פואטיקה מזרחית

 

יורם בלומנקרץ, המגזר היהודי, נייר אריזה וצבע התזה, 200 ס"מ קוטר הוצג לראשונה בבית תנועת "אחותי" מרץ-מאי 2006, אוצרת: שולה קשת

זהו גיליון מיוחד של עיתון 77 שערכו דליה מרקוביץ' וקציעה אלון (לאחר שסיימו לערוך את ששת הגיליונות של כתב העת לספרות ותרבות "הכיוון מיזרח"). הגיליון חדשני ועוסק בפואטיקה מזרחית.

הנה פתח הדבר של דליה מרקוביץ' וקציעה אלון:

מתוך המקום הקרוע פוליטיקה, אתניות ומיניות בשירה מזרחית צעירה
דליה מרקוביץ, קציעה עלון

הגיליון הנוכחי של עיתון 77 מקדיש הפעם מדור מורחב לשירה מזרחית צעירה. תיחום יצירות תרבותיות על פי חתכים של מגדר, אתניות, לאום או מעמד, מעלה תמיד את הסוגיה העקרונית המכונה – "גטואיזציה". הגטואיזציה היא שם קוד לכבילת יצירות אמנות אל משטר פרשני אחיד החוטא למשמעויות המרובות המקופלות ביצירה. אולם לצד הסכנה הטמונה בהאחדה, הגטואיזציה יכולה לשמש גם כפרקטיקה מעצימה. החוקרת הפוסטקולוניאלית החשובה גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק מציגה את הדילמה בה מצויים המדוכאים באופן החריף ביותר. ספיבק טוענת כי לא ניתן להילחם בהשתקה או שכחה תרבותית מבלי להתאגד. יחד עם זאת, ההתאגדות עלולה לפעול כחרב פיפיות, שכן דווקא האיגוד עלול לסמן את הקבוצה המוחלשת כבעלת תכונות אינהרנטיות, בלתי משתנות. כדי לפתור את הדילמה ספיבק מציעה לפעול בדרך של "אסנציאליזם אסטרטגי", הווה אומר: להתאגד מתוך רצון ליצור מיצוב תרבותי מחודש וזאת מבלי ליפול למלכודת המהותנות. גם אנו בסקירתנו זו מנסות לאפיין את השירה המזרחית באמצעות חתכי אורך ורוחב אך לא לטעון כי קיימת מהות מזרחית נסתרת, אחידה וקבועה, אותה יש לגלות.

יאלי השש, גלעד מאירי, יונית נעמן, מתי שמואלוף, סיגלית בנאי, אלמוג בֵּהָר מציגים בגיליון משיריהם. השירים נעים על מנעד פואטי – תמטי המתגבש סביב כמה קטבים: האתני, המיני והפוליטי. הקוטב האתני מעמיד במרכזו את הזהות המזרחית בישראל של ימינו. השירים עוסקים במצוקת דיור ('לחרוג בארץ באנו', גלעד מאירי), במעמד הפרולטרי של פועלות הניקיון ('דיוקן של עובדת ניקיון', יונית נעמן), במעמד של דיירי שכונות העוני ('שקטה מוארת', גלעד מאירי) ובהון הסימבולי החסר של המזרחים ('פלפלייה פגומה', מתי שמואלוף, 'לארז ביטון, שיר בשני חלקים', אלמוג בֵּהָר).

ניתן לתייג מכלול שירי זה תחת הכותרת – שירת מחאה חברתית. בעוד שירת המחאה הפוליטית שהוקדשה למאבק הפלסטיני נהנתה מיוקרה רבה בשדה הפואטי הישראלי, שירת המחאה החברתית נתפסה כנטולת ערכים פואטיים אינהרנטיים וכמי שכל כוחה טמון בזעקה. דומה כי השירה החברתית הצעירה חרתה על דגלה מאבק רב ממדי המתייחס בו זמנית למופעים שונים של דיכוי. מהלך זה עומד בניגוד לחלוקה הדיכוטומית הסטריאוטיפית שיצרה התרבות הישראליות בין שירת המחאה הפוליטית המיוחסת בעיקר ליוצרים אשכנזים ובין שירת המחאה החברתית הנתפסת כנחלתו של "הזרם המזרחי". החיבור בין המאבק החברתי הפנים ישראלי ובין המאבק הלאומי הפלסטיני בא לידי ביטוי בולט בשיח הבין דורי שמנהלים מתי שמואלוף ואלמוג בֵּהָר. ההקדשות לארז ביטון וליצחק לאור כמו מסמנות את שני הקטבים הפואטיים הבולטים של השירה בישראל: שירת המחאה חברתית מחד, ושירת המחאה הפוליטית מאידך.

בקוטב השני מציגות סיגלית בנאי ויאלי השש מיניות המנוהלת בפרמטרים של צבע. יאלי השש ('יאריתני', 'פיתוי') עושה שימוש מתוחכם בפוליטיקה האתנית של המיניות. השש מנכיחה בעוצמה את המטען הארוטי שמטילה התרבות על האשה השחורה, המזרחית, ובתוך כך מפרקת את הקידוד המיני של האתניות ומחלצת אותה מן הראייה האקזוטית. בספרו "עור שחור, מסכות לבנות", חשף פרנץ פאנון את הקישור החזק הקיים בין מין, גזע ומגדר. הגבר השחור, טען פאנון, מוצג בתרבות המערבית כחיה מינית רבת-און, שיש לרסנה בכל דרך; האשה השחורה נתפסה בהתאמה כבעלת מיניות פרוצה ומופקרת. המיניות המיוחסת לאשה ולגבר הכהים מובֵנת מתוך ההבדלים ההיררכיים שבנתה התרבות הפטריארכלית הלבנה. נראה כי גם ההיררכיה המינית בישראל מאורגנת סביב תבניות אלו. אולם שיריה של השש מצעידים את הדיון במיניות צעד אחד נוסף. כך למשל, בשיר 'יאריתני' בא לידי ביטוי דיאלוג הרמוני בין הקול העברי לקול הערבי. השש משלבת בשירתה מילים בערבית באופן המבקש לחקות את השימוש היומיומי שעושים המזרחים בערבית. זוהי ערבית של אהבה, שנחלצת מאתרים של סכנה, טרור ופחד, בהם מתויגת השפה הערבית בסטריאוטיפ הישראלי השגור. השש רוקמת רקמת יחסים אישיים ואינטימיים עם השפה הערבית, שפה בה עושה הישראליות בעיקר שימוש אינסטרומנטלי לצורכי מודיעין ומעקב. בו זמנית היא מנפצת את הדימוי של הערביות כפרימיטיבית ושמרנית בהציגה שיר אהבה לסבי, החורג מתבניות הקשר ההטרוסקסואלי.

במחזור "פנסיון רומא קהיר", ממנו לקוח השיר 'מוניקה', מתחקה סיגלית בנאי אחר סיפוריהן של דמויות נשיות שונות אשר השתכנו בפנסיון רומא בקהיר. החומרים הפואטיים עליהם מבוסס המחזור לקוחים מחוויותיה של בנאי במטרופולין המצרי. המחזור פורש גלריה מעניינת של נשים מערביות, זרות ואחרות, שטוו קשרים מורכבים עם מצרים. מרבית הנשים עליהן כותבת בנאי, נשבו בפנטזיה האוריינטלית. מחוזות התשוקה של התיירות המזדמנות נבנו מתוך המבט המערבי הנשי הלא מסופק, הכָמֵה ל"חום" ול"אהבה". בנאי מנכיחה את המתח בין המציאות הקשה והענייה של מצרים ובין הבדיות הססגוניות והזיכרונות הנוסטלגיים שנושאות עמן דיירות הפנסיון. בשיר 'מוניקה' מספרת בנאי את סיפורה של מוניקה, תיירת מספרד, שמגיעה לקהיר כשהיא מובלת על ידי המיניות המדומיינת שהיא מייחסת לשחור הערבי. מוניקה מנסה לחיות פנטזיה מינית אוריינטלית שהיא רוקחת בדמיונה, פנטזיה המתנפצת מול חומרי המציאות הממשית.

הכותבים המשתתפים בגיליון זה מייצגים בחוויותיהם הביוגרפיות וביצירותיהם הבדיוניות סוג של קריעה. תחושה חזקה של חוסר הלימה בין הפרט לבין המציאות בה הוא שרוי, מקיפה את הקורא ביצירות. השירים כולם כתובים מתוך הפרספקטיבה הפוסטקולוניאלית. נקודת המבט הפוסטקולוניאלית מדגישה את המקום הקרוע בו נמצא הסובייקט הממוגזע, הצבוע בצבעים אתניים. המקום הקרוע, המעורער, הביקורתי, התגבש בהנגדה לאתוס "כור ההיתוך" הישראלי, שביקש לראות בבליל הגלויות שזרמו למדינת ישראל רכיבים בבניית זהותו של הצבר הישראלי החדש. הפרספקטיבה הפוסטקולוניאלית חושפת את אי השוויון בהון הסימבולי ששויך לרכיבים אלו. ויתרה מכך, נקודת המבט הפוסטקולוניאלית מתחקה אחרי האופנים בהם הוכפפה הקבוצה המזרחית לדימוי, למיתוס ולזיכרון המערבי. תהליכים אלו מיקמו את הסובייקט המזרחי בעמדת כלאיים היברידית, שנטעה את המזרח, בו זמנית, בהווה מערבי ובמורשת מזרחית.

במרחב הישראלי הנוכחי נדמה כי שתי הזהויות אינן יכולות לגור בכפיפה אחת. המשורר המזרחי מודע להיותו נתון בתוך מסגרת תרבותית כוחנית, הכופה עליו חיפוש טריטוריאלי מתמיד. השירה המזרחית הצעירה עסוקה במיפוי האני האתני ובמיקומו במארג התרבותי הישראלי. כמי שמודעת למעמדה ההיברידי, היא חותרת אחרי מקום, גם עם המקום האוטופי אינו מאפשר לה לתפקד כזהות קוהרנטית ושלמה. חנן החבר במאמרו "פוסטקולוניאליזם ולימודי המוכפפים", המופיע בגיליון זה, טוען בהמשך להומי באבא כי השיח הפוסטקולוניאלי הוא קודם כל שיח משחרר. בניגוד לשיח הקולוניאלי הטוען כי: "הכבוש והכובש הם סובייקטים קבועים, יציבים ובלתי משתנים בזהותם הלא שוויונית", יוצר השיח הפוסטקולוניאלי מרחב חדש, בלתי יציב, של הזדהות בין הכבוש לכובש, מרחב אשר "משקף את התודעה הלא יציבה אבל גם החתרנית והמרדנית של המוכפפים". במילים אחרות, חבר עומד על המקום החשוב של המודעות בערעור התבנית הבינארית: כובש/נכבש. במקרה הישראלי, המשורר המזרחי נדרש לרפלקסיביות כדי לחדד את מיקומו הא -סימטרי בשדה התרבות המקומי. אולם הרפלקסיביות חושפת גם את המרחב הריק – המקום של האין מקום, ומכאן גם הניסיון לייצר מקום אוטופי. המקום האוטופי מתגבר על ההוויה ההיברידית הלימינאלית, באמצעות הפיכת השעטנז למציאות נורמטיבית, למשל שזירת השפה העברית והשפה הערבית בשיריה של השש, או נתינת מבט בוחן באופן בו נצרך המשורר המזרחי על ידי ההגמוניה האשכנזית בשירו של שמואלוף 'ליצחק לאור': "שיער לבן מתרוצץ באוויר וניסה לדבר איתי מזרחית".

מרבית היצירות יונקות מן החוויות האישיות של המשוררים. יחד עם זאת, נדמה כי הקול המזרחי המופיע בהם הוא קול קולקטיבי ולא רק קול פנימי-נרקיסיסטי. המשוררים מבקשים לתת קול לאוכלוסיית המוכפפים: עובדי הניקיון, תושבי שכונות העוני ואחרים. בכך מייצרות היצירות היסטוריה הנכתבת מלמטה: "(היסטוריה) שהתפקיד שלה הוא לתקן ולשפץ את ההיסטוריה החברתית המסורתית שכבולה בפרספקטיבות של האליטות", כפי שכותב חנן חבר. זוהי שירה שנוצרת מתוך המקומיות ולא מתוך לטישת עיניים כמהות אל דגמי השירה האירופאיים המועלים על נס בכתבי עת שונים הרואים לאחרונה אור בישראל. את המקום הבלעדי (כמעט) של המבט שהטיל המרכז על השוליים, החליף המבט האינטרוספקטיבי-רפלקסיבי. בניגוד למבט ששולח המרכז אל עצמו, השוליים מביטים לעברו של העבר שהושכח. מבטים אלו מצביעים על שינוי מרתק בפוליטיקת הזהויות המקומית. זהו מבט פואטי נוקב שנשלח מן הפריפריה החברתית – כלכלית אל החברה והשירה בישראל.

פתח הדבר פורסם לראשונה ב"עיתון 77", גליון 309-310  ניסן-אייר תשס"ו  אפריל-מאי 2006  שנה ל'.