גבירותיי ורבותיי המושבעים: תיק "האונס הקבוצתי" בחיל-האוויר

 

190 נחקרים, 81 חשודים ופרשה אחת שמסתיימת בלי כלום. אז איך אחרי שמדינה שלמה הזדעזעה, נסגר לו תיק "האונס הקבוצתי" בחיל-האוויר בקול דממה דקה? "החקירה הייתה רשלנית", מאשים בכיר לשעבר במצ"ח. "לא היה טיוח", משיבים בפרקליטות חיל-האוויר. "היה ברור לי שכך זה ייגמר", מסכם מפקד הבסיס. [1]

 

הנה חידת היגיון: החוק קובע שהמקיים יחסי מין עם נערה בגיל 14-16 אשם בכל מקרה, גם אם הנערה קיימה את היחסים בהסכמה. בחיל-האוויר טוענים שהילדה אמרה שהיא בת 16 ולכן החיילים לא אשמים ששכבו איתה. אבל הילדה יכולה הייתה לספר כל מה שעלה בדעתה: אפילו להגיד שהיא בת 13 ועדיין להסכים! לפי החוק התופס לגבינו, בני התמותה הרגילים שלא עלה בזכותם לשרת בחיל הקדוש, המבוגר ששכב איתה עדיין אשם. אז איך אפשר ליישב את הכשל ההגיוני הזה?

הגנתו היחידה של הומברט הומברט שבעל את לוליטה בגיל 13 הייתה שהוא לא היה הראשון. ברור שתירוץ עלוב זה לא מנקה אותו מאשמת בעילת קטינה. לפי אותו ההגיון אמור להיות ברור לכל בר דעת שכדי להימלט מעונש, אדם צריך בסך הכל להתגייס לחיל-האוויר בארץ וזהו, גיל 13 הוא בהחלט לא הגבול התחתון כמו שהשמיים הם כבר לא הגבול העליון.

חוסר רגישות

ישראל של פוסט שנות האלפיים הינה מדינה שלא מעניקה לתושביה זכות חיים בכבוד, ונשענת על חונטה צבאית חסרת רגישות. לכן אין פלא שהכתבה בעיתון, לא מראיינת אף פעילה פמיניסטית שתגזור את ההקשרים הפמיניסטיים לשדות אחרים. התקשורת מציגה את הסיפור כבעיה של בסיס חיל-האוויר, אך המדינה שלנו כלואה בתוך חוסר רגישות כולל כלפי שובינזם, סקסיזם, מיסוגניה והומופוביה. הנשיא, שר המשפטים ופוליטיקאים במשך שנים התעמרו בנשים סביבם. פרשה זו הייתה צריכה לקבל חשיפה וטיפול הוגן, על מנת ללמד את החברה בישראל לקח. השופטים היו צריכים להתריע בפסקי הדין בפני ה"גברים" ה"חיילים" בשירות המדינה אשר תופסים את האישה כחפץ, רוצים לכבוש אותה, וסיפוק מיידי הוא עוד הוכחה לכוח האון שלהם.

 

במדינה ליברלית כמו ישראל, אסור לכתבה שכזאת להשמיע הקשרים חברתיים רחבים יותר בקול רם בעיתון יומי. אבל הם מתבקשים מתוך הכותרת "כתם קל בכנף" שבפתח העיתון, שמרמזת על ההקשרים בין הרמטכ"ל דן חלוץ שאמר שטייס לא מרגיש כלום, כשהוא מטיל פצצות על אוכלוסייה אזרחית, חוץ מטלטלה קטנה במטוס. הקשר בין הסמלים הפאליים שמסמלים המטוסים המוכנסים לתוך ההאנגר מחזירים את הדיון המגדרי למרכז הדיון ובעוצמות גדולות.

 

מבנה האזרחות הישראלי הוא רפובליקאי (כפי שטענו כבר יואב פלד וגרשון שפיר), ומבוסס על זכויות שאינן נתפסות כטבעיות, אלא קשורות בתרומה לקולקטיב; תרומה זו נמדדת בעיקר בשירות הצבאי, שמנציח מצדו אידיאולוגיות של גבריות, ויוצר היררכיות מגדריות ואתניות. המגדר בצבא אינו אידיאולוגיה סמויה מן העין, להיפך. הארגון הצבאי מכריז על הטייתו המגדרית באופן גלוי ופורמלי.[2]

 

החיבור בין האתניות (טייסים בחיל-האוויר), מגדר (גברים), לאומיות (יהודים) אל מול ציר המגדר (ילדה בת 13) זועק לעין. החברה בישראל מעדיפה להגן לייצר עמדה של גבר מסטטוס חברתי יהודי, שיבצע פשעים ויישאר מוגן בפני החוק, אל מול זכויות ילדה בת 13.

 


[1] נאוה צוריאל, אתי אברמוב, "חמקו מאונס", ידיעות אחרונות, 05.09.2006, עמוד ראשי.

[2]  יהודה שנהב, "מה עושה הצבא חוץ מאשר להילחם", ספרים הארץ, 02.08.06.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

* תגובות שלא קשורות לפוסט יימחקו.

המאמר התפרסם לראשונה באתר "העוקץ", בתאריך ה-07.09.2006

פורסם על ידי מתי שמואלוף

מתי שמואלוף, הינו משורר, סופר ועורך. פרסם עד כה עשרה ספרים ביניהם: שבעה ספרי שירה, ספר מאמרים, קובץ סיפורים ועוד. בשנת 2019, ראתה אור בגרמניה אסופה דו לשונית משיריו "בגדד | חיפה | ברלין" בהוצאת אפוריסמא ורלג. בשנת 2021 פרסם את הרומן הראשון שלו "הפרס" בהוצאת פרדס. שיריו וסיפורים תורגמו ופורסמו באסופות, כתבי-עת ואנתולוגיות בכל רחבי העולם.

0 תגובות בנושא “גבירותיי ורבותיי המושבעים: תיק "האונס הקבוצתי" בחיל-האוויר

  1. הניתוח וההקשר נכונים ומאירי עיניים. אך לגבי המקרה הספציפי הזה, היו כמה תמיהות וחללים במידע שמותירים תחושה שלא הכל ידוע בפרשה. כך למשל איננו יודעים כלום על המשפחה. איננו יודעים כלום על הטיפול שקיבלה הנערה ברשויות בריאות נפש ורווחה. אי אפשר לגבש עמדה מושכלת ומלאה בלי הפרטים הללו, והאיפול עליהם מעורר אפילו יותר אי נוחות. בנוסף, תמוה היה גל העליהום על צה"ל שהגיע ממקורות שבדרך כלל אינם סובלים מעודף רגישות לנשים בכלל, ולעבירות מין בפרט, ולא אכנס לפירוט כרגע אבל אפשר לעיין בארכיונים.
    העניין כניראה יותר סבוך, בטח יותר מגעיל גם, ממש שהותר לנו לדעת. לא נורא שחיל האויר קיבל סטירה (ההדחה של המפקד) ובודאי שהיה מקום לאישומים פליליים, אך הנסתר רב על הגלוי, וארגוני הנשים שמהרו לתבוע הדחת המפקד, לא הועילו להתרת הספקות. חבל. בכל מקרה הקורבן פה לא יצאה מחוזקת, וזו השורה התחתונה.

    אהבתי

  2. הניתוח וההקשר נכונים ומאירי עיניים. אך לגבי המקרה הספציפי הזה, היו כמה תמיהות וחללים במידע שמותירים תחושה שלא הכל ידוע בפרשה. כך למשל איננו יודעים כלום על המשפחה. איננו יודעים כלום על הטיפול שקיבלה הנערה ברשויות בריאות נפש ורווחה. אי אפשר לגבש עמדה מושכלת ומלאה בלי הפרטים הללו, והאיפול עליהם מעורר אפילו יותר אי נוחות. בנוסף, תמוה היה גל העליהום על צה"ל שהגיע ממקורות שבדרך כלל אינם סובלים מעודף רגישות לנשים בכלל, ולעבירות מין בפרט, ולא אכנס לפירוט כרגע אבל אפשר לעיין בארכיונים.
    העניין כניראה יותר סבוך, בטח יותר מגעיל גם, ממש שהותר לנו לדעת. לא נורא שחיל האויר קיבל סטירה (ההדחה של המפקד) ובודאי שהיה מקום לאישומים פליליים, אך הנסתר רב על הגלוי, וארגוני הנשים שמהרו לתבוע הדחת המפקד, לא הועילו להתרת הספקות. חבל. בכל מקרה הקורבן פה לא יצאה מחוזקת, וזו השורה התחתונה.

    אהבתי

  3. הפרשה, אך לדעתי אתה וגם אחרים נובחים על העץ הלא נכון.
    הבעיה כאן היא לא הילדה מול הגברים היהודיים (אני גם לא מצליח להבין את התמריץ כאן; הרי זו גם יכולה להיות אחותו של החוקר שתאנס מחר אם זו הנורמה, אז למה לו לעשות כן?), אלא הנורמה הפסולה בה הצבא חוקר את עצמו, מה עוד שאפילו לא מדובר בפשע "פנים צבאי" אלא באונס של נערה שהיא אזרחית, וכיוון שכך צריכה להיות כאן חקירה של גורם אזרחי. אני מניח שחקירה כזו היתה מובילה למסקנות שונות ולכתבי אישום.

    אהבתי

  4. לדעתי, מה שהכי חשוב בפרשה הזאת היא ההשתקפות החוזרת ונשנית של… איך לקרוא לזה? 'תרבות' יהיה מחמאה גדולה… זוהי השתקפות של המחלה הממארת ביותר של המדינה שלנו, של אי הציות לחוק. בכל דרך אפשרית, כל מי שרק יכול, מתחמק מאחריות, מציות לחוק ובכלל מכל אנושיות שהיא. תקראו את תגובות החיילים בעיתון (24 שעות, ידיעות אחרונות, 5.9.2006) – פשוט מדהים. כאילו הילדה הזאת היא מעין בובת מין מהלכת מפלסטיק מתנפח. מסכנים החיילים שנאלצו להיענות לחוסר האיכפתיות שלה לגבי יחסי-מין. מה הלאה? תביעת נזיקין נגדה במקרה ואחד מהם היה נדבק במחלה ממנה?
    בסופו של דבר, אי הציות הזה לחוק הוא הסממן הברור ביותר ליחס שלנו לבני אדם, ובמיוחד ליחס שלנו לעצמו – אנחנו רובוטים חסרי יכולת החלטה בוגרת. אנחנו עושים מעשים שאין לנו אחריות לגביהם, אין לנו שליטה עליהם. אנחנו לא אשמים. זוהי המראה וזה המשתקף ממנה.

    אהבתי

  5. אני משער שאפילו לך ברור שטייסים לא היו מבין אלה שנחקרו באשמת בעילת הילדה הזאת.
    מי שכן נחקר, היו חיילים ונגדים.
    כמה מהם מזרחים לדעתך? כמה רוסים? זו שאלה שמותר לשאול בכלל?
    אולי במקום לחפש "הקשרים אתניים" נחפש למה הדבר הזה קרה וקורה ויקרה במדינת ישראל?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: