לא תשמעו את זה בגלגל"צ

    היה הופ, מתארגן על פי פוליטיקה של זהויות. חופש הביטוי בארה"ב שמאפשר ללהקות כמו פאבליק אנמי ואחרות לבקר את הממשל, לא מתאפשר במשטר הישראלי. בדמוקרטיה ה-so called יהודית, ההיפ-הופ מנסה להתארגן סביב פוליטיקה של זהויות אתנו/רפוליקאית.

ראשית הנה קליפ של היפ-הופ ערבי מניו-יורק של N.O.M.A.D.S. and The Philistines. מגובה בסרט קצר – SlingShot על ראפרים/יות פלסטינים/יות היוצרים/ות כאן בישראל, עזה, לוד, תל-אביב ועוד. מערכת הסוציאליזציה בישראל, מנסה לאחד אותנו סביב הנרטיב הלאומי. לכן בצורות מגוונות, נמנעת מאיתנו המוסיקה הערבית. קל חומר, שאיננו מגיעים בגלגל"צ לראפ הפלסטיני. לכן, נותרת מוסיקת הראפ הפלסטיני בשוליים. את D.A.M – הלהקה של תאמר נאפר מלוד ראיתי בהופעה והם ממש פוליטיים ומכוונים לשינוי חברתי בישראל ויודעים להקפיץ את הקהל.

לסיום, הנה מאמר מרתק של רונן אידלמן על החשיבות וההתכוונות הפוליטית השונה של ההיפ-הופ המיזרחי (לדעתי זה אחד מהמאמרים הראשונים בנושא). כמו כן, בתיאוריה וביקורת האחרון (גיליון 28), אפרת נחושתאי כתבה מאמר – "תת-הכרה נפתחת כמו מניפה": על הפרפורמטיבי (והסמוי) אצל "סאבלימינל והצל".

***
שני לינקים מעניינים (תודה לדוד שליט) שממשיכים את טענתי לגבי השיקוף של יחסים חברתיים, בין הפלסטינים, מזרחים ואשכנזים בתוך ההיפ הופ הישראלי. ובכן אירוע של "סולחה" מפגיש היפ הופ אשכנזי ביחד עם פלסטיני).

    בנוסף, כתבה על הראפ בישראל, הופכת את המאפיין שלו בכותרתה ללבנטיני (הלוואי…). כמו כן היאועושה איזו היסטוריזציה קצרה  של התהליכים החברתיים בהם התפתחה המוזיקה בארץ (מזרחית, אשכנזית), ומביאה גם בקיצור את הריב בין סאבלימינאל ותאמר נאפר.