מי יצר את הקונפליקט ואיך אפשר לנהל אותו: תשובה לגדי טאוב

בתמונה: גדי טאוב. צילום: גדי טאוב, ויקיפדיה.

גדי טאוב במאמר "השמאל שלא ידע לשאול" מתנגד למתנגדי המלחמה. הוא מבקש לתמוך במלחמה, קצת אחרי שהפסקת האש הוכרזה. העיתוי של מאמרו לא מפתיע, הוא מביע את עמדתו בזמן נוח מאוד. בניגוד למפגיני, דוברי ומארגני השמאל האמיתי, הוא שתק ברוב ימות המלחמה. בעוד שדוברי השמאל האמיתי עמדו מעטים מול רבים ושילמו את המחיר של חלוצים לפני מחנה השמאל החברתי האמיתי. גדי טאוב לא מצביע על הקשר בין אלו שדרשו הפסקת אש, והתמודדו עם הקונפרמיזם והמיליטריזם, ובין החבירה המאוחרת של הסופרים הקאנונים, ראשי מפלגת מרצ ופעילי "שלום עכשיו". אלו יצאו מ"הארון" ודרשו הפסקת אש מיידית כחלק משינוי רחב יותר בדעת הקהל בישראל. בצורה דוגמטית הוא מחזיר אותנו ללא סיבה אמיתית לאדוארד סעיד (האם הוא הקים את החיזבאללה? האם הוא הפריע להסכם שלום בין לבנון וישראל?), ומתחמק מעמדה רצינית ומקיפה לגבי המהלכים שהובילו למלחמה ותוצאתיה ההרסניות.

נציג הבועה

גדי טאוב הוא נציג הבועה התל אביבית, משום שהמלחמה, ההרוגים, המשגים הקולוסאלים – לא מציקים לו. ממה הוא מוטרד? ממספר מאמרים שכתבו שמעון אדף ורונית מטלון במוסף "הארץ". טאוב רואה את עצמו כאביר הנלחם בפוסטמודרניזם, ובחסידי סעיד, אך במקום לייצר מאמר מסודר ומנומק, הוא שוב מבלבל בין המושגים כדי למכור לנו את אותה הסחורה הישנה, לסגור חשבונות עם אויביו בשמאל ולסמם אותנו בדמגוגיה פופליסטית-עיתונאית. וזה לא רק הניתוח השטחי שלו שמפריע, אלא הניתוח הציני-מניפולטיבי של המלחמה לקידום מאבקו האובססיבי למיקומו בשמאל.

גדי טאוב ממעיט בערך ההפגנות שסחפו אלפי איש והתחברו לגל של הפגנות נגד הידרדרות הביטחון החברתי והאישי של מיליוני אנשים במזרח התיכון. טאוב שוכח את מיליון הפליטים בתוך ישראל שנאלצו לפתע להיות "עורף" חזק, למרות הפריפריאליות של מעמדם החברתי בישראל. בנוסף, הוא אינו מביט על מחדלי הביטחון, המודיעין והזיגזג של ראשי הממשלה, הסכנה בערעור יציבות המשטרים באזור ועוד. רק הזמן יסביר לנו את שורת המשגים, הטעויות, היהירות והשליטה הבלעדית ההרסנית של אנשי מערכת הביטחון שהחליטו לצאת למלחמה על מנת להגדיל את תקציב הביטחון ולא שקלו אף אפשרות של משא ומתן עם גורמים מתונים בלבנון על מנת לאגף את אנשי החיזבאלה. טאוב לא מתייחס למרקם החברתי העדין והרעוע בישראל, שעליו התריע מחנה השמאל האמיתי. הוא מתעלם מיהירות בעלי ההון ומנהיגי האידיאולוגיה הניאו-ליברלית, אישים כמו נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר,  שביקש לדחות בשנה את הדיון בנושאי רווחה על מנת לשמור על התקציב (בשביל מי? בטוח שלא בשביל רוב אזרחי ישראל). כבר היום אנו שומעים שתקציב המלחמה הגרנדיוזי מתוכנן לצאת מתוך קיצוץ נוסף בתקציב הרווחה, החברה והחינוך, זאת לאחר שמשרדי הממשלה עברו שורה של קיצוצים אכזריים ואף על פי שעמיר פרץ, בראשות העבודה, התחייב למדיניות חברתית אחרת.

