האחר: על ספרו של אמנון רובינשטיין – כביש מס' 5

אמנון רובינשטיין לשעבר ח"כ ושר החינוך והתרבות ונשיא המרכז הבינתחומי מפרסם רומאן שני בהוצאת שוקן. הספר מתחקה אחר בוקר בחייו של אורי מנוס, עורך דין שבֵע, החי ברמת אביב, ממש לפי הסטריאוטיפ האשכנזי. "הלובן" אשר מהלך בכל הספר כחלק בלתי נפרד מהסטריאוטיפ. הוא זה אשר מעצב את אורי מנוס בתוך הארכיטיפ הנורדי "היו אלה העיניים, שערו הבהיר וקומתו התמירה שהעניקו לו את התואר "ארי" בצופים והפכו אותו לחביב הבנות" (עמ' 108). הוריו ניצולי שואה. חברתו אשכנזיה והוריה ניצולי שואה. הוא מחזיק ברינה כמאהבת. גרשון, בנו מורד בו ומבקש שלא להתגייס לצבא ואף מאיים להצטלם בסרט פורנו ביחד עם ניצה, חברתו המזרחיה (ממוצא צפון-אפריקאי). כמו הסרט, "בדרך למטה" (1993) של ג'ואל שומכר, אורי מנוס מגלה בהתמוטטות העצבים שלו את האחרים והשונים ממנו. הפוליטיקה של הזהויות הופכת לאחת מהפלטפורמות המרכזיות, שעליה נעמדת הספרות העברית של ימינו. 

על מנת לדון ב"אחר" ובשונה, אמנון רובינשטיין בונה דמויות משניות כגון: מורה לאנגלית שירד מנכסיו / מלך הקבצנים, טרנסג'נדר, החייל המזרחי מגולני (שרק רוצה להתעשר ולתפוס את המקום של האשכנזי), הערבי מוכר הכעכים המוטרד על ידי השב"כ, נערה מולדובית שהובאה לישראל דרך הסחר בעבדים, הפיליפיני, אישה נכה ריגשית ועוד. רשימת הסטריאוטיפים שקיבלו חיים מתארכת, ולרגע נדמה כי סדר היום הפוליטי של אמנון רובינשטיין כמחוקק לשעבר, ואחד מעמודי התווך של התרבות בישראל השתנה.

אמנון רובינשטיין בוחר בריאליזם כמעבדה מחקרית לבדוק את גבולות תודעתו. אבל הוא כמעט ולא נוגע בבעיות שהביאו לידי הבניית הדמויות הסטריאוטיפיות. הוא אינו דורש חלוקה רדיקלית של משאבים על מנת לפתור את בעית המעמד. והוא גם לא מבקש רב-תרבותיות רדיקלית שתכיל את הנרטיב המזרחי והפלסטיני. הויכוח שלו לא נערך ברמה, שבאמת תוכל להשפיע על מיקומו של אורי מנוס, גיבור הסיפור, בתוך הגבול שבין מרכז לפריפריה בתרבות בישראל. במקום זאת, הוא בוחר לערוך את הדיון הנרטיבי, בתוך רגשות הזדהות וגבולותיהם בתודעתו של אורי מנוס ומשפחתו לגבי גורל האחרים והשונים. ובתוך כך, איננו באמת מבינים את ההקשרים שבין הצפוניות, "אשכנזיות", "לובן", מעמד גבוה, הטרוסקסואליות, יהודיות, גבריות, שלמות בריאותית לבין הופעת הקולות האחרים.

הספר סובל מליקויים שניתן היה לפתור ברמת העריכה. היה אפשר לוותר על המונולוג של מספר כל יודע על ההיסטוריה של הורי אורי מנוס ואשתו בשואה. הבאת ההיסטוריה של השואה, ללא הבאת הקשרים מורכבים יותר למציאות של הגיבור הופכת אותה לחפץ מיותר (עמודים 117-137). אפשר להבין את הבאת ההיסטוריה של ניצולי השואה, כחלק מהלחימה בהשתקה של גורלם ושל מקומם המושפל בישראל. שכן אין זה הספר הראשון שלקראת סיומו אנו מקבלים את זכרון ניצולי השואה. אך חובה שכל סיפור וסיפור ישתלבו בדרמה המרכזית ולא יהפכו את הספר פרוזה לספר זכרונות.

      בנוסף, לקראת סוף הספר מגיעה גם עוד פיסת היסטוריה, של מוסא, הדמות הפלסטינית, שגם הוא נעמד בתור לאוטובוס הזכרון הישראלי ומבקש להצטרף למסע לעבר ולריטואל הדתי ההלוויה היהודית/ציונית. "לפתע מופיע מוסא – הלוא עַבּד, הידוע גם כאבּו ראזק – ומצטרף למעגל האבלים והמורשים. הוא חובש כיפה ולובש מקטורן שחור"(עמ' 208-209) .  אותה היסטוריה פלסטינית די מושתקת ונמחקת (הערבי לובש כיפה). ודמות הערבי המרכזית בסיפור, למרות הסימפטיה של אורי מנוס, נותרת כמוכר בצדי הדרך של כעכים בזעתר. בשולי תודעתו של אורי מנוס ניתן לראות את העקבות לזעם שרובינשטיין חש כלפי העם הפלסטיני, שהפך בשולי הרומאן לאיזה עם שמורד ללא סיבה ותכלית אמיתית. "מולו, במזרח, מתרבעים להם בנחת בתי כפר קאסם על שתי גבעות אלמוניות. מעבר לגבעות האלה שוכן הגבול. מעבר לגבול אורבים הכפרים שמהם יוצאים המתאבדים. שם ארץ אויב. שם נוף שוטם אדם." (עמ' 174). מציאות העם הפלסטיני מחד, והמדינה אשר תומכת בהתנחלויות מאידך, מפריעים להתנהלות העיסקית. אך ההתנהלות העיסקית היא זאת שממוטטת את גיבור הסיפור. עם זאת, הספר לא באמת מתמודד עם ההתנהלות העסקית והסיום הפסימי (למרות כפילות הסופים) רק מאשררים לבסוף את המבנה המקורי של תבניות הסיפור.

ישנה הרגשה שהספר די הולך אחר התפיסה הליברלית של אמנון רובינשטיין והוא לא באמת מכיר בעמדה של הקולקטיבים השונים בישראל. ובתוך כך, הוא לא מכיר קודם כל בשייכות של אורי מנוס ל"אשכנזיות" שלו ולאשמה שלו למשל ביחס לדיכוי המזרחי. אורי מנוס, כסוג של אלטר אגו של אמנון רובינשטיין, מתלבט בין האפשרות לתת לבנו לצאת עם חברתו המזרחית ניצה. "הוא, אורי אינו סנוב, אבל לגרשון היה מגיע שיכיר בחורה עם קִינְדָרשטוּבָּה קצת יותר טוב" (עמוד 107).  גילה, אשתו של אורי  מנוס, מייצגת את הדעה האידיאולוגית המוקצנת יותר למקומה של החבֵרה המופקרת במשפחה (שכן, היא מסכימה, לפי דברי הבן המומצאים או האמיתיים, לשחק בסרט פורנו ישראלי). "אשתו, גילה, מרחיקת לכת: היא חושבת שניצה היא סתם פרֵחה, אם לא גרוע מזה,  ושהיא תהרוס את החיים של גרשון, בנה יחידה" (עמ' 107).  גרשון, לאט לאט הולך ומתרחק משפיותו ואז הוא מגלה לנו את מחשבותיו לגבי חברת בנו ומוצאה: "די! די! די! שיעשה גרשון מה שהוא רוצה. מה אכפת לו? שכולם יישקו לו. גרשון תוקע את השמקלונג שלו בשקע של האפריקאית? שיהיה לו לבריאות ! האפריקאית צועקת "עוד… עוד .."?" (עמ' 116).

הספר קריא וזורם, אך אינו מתעלה לרמות גבוהות של כתיבה פרוזאית מבחינת המבנה. ועל המבנה של הסיפור נשענת כל חוכמת הכתיבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s