פרי הבאושים / יונתן פלד – קיבוץ מעברות (מאמר אורח)

 

פרי הבאושים / יונתן פלד – קיבוץ מעברות (מאמר אורח)

 

10.8.06

קשה שלא לראות את הכשל ההולך ומתגלה בהתנהלות צה"ל במלחמה הנמשכת מזה חודש ימים בלבנון. כשל זה מקורו במספר גורמים מהותיים, המושרשים בחברתנו, בייחוד בקרב האליטה הפוליטית והצבאית שלנו: ראשית כל – האמונה השלמה ביכולתנו להכריע כל מלחמה באמצעות טכנולוגיה מודרנית, בייחוד מן האוויר (תמה אני,  אם אין כאן קשר לעובדה שהרמטכ"ל שלנו היה מפקד חיל האויר). נוסיף לכך היעדר לימוד מניסיונם של אחרים – וחזרה אחד לאחד על כל שגיאותיהם. גם התמקדות הצבא בשש השנים האחרונות בתפקידי שיטור בשטחים הפלסטיניים תרמה את חלקה לירידת יכולותיו, אבל מעל הכל הכשילו אותנו – וממשיכים להכשיל – השחצנות,  היהירות – והזלזול התהומי באלה שעומדים מולנו, או במילים אחרות – בערבים.

בואו, נבחן את הגורמים המוזכרים כאן אחד לאחד:
—————
כבר במלחמת עולם השנייה ניסו ראשי הצבא הגרמני להשתמש בעליונותם האוירית בראשית המלחמה, על מנת לשבור את רוחו של העם הבריטי. כעבור שנתיים לערך הפעילו בעלות הברית ממש את אותן השיטות כנגד העם הגרמני. אלה גם אלה הניחו, שאם ילחצו מספיק על אזרחי העם האויב ויגרמו לו מספיק הרס, חורבן וקורבנות, הוא יישבר ויפנה את זעמו נגד ממשלתו. מאז ניסו מדינות וכן ארגוני טרור רבים לנקוט בשיטות דומות. אינני מכיר ולו דוגמה אחת, ללחץ עממי על ממשלה כלשהי לוותר לאויב המפעיל אמצעי טרור. התוצאה בדרך כלל הפוכה: עם הנמצא תחת לחץ וסובל מהתקפות ללא הבחנה מידי אויב חיצוני, מתלכד סביב הנהגתו – גם אם חלקים ממנו למעשה אינם מסכימים עם מדיניותה.

ובאשר להכרעת מלחמה באמצעות טכנולוגיה, בעיקר בהתקפות אויר – דבר זה לא קרה מעולם. המאמינים הגדולים בדרך זו הם האמריקאים: למעשה הם נכשלו בכך בכל המלחמות הגדולות, בהם נקטו דרך זו: ויטנאם, אפגניסטאן ועיראק.

יש היגיון בהנחה שבאמצעות עליונות אווירית ונשק משוכלל ניתן לגבור על צבא סדיר של אויב. הבעיה היא, שמזה כ- 35 שנה כמעט כל המלחמות שהתנהלו ומתנהלות בעולם, אינן בין צבאות סדירים: הן מסוג אחר. וכאן נכנסת לתמונה גורם הדוגמאטיות וחוסר הרצון או היכולת מצד ההנהגה הצבאית הישראלית ללמוד מניסיונם של אחרים – או אפילו מניסיון רלוונטי של צה"ל עצמו.

אם נבחון את הגורמים שהפתיעו כביכול את הצבא ואת הציבור הישראלי, נקל לראות שהם היו – ועדיין – קיימים במערכות, בהן צבא עם מיטב הציוד המודרני, נאבק נגד כוחות לא סדירים קטנים. מאז מלחמת ויטנאם פותחו ושוכללו שיטות הלוחמה של כוחות אלה והפכו לכעין תערובת של לוחמת גרילה קלאסית עם קומנדו מקצועי, תוך אימוץ היתרונות של שתי השיטות גם יחד: מצד אחד לוחמים אלה משתלבים באוכלוסיה האזרחית התומכת בהם, שואבים את כוחם מסביבה אוהדת המספקת להם מחסה, מזון – וכוח אדם. מן הצד השני עוברים לוחמי הארגונים הללו (לפחות הגרעין הקשה, המקצועי שלהם) אמונים אינטנסיביים בלוחמה זעירה ומפתחים אורח חשיבה גמיש, לא דוגמאטי. נוסיף לכך גם את רמת המוטיבציה הגבוהה הקיימת בקרבם ונקבל לוחמים עם יכולות שלצבא סדיר, גם אם מצויד במיטב השכלולים הטכנולוגיים, יהיה קשה מאוד להתמודד.

הנה מספר דוגמאות: לוחמי הוייטקונג עשו את המוות לאמריקאים במלחמת ויטנאם, כשהגיחו מתוך מערכות בונקרים ומנהרות תת-קרקעיים והתקיפו מן העורף. הם פעלו גם באזורים, בהם האמריקאים היו משוכנעים ששולטים שליטה מלאה.שימוש נרחב שעשו המצרים בטילי נ.ט. היה ההפתעה הטקטית הקשה ביותר של צה"ל במלחמת יום – כיפור, בצפון סיני. הצבא המצרי פיזר עשרות רבות של חוליות קומנדו קטנות עם נשק אנטי-טנקי בכל המרחב של צפון-מערב סיני. כוחות אלה גרמו לכאב ראש קשה לצה"ל שהתאמץ באותם ימים לקדם כוחות תגבורת ללוחמים שנאבקו ביחידות הסדירות של הצבא המצרי אשר חצה את תעלת סואץ.
לוחמים הנטמעים בקרב אוכלוסיה אזרחית, אשר הכינו מראש תנאים ללוחמה זעירה נגד פולש הפוטנציאלי וקיבלו הכשרה של לוחמי קומנדו, פוגעים גם כיום בצבא האמריקאי באפגניסטאן ועיראק. אגב, בשיטות אלה נקטו כבר אנשי הטליבאן שלחמו נגד הצבא הרוסי לפני שני עשורים.

נוסיף לזה את שיטות הלחימה של הטמילים נגד צבא סרי לנקה – ונוכל לקבל תמונה מקיפה למדי, מהם דרכי הלחימה הנהוגים כיום במאבקים בין צבא סדיר לארגון מיליטנטי לא סדיר.

ואם מדברים על הרוסים -הם נתקלים גם בשנים האחרונות בשיטות לוחמה דומות מצד הצ'צ'נים הנאבקים לעצמאותם. למעשה מלחמות קלאסיות של צבא סדיר נגד צבא סדיר, לא התקיימו מאז מלחמת יום – כיפור ומלחמת פוקלנד – אם נתעלם מתקריות גבול שוליות במקומות שונים על פני כדור הארץ.

את החלק הגדול בהתנהלותו הכושלת של צה"ל במלחמה בלבנון נוכל לרשום תחת הכותרת "עלות נוספת של הכיבוש למדינת ישראל ", או "נזקים נוספים שגרם דיכוי העם הפלסטיני לחברה הישראלית".

מזה שש שנים צה"ל חדל למעשה להיות צבא לוחם והפך לצבא שיטור. חיילים שעיקר תעסוקתם לאורך השרות הסדיר (ולעיתים גם במילואים) הוא "טרטור" אוכלוסיה אזרחית במחסומים, מרדף אחרי זורקי אבנים וחיפוש לילי אחרי "חשודים" בדירות מגורים, אינם כשרים ואינם מוכשרים ללחימה נגד חיילי אויב מאומנים אשר קיבלו הכשרה בלוחמת קומנדו. צבא שהזניח את אמוני חייליו הסדירים, את ת
רגול מפקדיו הגבוהים בהפעלת עוצבות גדולות מחטיבה וחדל כמעט לחלוטין לאמן את חיל המילואים שלו, אל יתפלא כשמתגלה כושר לחימה ירוד בקרב חייליו. במצב זה לא יעזרו יחסי ציבור וטפיחה עצמית על השכם. האמונה הדוגמאטית ביכולת הכרעה צבאית באמצעות חיל האוויר מצד אחד והזנחת האמונים של צבא היבשת נותנים בימים אלה את אותותיהם הכואבים בלוחמה בלבנון.

השחצנות והרהב המאפיינים כל כך חלקים נרחבים בחברה שלנו, כשהאליטה המדינית, והצבאית מובילים בתכונות לא מבורכות אלו, מבשילים כעת את פריים המר. האמונה שאנחנו, הודות לכוחנו העדיף נוכל להכתיב באופן חד-צדדי לכל העמים סביבנו מה לעשות ואיך לעשות וכיצד להתנהג, מבלי להתחשב לא רק בדעתם אלא בעצם קיומם וצרכיהם הבסיסיים, בהכרח תביא לתהליך של החלשת החברה הישראלית – וכפועל יוצא מכך, של החלשת צה"ל.

לפני שנים רבות היה מקובל להגיד בישראל, כי "הערבים מבינים רק את שפת הכוח". כיום התהפכו היוצרות ומקובל לאמר בחברות הערביות, כי "ישראל מבינה רק את שפת הכוח"….

האמת היא, שהחזק, או מי שמאמין שהוא חזק יותר מאחרים, מעריך ומכבד רק כוח. כוח פיזי פשוט של נשק משוכלל. וכשזה קורה אז הוא מתחיל לזלזל בשאר המרכיבים של קיום ובטחון, כמו נכונות לחיות בשלום עם אחרים, יכולת לוותר למען דברים חשובים באמת, להבין שגם לאחרים יש אינטרסים קיומיים, שלכידות חברתית לא פחות חשובה מעוד מטוס משוכלל, שהיווצרות חברת ג'ונגל שגם בה החזק – או מי שמאמין שהוא החזק, בז למי שנתפש כחלש יותר, מזלזל בו ומנצל אותו, גישה המפוררת את החברה, מזיקה לפחות כמו הג'יהאד האסלאמי – ובכלל, את השנוא עליך השתדל לא לעשות לאחר…

ולבסוף – לצערי אני נאלץ להסיק, כי שלום אמיתי יהיה כאן, כאשר העם היושב בציון יבין באמת, כי שלום איננו מין מותרות שנחמד אם יש לך, אבל גם אם איננו, זה לא כל כך נורא. רק אם נבין שהשלום הוא כורח קיומי לישראל וכי לשלום זה יש מחיר: ויתור על זלזול בשכנינו, ויתור על השפלתם התמידית, ויתור על ניצולם על ידנו, ויתור על שחצנותנו ועל גישתנו האדנותית, ויתור על העיוורון כלפי צרכי האחר וזכויותיו. בשורה התחתונה עלינו להבין, כי אנחנו מהווים מיעוט של פחות מ – 6 מיליון יהודים בתוככי סביבה שברובה עוינת לנו. בלי לעשות מאמצים להשתלב באזור בו אנחנו חיים, בלי לגלות יחס של כבוד והבנה לצרכים הקיומיים של שכנינו, שום צבא, חזק ככל שיהיה, לא יוכל להבטיח לבדו לאורך ימים את ביטחוננו ואת קיומנו בפינה קטנה זו של המזרח התיכון.

הכותב הוא אזרח ישראלי, יהודי הרואה את העולם סביבו בעיניים פקוחות ומנתח את המציאות ללא סנטימנטים.