ביטחון אחר

הביטחון של ישראל לא מונח רק בצבאה, כי אם בהסכמי השלום, בנורמליזציה, בהבנת ההיסטוריה של האזור, בביטחון חברתי ועוד. טאוב שוכח במאמרו שקיים שלום בין ישראל לבין מצרים ובזכותו חצי האי סיני פורז ונוסף לנו ביטחון בגבול הדרומי. הסכם השלום שישראל חתמה עם ירדן גם הוא תרם לביטחון של תושבי ישראל, בזמנים קשים אלו. ישראל צריכה להמשיך לחפש ולהפסיק ללא עת את החתירה לביטחון אזורי.

השימוש במושגים מופרכים כמו "פאשיזם מוסלמי", מראה על דרגת הפאניקה במחשבה של טאוב (ומזכיר גם את המאמר של עירית לינור שהשוותה את הסרט "גן עדן עכשיו" לסרט אנטישמי ונאצי). בעוד שפעילי השמאל האמיתי קוראים להפסקת הכיבוש ומייצרים תוכניות מעשיות (הסכם ג'נבה, תמיכה ביוזמה הסעודית ועוד), אנו רואים שוב ושוב שממשלות ימניות מנסות לייצר פיתרון חד צדדי שמחמיר את האיבה האזורית. במקום לחתום עם מנהיגי הרשות על הסכם שלום, קיבלנו קסאמים מעזה. במקום לחתום על הסכם שלום עם סוריה ולוותר על הגולן, קיבלנו מדינה מאיימת בגבול הצפוני. במקום לייצר שיחות שלום על הבעיות בין ישראל ללבנון, קיבלנו את החיזבאללה כנציג תושבי דרום לבנון ובחזית אחת עם ממשלת לבנון. טאוב שוכח להזכיר כי ארה"ב גיבשה לפני כשנתיים הצעה יחד עם ממשלת צרפת והאו"ם ליישום החלטת מועצת הביטחון 1559, שכללה פריסת כוחות של צבא לבנון לאורך הגבול עם ישראל, הרחקת החיזבאללה מהאזור ופירוקו ההדרגתי. אולם, ממשלת ישראל, בראשות אריאל שרון, טירפדה את ההסכם. כך, למרות הכול, טאוב לא מציע פתרונות לאזור, ראייתו צבאית, למרות שהצבא נכשל בהבנה אסטרטגית ומדינית ובייצוב האיבה האזורית.

Barenboim-Said Akademie gGmbH / CC0

עיסוק באחר וגם ניהול הקונפליקט

טאוב באופן דוגמטי ממחזר שוב ושוב את הטענות כנגד הפוסטמודרניזם, אדוארד סעיד וספרו "אוריינטליזם". מישהו צריך להעיר את טאוב ולומר לו שהשיח השתנה, ונהיה הרבה יותר מורכב (הופעת הומי באבא ואחרים). אך אפילו אם השמאל היה נצרך לעצב את הפוליטיקה המקומית לפי משנת אדוארד סעיד, היתה לו עבודה רבה, משום שרב המרחק בין האקדמיה ובין הפוליטיקה. בניגוד לשתיקה של גדי טאוב בשבועות האחרונים, כוחות בשמאל האמיתי פעלו ועשו בכל יכולתם להתריע על הסכנות של המלחמה הזו. טאוב, כעיתונאי וסופר, הבליג על הנוראיות בזמן מלחמה ונתן הכשר לגנרלים להשתולל ולהרוס את המרקם העדין של החלק המתון באזרחי לבנון. כך נותרנו עם מדינה שאין לנו בתוכה בני ברית להסכם מדיני רחב יריעה.

בסיסי הטילים שהוקמו בלבנון והאיבה בין איראן לבין ישראל לא יצאו מתוך המחשבה של הוגים פוסטמודרניסטים או מתוך מחלקות לימודי המזרח התיכון ומתוך ספריו של סעיד, אלא הם פרי הזנחה של מדינאים ופוליטיקאים באזור. מלחמת לבנון הראשונה הרגה אלפי אנשים וועדת החקירה הצביעה על רבים מהמחדלים שהיא יצרה. ישראל טעתה כשהיא חשבה שהיא תיצור שלטון בובות נוצרי ותסלק את הפלסטינים מלבנון. הסכמי אוסלו החזירו את הפלסטינים לישראל. צה"ל שלט ברצועת הביטחון, אך כשהוא נסוג, ללא הסכם שלום מדינתי ואזורי, הגענו לעבר פי פחת.

לא ברור מדוע טאוב רואה את עצמו כאיש מחנה השמאל, ומדוע אין הוא משיב את המפתחות ועובר למחנה הימין, ושורה של שאלות קשות לא מקבלות תשובות במאמרו. שאלות אלו יהדהדו בוועדות החקירה והציבור כולו עוד יתפכח ויבקש את הדין עליהן. האם המלחמה לא שירתה את קברניטי הצבא, לאחר שאלו אוימו כי תקציבם יקוצץ? האם התגובה הראשונית של ישראל לא יכלה לכלול מו"מ עם החוטפים כהתחלה של הסדר בינלאומי עם לבנון? האם הצעות הפסקת האש של לבנון, עוד בתחילת המלחמה – לא היו ראויות? האם הנזק המצטבר שישראל גורמת בשטחים לא השפיע על האיבה בינינו לבין לבנון? האם צורות הפעולה של ישראל כחלק ממנגוני הכיבוש, שכללו פגיעה באזרחים, חיסולים, וחוסר במשא ומתן לא השפיע על הדרך בה התנהג הצבא במשבר החטופים? האם ישראל לא הסכימה לחילופי שבויים בעד טננבוים רק לפני זמן לא רב? מדוע עכשיו היא פתחה במלחמה? האם הלחימה, כמו גם הרחבתה עד לקו נהר הליטני לא שירתה בעצם פוליטיקאים שהיו חסרי ניסיון ואחריות? האם הלחימה בלבנון לא היתה בעצם שדה קרב ראשוני של ארה"ב שהתגוששה ומתכוננת ללחימה מול איראן? האם עצם בעיית הזהות של ישראל לא משפיעה ל הדרך בה היא מנהלת את המשא ומתן ואת מדיניותה האזורית?

בשמאל האמיתי מציעים דרכים לניהול הקונפליקט. גדי טאוב רואה בהם את האשמים להיווצרות החיזבאלה, סוריה, איראן והחמאס. גדי טאוב מציע לשתוק כשתותחים יורים. אך עלינו להמשיך להתנגד להיות ישראל נטע זר במזרח-התיכון ובאי רצונה להשתלב במזרח התיכון ולהשלים עם המשטרים סביבה. השלום עם ירדן ועם מצרים מראה על התקדמות במחשבה הישראלית, אני בטוח שגם שלום שיעשה יום אחד עם סוריה, לבנון והרשות הפלסטינית, לא רק שיחזק את מעמדה וכוחה של ישראל במזרח התיכון, אלא גם יבודד את איראן במערכה העולמית.

המאמר התפרסם לראשונה באתר הגדה השמאלית

 

IMG_1822//embedr.flickr.com/assets/client-code.js

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor, and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ was published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

%d בלוגרים אהבו את זה: