ז'יז'ק מנצח על בגין

cc: ויקיפדיה
cc: ויקיפדיה

האינטלקטואל הסלובני סלבוי ז'יז'ק הגיע לפסטיבל הסרטים בירושלים בעקבות הסרט העלילתי הראשון "מחילות" (הוצג גם בפסטיבל ברלין) של אודי אלוני. האולם בבניין מורשת בגין שאירח את הדיון שנערך לאחר הקרנת הסרט של ז'יז'ק – "מדריך הסוטה לקולנוע" (בבימוי סופי פיינס)  היה מלא ואנשים ישבו על המדרגות. על הבמה נע ז'יז'ק התזזיתי, שהפגין את ידיעותיו במגוון רחב של נושאים, ציטוטים, בדיחות ורוח אינטלקטואלית לא פוסקת, כמעיין המתגבר.  

    ז'יז'ק הוא לא רק אחד מחשובי התיאורטיקנים של הקולנוע של זמננו, אלא סוג של "גורו" של העולם האקדמי. בניגוד, לשיחות עם גורואים הודיים הקפואים בתנועתם, ז'יז'ק לא הפסיד לנוע, הוא נגע בכל כמה דקות באפו, זקנו וסידר את חולצתו. מחשבתו האסוציאטיבית זיפזפה במהירות בין בדיקה של ייצוג התת המודע הפוליטי בתוכן של בדיחות גסות, לבין התקפה על הקולנוע ההוליוודי ועד להצהרות פילוסופיות/פוליטיות על הסכסוך.


הקהל הישראלי ישב והאזין מרותק לביקורת של ז'יז'ק על הדרך בה הקולנוע האמריקאי בכלל, ונציגו היהודי הבולט שפילברג ("אי.טי", "רשימת שינדלר" ועוד) בפרט, מציגים קונפליקטים פוליטיים קשים ומעבירים אותם לתוך דגם משפחתי של ילד המחפש את אביו הטוב.  ז'יז'ק טען שאסור היה לעשות סרט כמו "רשימת שינדלר" על השואה. משום שהשואה צריכה הייתה להיחקר אקדמית, אך לא דרך עשיית סרטים, שהופכים את החווייה החריגה ל"נורמאלית". הרעיון שניתן לחקור את השואה בצורה אקדמית, אך אסור לעבד אותו ליצירה קולנועית – הוא סוג של פרדוכס במחשבה של ז'יז'ק. משום שהן לימודי הקולנוע מגדירים את החוויה המיסטית של הקולנוע ומנתחים אותה באיזמלי מנתחים קרים.

 

      הגעתו של ז'יז'ק לישראל לוותה במחאה בינלאומית. מארגני הקמפיין העולמי לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל ביקשו ממנו לחשוב על המשמעוית האתיות בקבלת הזמנה מגוף שנהנה מתמיכת הממסד הישראלי ואשר בצורה עקיפה מאפשר לישראל, להציג את עצמה כ"תרבותית" ובו בזמן להפעיל משטר כיבוש אכזרי בשטחים. כאקט של סולידריות עם חבריו הפלסטינים ז'יז'ק החזיר לפסטיבל ירושלים את כספי האירוח ונסע לרמאללה להציג את הסרט של אלוני בסינימטק המקומי ביחד עם אישר הקולנוע ג'ורג' חלייפי, המחזאי סלימאן מנצור ונציג ארגון "אמנים ללא חומות" חאלד חוראני. לאחר מכן, ז'יז'ק הגיע לפסטיבל ירושלים כמשתתף בסימפוזיון בסרט של אודי אלוני, אך לא כאורח רשמי.

     הקהל הניח שז'יז'ק הוא כל יכול, סופרמן סלובני, שמומחה גם בהיסטוריה הציונית והפלסטינית ושאל אותו לגבי המצב בצפון. ז'יז'ק היה צנוע ואמר שהוא לא יודע לענות בדיוק בנוגע למה שמתרחש כרגע. אך הוא ניסה להצביע כי התשובה לא נמצאת בהווה.

     ז'יז'ק, כמו מרקסיסטיים אחרים התפכח מהמהפכה הקומניסטית ולכן לא ראה את המהפכה כחלק הכרחי של הקפיטליזם האכזרי. במקום זה, הוא טען שהמהפכה תגיע, אך בהפתעה. ז'יז'ק לעג מצד אחד למתרחש ולכאוס הטעויות ותוכניות המלחמה של הגנרלים, ומצד שני הוא הניח, במובלע, שאפילו טעויות שכאלו יכולים להוביל לכיוון אחר.

     אודי אלוני ישב בקצה השמאלי של אולם מורשת בגין, בכורסא שזזה הצידה וסימנה את מקומו הייחודי בשורה הראשונה. הוא הביט בסיפוק במחמאות ששלח לעברו ז'יז'ק. בכל זאת, אתה לא מביים כל יום סרט עלילתי ראשון וכבר מושך את תשומת הלב של אחד מהאינטלקטואלים הבולטים בעולם, גם אם אתה הבן של שולמית אלוני, נציגת האליטות האשכנזיות בישראל.

     לקראת סוף האירוע אלוני החל להתקדם לכיוון ז'יז'ק. משום שזה לא הפסיק להרצות, והתעלם מעייפות הקהל מחד ומגבולות הזמן של הפסטיבל הירושלמי. אלוני חתך את ז'יז'ק בהבטחה מעורפלת, שהוא יוכל לספר לו את מסקנותיו מהדיון האחרון וכך הקהל יוכל להשתחרר לביתו. היה נדמה כי לרגע ז'יז'ק הבין את "הישראליות" החוצפנית ועצב דק מדק עלה על פניו. ובגין, לא הבין איך התנהל דיון עם רדיקל מחשבה שכזה בתוך בניין מורשתו.

הכתבה התפרסמה לראשונה במגזין תרבות סופשבוע של "כל הזמן" ירושלים, 21.07.2006