבר נגיע.

כן העומס- לא ריאלי
עבדים, סוציאלים.

אומרים עלינו, איזה שטות
עשו תואר- בהתנדבות
למה היה שווה כך להשקיע ?
והאמת אתם צודקים,
לכן אנחנו מבקשים
שתעזרו לשנות ולהשפיע

כי היחס- לא נורמלי
עבדים, סוציאלים.
הקשיבו לשיר

/ נפתלי נאף יעבץ

אם היינו רק נאבקים על גובה המשכורת
אז עוד כמה שנים היינו שוב באותה המערבולת
כי לא רק גובה השכר, ולא רק מספר המטופלים
יש עוד דבר חשוב שעליו אנו נאבקים
איך הסטיגמה על העובדים סוציאלים נהפכה לנורמה?
איך בתנאים לא נורמלים נוכל להמשיך לנוע קדימה?
לפני שנים לא רבות, הייתי נער כיכרות
הייתי בטוח שהעוס"ים מחפשים אותי בנרות
רוצים לדפוק אותי, למחוץ אותי, לנעול אותי בתא
רוצים לקשור את ידי ואת רגליי למיטה
וזה מה שהציבור שומע, זה מה שמוכר
התקשורת בקול גדול כל כישלון תספר.
אבל מה עם כל אותם אלו שעלו והתעצמו?
מה עם כל אותם מטופלים שגדלו וצמחו?
הרי הצליחו אלפים, ונכשלו רק בודדים
אבל עדיין הציבור שומע רק על המורדים.

חשוב לי לומר, לזעוק בקול גדול
מי שמקצועו מכובד מקבל בפשטות הכל
ואנו מעדיפים לשמור על חסיונם של המטופלים
ולכן רק לבוז ולשכר נמוך אנו זוכים.
מדינה ששמה על דגלה את ערך השיוויון
לא יכולה לשים על העו"ס את סמל הקלון
אנחנו לא צריכים לדרוש שכר נורמלי, זה צריך להיות ברור
אני גאה ללמוד עבודה סוציאלית, וזה כל הסיפור
תרבות בלא נחת / מתי שמואלוף

הרחש מתחיל בתרבות. אתה פתאום מזהה תהליכים רחבים שמתפשטים לתוך התודעה החברתית הקולקטיבית. קולקטיב גרילה תרבות הוא בדיוק מסוג הרחשים האלה. גרילה תרבות, חבורה של משוררים ומשוררות, יוצרים ויוצרות, זזים ממאבק למאבק וקוראים שירה. הם סוחפים אחריהם קהל נאמן, מדיה המונית ומקומית ועולם תרבותי צעיר, רענן ומתפתח.

גם לשביתת העובדות הסוציאליות הם הצטרפו. המשוררים והמשוררות ירדו באוטובוס להזדהות בשדרות עם הנאבקים והנאבקות. הם בחרו בשדרות בשל הדיכוי הכפול: חיים בשולי החברה הישראלית וקסאמים. באותו היום הודיעו לנו כי יש הפגנה גדולה של העובדות הסוציאליות ברחוב ארלוזורוב בתל אביב ובכל זאת החלטנו להמשיך לשדרות. חשוב לנו להגיע מהמרכז ולתת מקום מרכזי לפריפריה.

שמחנו לשמוע בדרך שהעובדות הסוציאליות חסמו כביש בארלוזורוב, בתל אביב. זה מה שאנחנו מנסים לעשות – מעין חסימה של כביש בתרבות. איננו מוכנים לנתק את השירה והכתיבה הספרותית מאחריות מוסרית, חברתית ויהודית. אנו מביטים למאבקים סביבנו ומלווים אותם כשהקראת השירה מפתחת מחדש את המרחב הציבורי וחוש האחווה והסולידריות בחברה בישראל.

3,700 ₪. ברוטו
הפגנת השירה במרכז המסחרי בשדרות שנקראה "שירה סוציאלית" היא יוזמה של המשורר ואמן ספוקן וורד רותם מלנקי. רותם, שחברתו לימור היא עובדת סוציאלית, חש כי הוא אינו יכול לשבת בשקט.
"בחרנו בשדרות כי היא נמצאת בלב אזור מצולק וחבול, שבשמיו נשמעים כל הזמן פיצוצים", כתב רותם בקול הקורא, "קנים משני צדי הגדר שמקיפה את רצועת עזה יורים, חפים מפשע רבים נפגעים והמתח המתמשך שמלווה חיים באזור הזה הוא מתיש ושוחק… מי שנמצאות בקו הראשון ואמורות לעזור הן העובדות הסוציאליים,שמתמודדות בנוסף לבעיות שניתן למצוא בלשכות הרווחה ברחבי הארץ – אלימות במשפחה, נוער במצוקה, עוני, ילדים בסיכון ועוד – גם עם פגיעות חרדה ופוסט טראומה. על טיפול במאות מקרים כאלה בחודש, מקבלת עו"ס עם תואר ראשון שכר שלא עולה על 3,700 ₪ בחודש. ברוטו. העו"סות שנושאות על גבן את הטיפול באוכלוסיות המוחלשות ביותר במדינה, ובמידה רבה גם את האחריות לשלומם של מטופליהן, זקוקות לתמיכה במאבקן הצודק על שיפור משמעותי בשכרן ובתנאי העסקתן. בואו לשדרות להזכיר באיזו מדינה אנחנו מאחלים לעצמנו לחיות."

בין המשוררים שהצטרפו לאירוע אפשר למצוא את : אורנה ריבלין, אלמוג בהר שגם אשתו עובדת סוציאלית, גיורא פישר, רועי צ'יקי ארד, תהל פרוש. אל השירה הצטרף האמן אליסף קובנר וגם עובד סוציאלי בשם נאף שכתב קטע ראפרי.

ההתנגדות להחלשה זכתה לחשיפה. לאירוע הגיעו מערוץ 1, ערוץ מקומי, ערוצי הסטודנטים של מכללת ספיר ונוצרה התרחשות גדולה במרכז. אנשים מסביבנו תמכו בהופעה ועמדו והקשיבו לשלל השירים והעמדות הפואטיות שהתייצבו שם כדי לתמוך בעובדות הסוציאליות. יצאנו מאוד מרוצים מהאירוע ואנו כבר מתכננים את אירוע הגרילה הבא. הצטרפו לחיבור בין המילה לבין החברה, בין השירה לבין המאבק, בין המשוררים לבין הנאבקים ונאבקות למען חברה מתוקנת בישראל.

הרשימה התפרסמה לראשונה בבית אביחי 16.3.2011

ארוע המחאה של משוררי "גרילה תרבות" והעו"סים בשדרות נחל הצלחה! / גרילה תרבות

ביום שלישי, 15.3.11, בערב, הגיע לשדרות אוטובוס עמוס משוררים מקבוצת "גרילה תרבות". בשדרות כבר חיכו להם כמה עשרות אנשים- עובדות סוציאליות, אנשי חינוך, סטודנטים ואזרחים מן השורה שבאו להביע תמיכה במאבק. בעת שבתל אביב חסמו מאות עו"סים את רחוב ארלוזורוב, משדרות נשבה רוח גבית וקריאה להמשיך במאבק. בין הדברים שנאמרו בארוע:

– איש החינוך זוהר אביטן: "אני תושב העיר שדרות מגיל שנה ואהיה בה ככל הנראה עד סוף ימי. אין תושב שדרות שלא מבין את חשיבות המאבק הזה. העובדים הסוציאליים לא מטפלים רק בעניים אלא בכל אדם- אלה שמוכי פחד, גם בחולים בבתי החולים וגם באלה שפוטרו מהעבודה. זה מאבק של החברה כולה- של כל יחיד בה על דמותה".

– אלמוג בהר- "כדי שהשביתה הזו תהיה כיכר א-תחריר שלנו, צריך שהעובדים הסוציאליים יצעדו ביחד עם הלקוחות שלהם".

– המוזיקאי והאומן אליסף קובנר הקריא משירו "האח הגדול", שנכתב על תכנית הטלוויזיה אך קיבל משמעות חדשה בקונטקסט של שביתת העו"סים: "האח הגדול רוצה לגדול, האח הגדול רעב, בולע מהר את שורצי הבריכה, מגיע לריגוש ברגעי ההדחה".

– הסטודנט לעבודה סוציאלית ממכללת ספיר, נפתלי יעבץ, "נאף", הקריא משירו: " חשוב לי לומר, לזעוק בקול גדול/ מי שמקצועו מכובד מקבל בפשטות הכל/ ואנו מעדיפים לשמור על חסיונם של המטופלים/ ולכן רק לבוז ולשכר נמוך אנו זוכים./ מדינה ששמה על דגלה את ערך השיוויון/ לא יכולה לשים על העו"ס את סמל הקלון"

– המשוררת תהל פרוש הקריאה, מתוך "אזהרה דחופה": "אזהרה דחופה זו נוגעת לכם. עזבו הכול. צאו לשבת באוויר הפתוח ליד ביתו של שר הביטחון, שר האוצר, ראש הממשלה, כל שרי הממשלה, צאו לשבת ליד בתיהם של עשירי ישראל המעסיקים אתכם, ואם יזדמן לכם לראות אותם, אולי אף תוכלו לשבת בחיקם. צאו, צאו לשבת במגדלי אקירוב, על גג בניין האופרה, בסביון, כפר שמריהו, הרצליה פיתוח, ארסוף וקיסריה…"

הארוע הסתיים בקריאה ברורה של הנוכחים לעובדים הסוציאליים להמשיך ולהאבק במלוא הכח על תנאי שכר הוגנים, על צו ההרחבה ועל עתיד פני החברה הישראלית.