על דיכוי, שחרור וצלקות. סיפור אישי / פוליטי

woodland-656969_1920

כשסיימתי את ללימודיי  בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, אני זוכר שקיבלתי מלגת הצטיינות על ציוניי במגמת מינהל עסקים.  תיכון "ליאו-בק" בחיפה היה באופן פרדוכסלי, תיכון טוב  למרות קירבתו לשכונות העוני "שפרינצק", "עין הים", "נווה דויד" ו"שער העלייה", (רוב כספיו הגיעו מתורמים רפורמים אמריקאים ומנהל בית הספר האשכנזי כמעט ולא היה נוכח בבית ספר). חשוב לציין שכמעט ולא היו בו תלמידים פלסטינים, בו בזמן שהיה בו לזיכרוני הטוב, רוב של תלמידים מזרחים.

חברי הטוב ע.ע. הוא זה שסיפר לי על קיומה של המלגה, אבל משום מה הוא כעס על שנרשמתי למלגה, משום שראה את עצמו הרבה יותר עני, מה שלכאורה נתן לו את הזכות הראויה יותר לקבלת המלגה. יצא ששנינו זכינו במלגה אך נוצר קרע בינינו שלא יכולתי לאחות אותו. ע.ע היה בן למשפחה מצרית ואני הייתי בן למשפחה עיראקית-בוכרית. שנינו היינו שייכים לקבוצה שכונתה בשמות רבים על ידי הממסד הציונ-אשכנזיי, "המזרחים". האמת היא שהפוטנציאל לקרע עוד היה קיים מתחילת חברותנו, שכן היה בינינו אלמנט לא פוסק של תחרות.

התחלתי בזיכרון ילדות זה כדי להראות מאיפה באתי ובמילים קצרות אנסה את החלום האמריקאי שעליו גדלתי ואת שיברו, את הדיכוי ואת תהליך השחרור שבא דרך העלאתו לכתב. אתחיל את סיפורי בתקופה שאחרי הצבא, אם כי זיכרונותיי מלאים עד גדותיהם בשיטפונות מימי הסיפורים שעוד קדמו לצבא ואת הסכרים הללו אנפץ ברשימה אחרת.

בתקופה שאחרי הצבא נסעתי לארצות הברית,  וכעסתי על הצבא ועל הזמן שבזבזתי ולא ראיתי את עצמי חי עם הקבוצה של בני גילי, אפילו עם אלו שנשארו לחסוך כסף. לא חיכיתי זמן רב, וחודשיים אחרי השחרור מהצבא (תאריך חתונתה של אחותי הגדולה} עזבתי את המדינה. אני חייב לציין שעזבתי ולא ראיתי את עצמי לומד באחת האוניברסיטאות. המוטיב של הנסיעה היה אינדיבידואליזם גמור, שכן נסעתי לבד (מבלי לשמוע למשפחתי, או עם מטרה ערכית כלשהי) וחשבתי רק על מימוש חיי ורצונותיי הפרטיים בלבד. מוטיב זה של אינדיבידואליזם גמור, היה גם התעלמות מקיומה של קבוצה גולה אתנית בחו"ל, שאותה הייתי אמור לפגוש ובאופן מקביל גם התעלמות מאותה קבוצת מזרחים איתה נסעתי לחו"ל. מיד לאחר הגעתנו לחו"ל יצאתי לדרכי בלעדי שתי הקבוצות הללו (המזרחים שהיו אמורים לקלוט אותי בעבודה והמזרחים שנשארו לעבוד), ודרך זו לא עלתה במוחי כהתעלמותי מזהותי המזרחית.

לא חשבתי על הבעיה שלי עם ארץ המולדת ועל היחס של הזהות האירופוצנטרית של השלטונות הציונים להוריי, ולהיסטוריה הכוללת של שורשיי (לא הכרתי שום ביקורת היסטורית אנטי ציונית עד ימים אלה). נכון שמעתי את אימי ואת סבתי מדברות בעירקית כמעט כל יום, אומנם שמעתי את סבתי מתגעגעת לבגדאד , ולמרות מעמדנו הכלכלי הנמוך, לא חשבתי שאני מזרחי, צאצא של עבר יהודי-ערבי.

guitar-1245856_960_720

שקר הרוק הלבן

 

בארצות הברית מצאתי את עצמי מתחבר לאפרו אמריקאים, היכרות שהחלה בעבודות שונות והמשיכה דרך הנסיעות שלי בדרכים. נוצר בינינו קשר ותמיד הרגשתי משיכה לסיפור שלהם והרגשתי את עצמי כאדם שחייב לשמוע את הסיפור שלהם, שהיה שונה לגמרי מהספור של האדם הלבן החי בארצות הברית. בדיעבד היום אני מבין שראיתי בהם את מה שכבר יכולתי לראות אצל המזרחים, הקהילה שלהם הייתה הטרוגנית ולא היה קשר בין היחידים, למרות התודעה המשותפת, שחוותה את יחס הדיכוי מידו של האדם הלבן. ראיתי כיצד האפרו-אמריקאים האמידים זלזלו בעמיתיהם לקהילה העניים יותר, כדי לשמור על מיקומם וזהותם בתוך הקהילה הלבנה.

העיר לוס אנג'לס, עיר הרוק האגדית, שם חייתי כחצי שנה הייתה מקום בו כל איש חי לעצמו ללא שום סולידריות חברתית ולא היה קשר מינימלי (מוצר שייבאנו בהצלחה לארץ). מסע התבגרות שערכתי בארצות הברית היה קשור כמובן לסמים. הייתי בודד בארצות הברית, זרוק ודפוק ממדינת ישראל, זרוק ודפוק בין כל הגלויות האחרות שנסעו לארצות הברית אחרי החלום האמריקאי וגילו את שיברו, ואת עומקו, כגודל העמקים של הגראנד קניון. אותם העמקים היו בפער המעמדות בארצות הברית ובריבודם האתני ומאידך היו גם בנפשות הגולים, שלא מצאו בנפשם את החיבור, לאחר ניתוקם מארץ האם, שזרקה אותם לתור אחרי הזדמנויות ארורות ולא קיימות (שכן הצלחה כלכלית לא פתרה ולא תפתור חוסר זהות). שוב מצאתי את עצמי פעם אחר פעם בודד, מוקף בחברי סמים, שאיתם רק רציתי לשכוח, את עומק הצלקות שהותירה בי החברה הישראלית. אחד מהחברים אתו תרתי במרחב הסמים, חזר בתשובה וחזר לארץ, שנים אחרי נפגשנו באחד היישובים בצפון הארץ, והיינו שוב ללא סמים, בסוף שבוע של שבת. אבל העמק עדיין נותר בינינו, למרות זהותנו המזרחית המשותפת, הייתי חילוני אדוק והוא היה דתי אדוק, היום אני מצטער, שלא יכולתי לכבד אותו מספיק ולא יכולתי להקשיב, היום אני יותר מכל מבקש אחדות, דווקא בגלל שהשבטיות והעדתיות השתלטו (בצד הרב תרבותיות),  אל מול התפוררות החברה האזרחית.

nature-950586_960_720

ובעצת אימי

 

חזרתי לארץ ובעצת אימי, שראתה את הבדידות האיומה בה חייתי, התחלתי ללמוד במכללת גליל המערבי, ובחרתי בלימודי הכלכלה, והאמת היא שדפי המידע של האוניברסיטה עניינו אותי אבל לא אמרו כלום באמת על אופי הלימודים ותוכנם. אז בחרתי במקצוע שהיה הכי קרוב למנהל עסקים. כפי שכתבתי לא הייתי לבד, אימי שכנה בתודעתי וציפתה שם ממני שאצליח כמו שאר הגולה העיראקית שהצטיינה בתחום הכלכלה, כמו אותו שר אוצר עיראקי יהודי שקיבל את מקומו בממשלת הבובות ששם המנדט הבריטי. אימי בחסות הממשל הציוני בישראל לא קיבלה חינוך מעבר לבית הספר העממי, משום שהממשל לא חשב שהעולים החדשים יכולים להתמודד עם ערכי המודרניזציה המתקדמים, חבל רק שהמילייה הספרותי אשכנזי לא הכיר את הסופרים העיראקים הגולים (גלות כפולה, קודם בעיראק ואחר כך בישראל)  שהגיעו לארץ ולא קיבלו את מקומם, כמו פרופ' שמעון בלס, וסמיר נקאש ואחרים, שכל פשעם היה שהם כתבו בהתחלה בערבית, ותוכן דבריהם לא היה כל כך ציוני.

הלימודים במכללה היו מזוויעים, המורים שאלו אותי מדוע אני לא הולך ללמוד פילוסופיה והייתי יחיד בדעותיי שאסור לי לקבל את מושגי הכלכלה כמובנים מאליהם ושהם חייבים בבדיקה עמוקה לפני שממשיכים לבנות עליהם את התיאוריות הרגילות. אז עדיין לא הרגשתי שלא נמצאו כמעט תיאוריות "חברתיות" ושרוב הלימודים הם פרי התיאוריות הליברליות שהולידו לאחר מכן את המצב הקטסטרופאלי של גילדת הכלכלנים שתומכים בתהליך הליברליזציה והריסת מדינת הרווחה ודריכה מסיבית על החלשים והעניים בחברה.

הייתי לבד ורציתי להגשים את חלומי , הייתי מלא באמונה שיש כזה דבר כמו חלום אינדיווידואלי ושאני חייב להגשים אותו,  לא שעיתי לעצות משפחתי ובעיקר אימי ועזבתי את הפקולטה למרות בזבוז הזמן והלכתי ללמוד ספרות ופילוסופיה. אבל איזה חלום יכולתי להגשים כשנחתי  על כספי הוריי המועטים בזמן ונשענתי על עבודות ששנאתי. האם כזה חלום יכול להגשים ילד מעיירות הפיתוח או הכפרים ואם הוא כבר הצליח ועל כמה אנשים הוא כבר היה צריך לדרוך בדרך כדי להגיע לאן שהוא הגיע?  ואיך אותו ילד יסתכל על הילדים שלא הצליחו, האם הוא יזכור את המקום ממנו הוא בא ?

