באמת לא מעניין אותה: על השירה של רני שחר

 

cc:flickr | By L.A. from L.A.  

לא מעניין אותה / רני שחר

לֹא מְעַנְיֵן אוֹתָהּ לִרְאוֹת

מִי שָׁם עוֹשֶׂה לָהּ אֶת זֶה.

תֵּל אָבִיב, שְׂרוּעָה עַל כֻּרְסָה עֲמֻקָּה,

וּגְבָרִים זָרִים

בְּזֵעַת בָּצָל וּווֹדְקָה

מְטַפְּחִים אֶת צִפָּרְנֶיהָ.

מִישֶׁהוּ הִנְחָה אוֹתָם לַעֲשׂוֹת קֻבִּיּוֹת שְׁטוּחוֹת

מִצַּמְּרוֹת הָעֵצִים ברח' בָּזֶל,

כָּךְ שֶׁיּוּכְלוּ סוֹפְסוֹף הַצִּפֳּרִים לִבְנוֹת עֲלֵיהֶן שִׁכּוּנֵי קִנִּים,

וְלֹא יֵאָלְצוּ עוֹד לִנְדֹּד בֵּין יַבָּשׁוֹת

בְּעִקְבוֹת פֵּרוּרֵי הָעוּגוֹת

שֶׁל אַרְצוֹת הַמַּעֲרָב

וְהַצָּפוֹן.

"רוב האוכלוסייה בישראל היא אוכלוסית העולם השלישי או לפחות מוצאה בעולם השלישי. הפלסטינים הם עשרים אחוז מהאוכלוסייה, בעוד שהמזרחים שרובם מארצות  העולם השלישי (מרוקו, אלג'ריה, מצרים, עיראק, אירן, והודו וכד')  הם חמישים אחוז נוספים מהאוכלוסייה. על פי קריאה זו שבעים אחוז מאוכלסי ישראל מוצאם מהעולם השלישי (וכמעט תשעים אחוז מהאוכלוסייה אם כוללים את תושבי הגדה המערבית ואת הגדה)".[1]

בחרתי לפתוח בדברי פרופסור אלה שוחט, שבחרה להגר מישראל לניו יורק, עקב נידוייה ואי קבלת דעותיה במרחב הציוני-אשכנזי באקדמיה הישראלית, כי חשתי שהשיר של רני שחר מבטא בהתעלמותו את הדעה הזאת (וייסלח המשורר,שכן אין אני מאשים אותו בטלאולוגייה גמורה, אלא כי הוא משתתף ב'פרוייקט ההגמוני'. כלומר המשורר מגשים את כוונת ההגמוניה, כסובייקט בשורה של סובייקטים, שזהותם אינה קבועה מראש, אלא מתגבשת ומשתנה תוך כדי התחככותם אלה באלה).

טלי וישנה בקשה ממני לכתוב ביקורת חברתית פוליטית בעקבות מייל שקבלה ממני בנושא הסרט "הפנתרים השחורים מדברים" של הבמאי אלי חמו וד"ר סמי שלום שיטרית. בתחילה חשבתי שהמייל שלה יבקש ממני להסיר אותה מרשימת התפוצה החברתית שלי, במקום זאת קיבלתי הצעה נועזת לנסות ולכתוב ביקורת חברתית פוליטית. אני כותב את המילה נועזת, היות שטלי לא מכירה אותי ו אני איני מכיר אותה, אם כי שמעתי על האתר וקראתי לא פעם את שיריו שנראו לי לא מספיק חתרניים וקשים כפי שהמציאות מבקשת.

לפני שהשיר של רני הופיע בעל מסך המחשב שלי, נתקלתי בלוח שנראה כמו לוח איפור, עבודתו של גרהרד ריכטר, 1984, יצירה שלמיטב הבנתי נוצרה שלוש שנים בדיוק לפני האינתיפאדה הראשונה. קיר ציבעוני ענק של איפור. ה האיפור מרמז על מסכה ועל הנורמות החברתיות המאלצות נשים להתאפר, להתחפש, כחלק ממחזור הפיריון והחיזור וכחלק מפולחני העבר, לסלק רוחות רעות, ולהיפטר מהמוות. עבודה זו נבחרה על ידי חמוטל ירון לאייר את השיר עם הופעתו בגיליון.

התחושה הצבעונית של האיפור התחברה לי עם התחושה הציבעונית של מדינת ישראל, שחשבה שתוכל להשאיר את הפלסטינים תחת דיכוי והשפלה בלי להיחשף להתפרצות של הר געש, ולא אתפלא אם חלקים אחרים בחברה הישראלית יתפרצו כהרי געש בשל פעילותן של הממשלות האחרונות, המתעמרות באזרחיהם העניים יום יום. אולי אז השהידים של רוזנשטיין יהיו קטנים אל מול השהידים של מובטלי העתיד.

ואז, אחרי הופעת התמונה, הגעתי גם אל השיר של רני שחר, "לא מעניין אותה"

שחר מתארת את תל אביב כזונה ש:

"לֹא מְעַנְיֵן אוֹתָהּ לִרְאוֹת

מִי שָׁם עוֹשֶׂה לָהּ אֶת זֶה. "

תל אביב  היא  דוגמה נפלאה להפרדה הגזעית, שכן הגזע האשכנזי-ציוני חי בצפון העיר ואילו הגזע המזרחי (יחד עם כל שאר עמי העולם השלישי) חי בדרום העיר, ומגיע עד לשכונת התקווה בואכה כפר שלם והלאה לדרום גוש דן – חולון ובת ים וכד'.

"תֵּל אָבִיב, שְׂרוּעָה עַל כֻּרְסָה עֲמֻקָּה,

וּגְבָרִים זָרִים

בְּזֵעַת בָּצָל וּווֹדְקָה

מְטַפְּחִים אֶת צִפָּרְנֶיהָ."

איני יודע אם רני היא אישה או גבר. אם היא אישה מותר לתאר אישה כזונה. אם כי, לטעמי, היא צריכה לתאר את הסרסור ולא את הקורבן, כך שנבין את המערכת החברתית הנכונה. כלומר נכיר את המדכא. בחברה שחצי מתושביה נשים ויש רק 11 חברות פרלמנט, הגבר הוא המדכא . וחשוב להבהיר זאת (ויש להתעלם מכל המערכונים המשודרים ללא הרף בתוכניות שונות בערוץ 2, הנשלט על ידי בעלי הון, המראים כי הכוח האומנותי מרוקן מתוכן כל דיון ערכי בדיכוי בכלל ובדיכוי נשים בפרט, ראו את הבדיחות למשל על דמותה של שלי יחימוביץ).

אם רני היא גבר אין ספק שלמדכא אסור לכתוב שום דבר על הקורבן, אפילו לא כדימוי, משום שהוא חלק מדיכוי כלל הנשים בחברה-הפלסטיניות, האשכנזיות, המזרחיות, הרוסיות והנשים המהגרות הזרות ובכללן הנשים שנסחרות. ובכלל יש משהו שחוק ומאוס בדימוי הגברי של נשים כזונות  – קחו נושא אחר, או קחו גבר זונה, ועזבו את הנשים בשקט בבקשה- לפחות כשאתם כותבים שירה.

מי הם הגברים הזרים? מי היא האישה המוכרת? האם אתם מכירים את תל אביב? האם תל אביב שווה בכל חלקיה? המון שאלות מתרוצצות במוחי.

הדימויים "זורקים" אותנו הישר לסוגיית העובדים הזרים, עולם שלישי נוסף, שמדגים יותר מכול את העולם הפוסט תעשייתי אליו נכנסנו. מהגרים מרומניה מגיעים לכאן אינם מקבלים שום זכות, ומיד שנחתו כאן הם חייבים למעסיקים, המחזיקים בדרכוניהם, סך שכר השווה ערך לעבודה של שנה שלמה. מדוע לא מתארים בשיר הזה את המעבידים של הרומנים? מדוע הם הזרים? מדוע אין אנו קוראים לחכ"ים ולקפיטליסטים-סרסורי עבודה זרה, שהרי הגברים הנחים בזיעת בצל, שתויים מוודקה, הם הקורבן ולא הזרים של תל אביב. הרי  המעבידים של אותם מהגרי עבודה, קיבלו הכשר לפשוע על ידי המדינה ושופטיה,  והם אלו שהרשו את  עקירת הזכויות האנושיות המגיעות לעובדים אלה שלהזכירכם תורמים בדיוק כמו כל אזרח לחברה וזכאים לזכויות שוות לפחות בזמן הימצאם בארץ, הם ובני משפחתם.

למען הצדק ההיסטורי, דווקא עיריית תל אביב פתחה את ארגון 'מסילה' הדואג לתנאים בסיסים לעובדים הזרים, למרות שהמדינה לא משקיעה כספים וגם בוחרת שלא להחליט בנושאים אלה כלל. כלומר, הרשות המקומית בחרה למלא את הלקונה בחוק, ולטפל ב- 150,000 העובדים הזרים שהמדינה בחרה להתעלם מהם. נראה שהמשורר הכותב מהנשמה, מחמיץ לעתים את כל המשחק הפוליטי המסובך, והתוצאה – שיר המבוסס על ידע מועט, כאשר המשורר נופל קורבן למשחק הזול של העיתונים ולא מבין מי הוא הקורבן, ומי הוא האשם וכיצד.

החלק השני של השיר שונה, למרות שנכתב  באותו מרחב פוסט ציוני של תל אביב.

"מִישֶׁהוּ הִנְחָה אוֹתָם לַעֲשׂוֹת קֻבִּיּוֹת שְׁטוּחוֹת

מִצַּמְּרוֹת הָעֵצִים ברח' בָּזֶל,"

כָּךְ שֶׁיּוּכְלוּ סוֹפְסוֹף הַצִּפֳּרִים לִבְנוֹת עֲלֵיהֶן שִׁכּוּנֵי קִנִּים,"

כאן הכותב מתייחס לרשות הממשלתית שהביאה את העובדים הזרים ארצה. כלומר כאן ישנה האשמה מסוימת, אבל דמות הנאשם מטושטשת. לצערי, האליטות האשכנזיות הציוניות עדיין שולטות במדינה. העצים ברח' בזל – עצי הציונות הם, אלו שהפכו לשיכונים למען מהגרי העבודה. נראה שרני שחר קורא כאן נכון את המציאות הישראלית ואומר שבתיהם הם שיכוני קנים, כלומר סוג של ציונות חדשה, ובכך הוא מפרק את הציונות בכתיבה פוסט ציוניסטית ומתאר את העובדים הזרים כסוג של עולים חדשים מהגרים "ציוניים",, אך בעלי זכויות אזרחיות, המשנות לגמרי את אופי המדינה.

"וְלֹא יֵאָלְצוּ עוֹד לִנְדֹּד בֵּין יַבָּשׁוֹת

בְּעִקְבוֹת פֵּרוּרֵי הָעוּגוֹת

שֶׁל אַרְצוֹת הַמַּעֲרָב

וְהַצָּפוֹן."

בשורות אלו עושה המשורר עבודה נאה, בציינו שארצות המערב והצפון הן הארצות שאחריהן העולם השלישי רודף, אך הוא מפספס בדיכוטמיה האירופאית של מפותח מול מפגר את הסיפור הגדול של הציונות. שהרי הציונות "ייבאה" ב 1950 כמיליון יהודים-ערבים שהם גם יהודים וגם ערבים, ובזכותם המדינה לדעתי מתקרבת להיות "שחורה" לגמרי (אם בדיכוטומיות עסקינן), ויום אחד האשכנזים יעזבו או שיתערו בחברה המזרחית החדשה בארץ.

אבל נעזוב את דעותיי האישיות, ונחזור לביקורת השיר: ובכן, בישראל יש עולם שלישי, בשכונות העוני בדרום העיר, בעיירות פיתוח ובכפרים ערבים, וחלקים נכבדים מארצות הברית הם בפועל עולם שלישי, כך שההבדלות בין עולם שלישי לעולם ראשון אינן תקפות. בישראל אפשר להבחין בתופעה זו כאשר מתבוננים בכיבוש הישראלי הממשיך לאמלל את הפלסטינים, ובכיבוש של העשירים הממשיכים לאמלל את העניים בתוך במדינה. זה אותו פרצוף של הכיבוש והוא מופנה לכל המעמדות הנמוכים ובעיקר ערבים ומזרחים, ועכשיו גם רוסים ואתיופים ומהגרי עבודה.

נראה שהמשורר הבחין בכך שקיימים אומללות וחוסר הגינות בכך ששני שליש מהעולם רודף אחרי השליש הנותר בבקשה לאוכל, ואילו שליש העולם שחי חיי עודף ובזבוז נורא מתעלם מן היתר. יותר מכך, אין אנו רואים למשל את ארצות אירופה מפצות את העולם השלישי על כיבושיהן ועל שהם "רוששו" את העולם כולו. איטליה למשל אינה "מפצה" את לוב על הטיהור האתני שבצעה אבל לוב מפצה את הנפגעים באסון לוקרבי. לדיוננו, מדינת ישראל מדכאת את הפלסטינים, את העניים במדינה, ואת מהגרי העבודה שהיא מייבאת לאחר שהפלסטינים התמרדו נגד ניצולם. ואני חוזה יום אחד שמהגרי עבודה אלה ימרדו גם הם במעסיקם הישראלי. תל אביב עדיין נוהגת בצביעות בהגרי העבודה, אם כי אנו רואים סימן לשינוי. אני חושב שאנו זקוקים לחשיפה עמוקה יותר של הצביעות האשכנזית-ציונית-ישראלית, בתוך המרחב הכולל של הבעיות שהם יצרו.

השיר טוב, אבל חולשתו בכך שהמדכא לא מתואר בו. עם זאת, מידת העצב והכאב מצוייה בשיר, ויש התחלה של דימוי טוב, לכיוון תפיסת המדכא ותפיסתו (שיכוני קנים-מעצי רחוב בזל). הייתי שמח אם היינו שוברים את ההבחנות של מפותח-מפגר, כאילו ישראל היא העשירה והמופתחת אל מול העולם השלישי הנחשל. זו גם הסיבה בעטייה פתחתי בציטוט של פרופ אלה שוחט.

כעת נראה לוח האיפור של ריכטר אחרת. הרי הוא חלק מהצביעות. אבל לוח האיפור הינו סממן נשי ולכן אני לא כך שמח עם החיבור הזה, שהרי בסופו של דבר הנשים הן הסובלות ביותר בכל דרגות הריבוד החברתי ובמיוחד בהגירת העבודה. ובכל זאת החיבור מתעצם לאיזה מרקם כולל שבו מדינת ישראל שבוייה בקונספט הישן של המודרנה ואין היא מתקדמת לכיוון הרצוי הרב תרבותי, שבו כל התרבויות יכולות לחיות בדו קיום שיוויוני וצודק במרחב הגיאו-פוליטי מזרח תיכוני.


[1] פרופ' אלה שוחט, "זיכרונות אסורים -לקראת מחשבה רב תרבותית" (2001): המזרחים בישראל: הציונות מנקודת מבטם של קרבנותיה היהודים. תורגם על ידי יעל בן צבי, בהוצאת בימת קדם לספרות-קשת המיזרח. נתון זה כמובן היה נכון לשנים שלפני "ההגירה הלכודה" אותם מיליון רוסים שמדינת ישראל "ייבאה" למדינה לאחר שסגרה בפניהם את שערי ארה"ב. ואותם עשרות אלפי אתיופים שנלכדו שוב בשיח האוריינטליסטי הציוני.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s