על שריפת השוורים בשדרות רוטשילד

 

cc: ויקיפדיה
cc: ויקיפדיה

המשטרה בישראל מדכאת את חופש הביטוי והיצירה, ואת הזכות להביע דעה. ב-14/2 הוצת אחד השוורים בתערוכה שהבורסה של תל אביב אירגנה. התערוכה עלתה בדיוק בתקופה שבה החברה בישראל מתפרקת לשברים קיומים. העוני והדיכוי החברתי מגיעים לשיאים חדשים. השופטים של בית המשפט העליון מרוקנים את המאבק החברתי מתוכן ותומכים בבעלי ההון ובמדיניות הדכאנית של המדינה. בהיעדר מרחב ציבורי לדון בבעיות שצומחות אל מול עינינו, מבקשים בעלי ההון לקבוע את דעתם ללא התחשבות ב"אחרים". רונן אידלמן, אמן ועורך אתר "מארב", הציג באתר האינטרנט את התמונות של השור הבוער (לילה ברוטשילד). הוא עשה זאת כדי לעורר את הדיון הציבורי בערכים שישראל מבקשת להקנות לאזרחיה. הוא עשה זאת דווקא בזמנים סוערים וביקש את התמיכה והסולידריות של דורשי השינוי בחברה.

לא רק רונן אידלמן אלא גם אתרים מרכזיים כמו "וואלה" ועוד הציגו את התמונות הללו. אך משטרת ישראל בחרה להגיע לביתו של רונן ולהחרים את המחשבים שלו ולעצור אותו לחקירה. הם עשו זאת עם צו בית משפט שהרשה להם לערוך חיפוש. למרות שלא בידם צו המתיר להחרים את מחשביו, הם ציפצפו על החוק.

במהלך החקירה הם לא היססו לשטוח בפניו את משנתם הפוליטית המורכבת וטענו כי במדינה שלנו יש "יותר מדי דמוקרטיה". אידלמן עוכב ונלקח לחקירה במרחב ירקון ושם הוא הואשם בהצתת השוורים. הוא הכחיש את ההאשמות. הוא התבקש להסגיר את שם הצלם אך סירב. הוא התבקש שלא ליצור קשר עם "מעורבים אחרים בפרשה".

הרבה שאלות נותרו פתוחות. וזאת משום שבחקירת משטרת ישראל אין בדיוק עמידה על ערכים וחוקים נורמטיביים. מדוע המשטרה חוקרת באינטיסיביות הצתות שאינן נוגעות למסעות יחצ"נות של חברות בורסאיות? דווקא בתקופה זו המשטרה היתה צריכה לנהוג ביתר התחשבות בנפגעים האמיתיים ממדיניות הממשלה הניאו-ליברלית. אך אנו חיים בתקופה שבה לכאורה יש חופש ביטוי המבדיל אותנו ממדינות דיקטטוריות. אבל עצם הפרסום באתר האינטרנט לא באמת הצדיק עיכוב לחקירה של עורך האתר. עובדה היא שעורכי ואלה או עורכי העיתון "טיים אאוט" לא זכו לטיפול דומה.

העיתונאית עינת ברקוביץ מ"העיר" פנתה למצית השור, ובכתבה שפורסמה בצעד אמיץ ניסתה להתחקות אחר מניעיו. התברר שהוא פעל על מנת להראות שלשוורים הללו אין ערך אמנותי. המצית דיבר על העדר הזכויות של הקאסטה הנמוכה שחבריה נותרים לשמור על השוורים. על כך שהדיון הציבורי מתעקש על "אסטתיקה" ושוכח את שאלת זכויות העובדים. הוא הציג את החברה בישראל ככזאת אשר סוגדת לערכים חזיריים ושוכחת שהיא מאבדת את צלמה. הוא טען כי אלו שתמכו בתערוכה הם אותם אלו שיצרו את הפערים החברתיים בישראל. הוא העלה את השאלה של מי קובע מה היא אמנות ומדוע אנו צריכים לסבול "אמנות" שכזאת במרחב הציבורי שלנו?!

יהיו שיטענו כי רק במקרה זה המשטרה פעלה באופן לא חוקי וכי המרחב התקשורתי פתוח לביקורת. אך אנו יודעים כי רק לפני מספר שבועות פוטר ניר בכר, עורך "7 ימים", בשל דרישתו לחקור את השחיתות הקשורה לאלי לנדאו. הקשר של האחרון עם רפי גינת, עורך "ידיעות אחרונות", הביא להשתקת הפרשה ולפיטורי העורך. העורך תבע את "ידיעות אחרונות" בשל פיטורים לא חוקיים. צעד זה הבהיר יותר מתמיד את הקשר ההולך ומתהדק בין הפוליטיקה, כוחות השיטור וההון.

המשטרה החזירה את המחשבים לרונן אידלמן. אך הפרשה הוכיחה את השתיקה במרחב הציבורי לגבי תופעות בהן המדינה הופכת להיות שחקן ראשי בדיכוי השמעת קול מחאה. עלינו למחות על פעולת המשטרה ועל העובדה כי כיום המרחב הציבורי הולך ומצטצמם לאלו שלא נמצאים בצד הנכון של הכוח והחוקים הופכים לבדיחה עצובה. זכותנו לבקש מרחב אחר שבו תהיה התחשבות ב"אחר" ושבו נוכל לעמוד על זכותנו להביע את עמדתנו במרחב הציבורי. בפעולה הרחבה יותר עלינו לדרוש זכויות אדם. אמנות שמתעלמת מזכויות אדם אינה מוסרית.

המאמר התפרסם לראשונה בתאריך ה-01.03.2006

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s