 

dream-333815__340

 

לא שוכחים לעזור

אני לא סתם מהרהר בקול רם במסה זאת, שכן אני חושב שהחלום הזה, שאותו כולנו חולמים, באופן אינדיבידואלי, הוא בין השאר, זה שמפריד אותנו אחד מהשני ואנו שוכחים אחרי זה להתחבר ולעזור לכלל האוכלוסייה ולהסתכל עליהם כמטרה שצריכה עזרה ושלפעמים לא מגיעה בכלל לנקודה של הגשמת החלום. כי בממלכת הנמלים הזו שבה אנו חיים, יש רק מקום למלכה אחת, מלכת בעלי ההון, שהיא בדרך כלל לבנה, במונחים ישראלים היא אשכנזית, פרי חשיבה קפיטליסטית-ליברלית (מהסוג האכזרי ביותר). וכן ! אנחנו נשארים לבד, רצים אחרי החלומות שלנו אבל שוכחים מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים ועל כך סיפור חיי יכול להעיד טוב מאוד.

אחרי שעברתי ולמדתי סמסטר אחד של ספרות ופילוסופיה, הרגשתי הרגשה עמוקה של חוסר. היה חסר לי מקום חופשי שבו אוכל להוריד ממני את ההגדרות, רציתי מקום לברוח אליו, למרות שעדיין השתמשתי רבות בסמים, הייתה בתוכי התכוונות עמוקה לחומרים שלמדתי והמורים באוניברסיטה שלא הבינו את שיח הזהות, הביעו את אהדתם להתכוונות העמוקה שלי לרוב החומרים האירופוצנטריים שלמדתי. אחד החוקרים מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה שהיה מגשים החלומות המקומי בעיר חיפה, עזר לי למצוא מקום חסר הגדרות, קרי לימודי אומנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. התחלתי ללמוד בתל אביב שם וויתרתי על עברי, אחרי שעזבתי שוב את חיפה ואת חבריי ולמען ההווה החדש.  התנהגתי כמו ציוני טוב ושללתי את עברי. לא הייתי עוד עיראקי ולא הייתי עוד בוכרי. אלא הפכתי את הזהות הבוכרית שלי לאשכנזית וסיפרתי לכולם שאני פרי זהות משותפת ובגלל צבע עורי הלבן הרגשתי לרגע אשכנזי. לא הייתי צריך להיות עם בני משפחתי אלא הייתי לבד, כביכול מאושר, עדיין מסומם. לא ידעתי מה אני רוצה לומר. הייתה לי את אותה תחושה של האומן המודרני שרק מרגיש שהוא צריך למחות, וצועק אבל לא יודע בדיוק מה הוא צועק. בעטתי דרך הסמים והזהות התל אביבית, אבל אותו שיקוי אכזרי של פוזה וזיוף ולחץ להצליח לא נתן לי את האפשרות לכתוב מחזה אחד שלם. (אותו ספק למען האמת מלווה אותי עד היום, שכן אין אני בטוח לעולם באיכות יצירותיי) . דווקא לאחר שעזבתי את לימודי וחזרתי אליהם אחרי שנה, הצלחתי סוף סוף לסיים את התואר הראשון. ואחרי שנה שעזבתי את תל אביב , סיימתי את המחזה המזרחי-ערבי הראשון שהוצג רחמנא ליצן בתל אביב אבל אז אני חייב לספר שכבר לא הייתי לבד, הזהות המזרחית החדשה הייתה נטועה בתודעתי, ונתנה לי אפשרות לצפות בצורה מפוכחת (ללא סמים)  בהיסטוריה של הוריי ולהתחקות דרכה על השבילים המשותפים לי ולמרחב הגיאו-פוליטי הכולל, אותן זוג משקפיים ציוניות-קפיטליסטיות שנשברו. ויאמרו מקטרגי שאני מחזיק בזהות ערבית יהודית/מזרחית חדשה, שהיא זהות מדומיינת ואענה להם, שאם אימי דיברה בשפה העיראקית והתרבות בה גדלתי הייתה תרבות העירקית של אימי וסבתי, אזי יש לי חלק בזהות הערבית, אם כי עברתי תהליך קשה ואכזרי של דה-ערביזציה, שממנו אין ממש דרך חזרה. אך איני לבד, אני שייך ! יש לי שורשים, יש לי היסטוריה ויש לי מאבק, להפצת התודעה המזרחית החדשה, שכוללת מאבק בעד רב תרבותיות וסיום הדיכוי התרבותי והכלכלי והפוליטי.

המאמר התפרסם לראשונה באתר "קדמה" בתאריך ה-29.2.2004

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.