מסע בעקבות הזהות המזרחית

 

ברגע שהתדוועתי להכחשת הזהות מצד אחד ולעומקה של התרבות המזרחית העשירה החלטתי ליצור שורה של מפגשים שיבססו את ההכרה שלי ושל החברה סביבי בדיכוי. אני רוצה להציג בפניכם/ן סקירה של הפעילויות שארגנתי בשנה האחרונה בחיפה, כחלק מהתעוררות השיח המזרחי החדש בישראל.

בהתחלה נפגשנו בדחיפות בבית של חברי הטוב עזרא ודנו בהקשר של הזהות המיזרחית החדשה. הפגישות עסקו בזהות מזרחית חדשה ובצורך להכיר במזרח התיכון כמרחב גיאו-פוליטי כמרכיב ראשי בזהותנו כאן בישראל-פלסטין. הזמנו את החברים והחברות מהסביבה הקרובה שלנו והייתה הרגשה של דריכות. הדיון היה מרתק, הייתה הרגשה שגילינו משהו חדש, המבוגרים הכחישו סוג של דיכוי, הצעירים יותר רצו להקשיב ולשמוע. עשינו דיון מעגלי, והקשבנו לקולות השונים, ובעצם לא ידענו הרבה, אבל הייתה לנו הרגשה שדיון מסוג כזה הוא דחוף וחשוב.

לפגישה השנייה כבר מצאנו בית, היו אלו הפמיניסטיות מארגון 'אישה לאישה' שנתנו לנו את משכנם. בפגישה ארחנו את יאלי השש, פעילה מזרחית, שהרצתה על המאסטר שלה שדן במנגנוני הפיקוח על תכנית הילודה בארץ בשנות החמישים-והשישים. אחד החברים שלי, שהגיע מלונדון לאחת הפגישות, אמר לי שהמרכיב של שיחה על זהות בחברה, מאוד התחבר לספרים שהוא קרא על פעילותו העניפה של המדריך הרוחני גורדייף. השיחה לקחה אותנו לחיבור בין הקפיטליזם לזהות הפמיניסטית ובין המצב בעבר ביחס לתרבות המזרחית והמצב בהווה תחת שיטות הדיכוי המקובעות בחברה הישראלית.

פגישות הזהות המזרחית החדשה לא המשיכו אחרי שני מפגשים, משום שכל שהיינו (האקטיביסטים/יות) עסוקים בהקמת ה'מרקחה' בחיפה, שהוא מרחב פעילותי, חברתי אלטרנטיבי.

אך כששמעתי שד"ר סמי שלום שטרית, הוציא את ספרו "המאבק המזרחי בישראל, 1948-2003" חשתי חשיבות עליונה להעמיק את השיח המקומי ולהביאו לסמינר בחיפה. החוג לסוציולוגיה ואנתפרופולוגיה בראשו ד"ר יובל יונאי וגם ד"ר פפה שמחו לעזור וארגנו סמינר לקהל האקדמי החיפאי, שהיה מאוד מעניין, וד"ר שטרית נתן הרצאה של שעתיים על דפוסי ההצבעה של המזרחים, הכבולים בצבת הלאומיות הציונית-אשכנזית. אחרי הפגישה עם סמי, הרגשתי את ההעצמה וההעשרה של השיח הרב-תרבותי שפגישות מסוג כזה עוררו.

הרעיון של מפגשי תרבות מזרחית, עלה, בדיוק בזמן הצעה שקיבלתי מ"מרתף עשר", שהוא מועדון אגודת הסטודנטים החיפאים, לנהל את ערבי השירה במקום. בו בזמן התחלתי את פעילותי בתנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית. הכנתי קובץ שירה שיועד לחלוקה בערב השירה. וכאות הוקרה לארגון שלקח על עצמו להעביר את הזהות המזרחית מהפעילים המזרחים הקודמים אל המרחב הרב תרבותי ישראלי, הנחתי בדף הראשון של קובץ השירה את דף העקרונות של הקשת הדמוקרטית המזרחית.

אל ערב השירה הראשון, הזמנתי את רוני סומק, שמעון אדף ומשה בן הראש, שהם מראשי המשוררים הכותבים המזרחים בארץ. רוני סומק, מאוד שמח על 'ערב שירה מזרחית גברית' וציין שהוא תמיד היה מזרחי ואין הוא מבין אותי ואת הדור שלי שפתאום מגלה את המזרחיות שלו. שמעון אדף, נשמע קצת מרוחק, יותר מאוחר הבנתי שהוא אקסזינציאליסט מובהק, אם כי מצאתי סימונים תרבותיים לא מעטים שהעידו על הפוליטיות של כתיבתו. משה בן הראש, הפתיע אותי, כשהוא סירב לדבר על חומריו הישנים (שעסקו בין השאר כחלק מהכתיבה העזה שלו, בנושא הבעיה האשכנזית) עם זאת הבנתי שבכתיבתו הפורה ביותר, הוא התקדם הלאה, והשלים עם הפרקים הקשים בחברה הישראלית, אל מקום שהוא יותר מזרח תיכוני, ורב-זמני, ורב-זהותי.

החלק הראשון של ערב השירה המזרחית היווה סוג של הצלחה, מהולה בכאב. הקהל החיפאי שהגיע בהמוניו לא קיבל בקלות את החיבור שבין השירה והפוליטיקה של הזהות, לכן אחרי ההפסקה, בחלק השני של הערב, נאלצתי להוריד קצת מהנושאים שרציתי להעביר והחלטתי לשמוע את הקהל ולתת לו לשאול יותר שאלות ולתת יותר למשוררים לקרוא את שירתם.

את הערב השני 'ערב שירה מזרחית נשית' תיכננתי בקפידה והסקתי מסקנות מניסיוני מהערב הראשון. קודם כל נתתי למשוררת ברכה סרי, שהייתה אורחת הערב, את ההנחייה, ופתחנו במעגל הכרות וזהות. ישבנו במעגל והיה ערוץ פתוח לשאלות של הקהל, ובדרך זו הערב הביא אותנו למקומות חדשים ומעניינים.

ברכה סרי, פתחה לקהל החיפאי צוהר אל התרבות הפמיניסטית התימנית מתחילת המאה, והקריאה מספריה השונים, מ'פרה אדומה' ו'שבעים שירים של שוטטות' והפעם המזרחיות והשיחה על הדיכוי  עברו ויכולנו לעבור לאן שהערב לקח אותנו, (עצותיה של ברכה לגבי ניהול הערב התבררו כנכונות).  בסוף הערב הגענו אל שירה רוחנית מיזרחית, שברכה הקריאה, תוך כדי החשכת המקום והורדת הווליום.  שלושת הספרים האחרונים של ברכה סרי היו חלק מטרילוגיה של ספרי שירה רוחנית, שהיא הוציאה בהוצאה עצמית (הוצאת האור הגנוז). שלושה ספרים אלו : א. 'קידושין' ב. ' נורית' ג. ' תפילות ושתיקות' היו תימצות של השפה הפואטית הייחודית והבשלה ומלאת החכמה כרימון של המשוררת המזרחית הרדיקלית, שפנתה לכיוון סופר קבלי, אישי ומרגש.

לשמחתי שני הערבים הצליחו להעביר את הכוונה הבסיסית, שתמיד היו משוררים ומשוררות ויוצרי תרבות מזרחית, רק שהזרקור התרבותי, במובן הרחב של המילה, לא הוסט אליהם, באותה מידה שהוא הוסט אל התרבות האשכנזית.

הוצאת האור הגנוז – לרכישת ספרים של המשוררת ברכה סרי ? brserri@012.net.il

לאתר של משה בן הראש: http://www.notes.co.il/benarroch/

המאמר התפרסם לראשונה באתר קדמה בתאריך ה2004-08-24

פורסם על ידי מתי שמואלוף

מתי שמואלוף, הינו משורר, סופר ועורך. פרסם עד כה עשרה ספרים ביניהם: שבעה ספרי שירה, ספר מאמרים, קובץ סיפורים ועוד. בשנת 2019, ראתה אור בגרמניה אסופה דו לשונית משיריו "בגדד | חיפה | ברלין" בהוצאת אפוריסמא ורלג. בשנת 2021 פרסם את הרומן הראשון שלו "הפרס" בהוצאת פרדס. שיריו וסיפורים תורגמו ופורסמו באסופות, כתבי-עת ואנתולוגיות בכל רחבי העולם.

%d בלוגרים אהבו את זה: