עיין ערך התנתקות


בשבועות האחרונים אנו עדים לפעולות הפינוי של הישובים היהודים של חבל עזה. פרויקט הפינוי הוא חלק ממדיניות "ההתנתקות" של ממשלת שרון. המדיניות כוללת שורה של צעדי התנתקות מהרשות הפלסטינית. ביניהן, בניית חומה גדולה לאורך הקו הירוק עם חריגות רבות, עיבוי ההתנחלויות הקיימות וכיבוש כמה שיותר שטח עד לנקודה, שבה תצטרך ישראל לעצור את הבנייה.

השיח הציבורי מאשר את השם "התנתקות" ומשתמש בו. מתנגדי "ההתנתקות" השמאליים מצביעים שהתסכול הפלסטיני יוליד "אינתיפאדה שלישית", מתנגדי "ההתנתקות" הימניים רואים בכך כניעה לטרור והמשך חיסול המדינה היהודית וארץ ישראל השלמה. משום מה, קבלנו את המושג "ההתנתקות" בצורה מהירה ולא חשבנו עליו מספיק. לא חשבנו על האטימולוגיה שלו, ולא חשבנו מאין הוא צץ ועל איזה מגמות בחברה הישראלית והפלסטינית הוא מצביע. אני רוצה להצביע על כמה מהשדות שבהם פועלת המילה "התנתקות".

"ההתנתקות" – היא הצורה המדינית שבה פועלת מדינת ישראל אל מול דרישת הרשות הפלסטינית והמעצמות הזרות להפסקת פרויקט הכיבוש. הרשות הפלסטינית מצידה דורשת בנחרצות להמשך הדיאלוג בין המנהיגים הפוליטיים. החד-צדדיות בהכרזת הצד-הישראלי היא מוטיב מרכזי בהבנת המושג ומשמעותיו. מדינת ישראל אינה קוראת לדיאלוג, היא מבקשת לפעול בצורה עצמאית. אולם לא תהיה התקדמות ללא הסכמה של שני הצדדים.

"ההתנתקות" – במשמעותה המילונית הפשוטה, הינה "ניתוק עצמו". הרצון של החברה הישראלית להתנתק מהצד הפלסטיני במובנו השטחי והגיאו-פוליטי העמוק. הרצון הגזעי הזה של המדינה היהודית ליצור את האדמה היהודית שעליה יחיה הגזע היהודי ללא הכרה במדינה הפלסטינית, בעם הפלסטיני ובאדמה הפלסטינית בגזע "הפלסטיני" (בניגוד לגזע היהודי). התורה הציונית-אשכנזית דאגה ליצור כאן קולקטיב, אשר חולם על היעדר ערביות – ממרחב ערבי בעליל. הנתק הוא ביטוי אחד של ניקוי השטח וטיהורו מכל מרכיב ערבי. האם ניתן להתנתק ממרכיב ערבי באמצע המזרח-התיכון, כשציבור פלסטיני ועבר פלסטיני חיים בתוכנו ? ואם מבקשים להתנתק, האם זהו רק צעד ראשון בשורה של צעדים קיצוניים וחמורים יותר? אני מקווה שלא.

"ההתנתקות" – מצביעה על קושי אדיר ליצור דיאלוג. מנגנוני התקשורת הישראלים, הגיעו לדרגה גבוהה של עייפות: עודף תהליכי השלום; ומשברים; עודף אינתיפאדות ולחץ בינלאומי אדיר; הרוגים ופצועים. כולם הביאו את מדינת ישראל ומנהיגיה להניח בצד את המו"מ עם הפלסטינים. אנו לא מנהלים כרגע שום דיאלוג, אומרים המנהיגים הישראלים: "עייפנו ואין בידנו שום דרך חדשה לנהל תקשורת איתם". בנקודה זו, אני חושב שאני מבין עומק הטראומה הישראלית. לדעתי, בנקודה זה, על מדינת ישראל, לערב יועצים פלסטינים בצוותי המשא ומתן ומומחים לניהול דיאלוג ומשא ומתן, וזאת על מנת לצאת מהחסימה המאפיינת את עמדתם. חוסר היכולת הישראלית לנהל משא ומתן ולהבין את התרבות הערבית, משווע לעזרה חיצונית. משום מה מדינת ישראל ומנהיגיה לא מבקשים עזרה ומעדיפים לסבול בעולם אחר, מדומיין.

ישנם סימנים רבים בשטח, שהניתוק בין שני הצדדים יגרום לכך ששני הצדדים ייהנו מפחות משאבים,למשל: המשאבים משותפים באזור למדינת ישראל ולרשות הפלסטינית, המים שיורדים על חברון מגיעים למישור החוף; שוק העבודה הישראלי הינו השוק העבודה הפוטנציאלי של העובדים הפלסטינים. מדוע במקום לשתף פעולה עם הרשות, ישראל בוחרת להתנתק ממנה. אני חושב שמדינת ישראל לא מעריכה מספיק את הפוטנציאל הגלום בשיתוף פעולה קונסטרוקטיבי בינה לבין הפלסטינים ומוותרת על משאבים יקרי ערך. מדינת ישראל צריכה להכיר ביכולת של הפלסטינים להוות עבורה שער למזרח התיכון ולכלל המרחב הגיאו-פוליטי הערבי.

ישנן עוד נקודות שיש לבחון ביחס למושג "ההתנתקות" – עלינו לחשוב לעומק על המושגים שנוצרים במהלך התהליכים המדיניים. ולחשוב מהן ההשלכות הנגזרות מפעולות אלו לחיינו ולעתידנו במזרח התיכון.

המאמר התפרסם לראשונה באתר העוקץ בתאריך ה-1\9\2005

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s