הכיוון מזרח – גיליון 12: לגנוב גבולות בבהונות שקטים: הומאז' ליצירתו של המשורר ארז ביטון ודיון ביצירה הביוגרפית והאוטוביוגרפית.

בשער - נעמה אורבך, ללא כותרת, מתוך "איך עושה ילדה", הוצאת שוקן, 2004. "לגנוב גבולות / בבהונות שקטים" מתוך שירו של ארז ביטון "ציפורניים".

בשער – נעמה אורבך, ללא כותרת, מתוך "איך עושה ילדה", הוצאת שוקן, 2004. "לגנוב גבולות / בבהונות שקטים" מתוך שירו של ארז ביטון "ציפורניים".

אנחנו שמחים לבשר על יציאתו לאור של הכיוון מזרח – גיליון 12: לגנוב גבולות בבהונות שקטים: הומאז' ליצירתו של המשורר ארז ביטון ודיון ביצירה הביוגרפית והאוטוביוגרפית. 

בפתח: ממחשכי מילון עתיק | בת-שחר גורפינקל ומתי שמואלוף 
ביוני השנה הוזמַנּוּ להשתתף בפאנל על כתב-העת "הכיוון מזרח" במסגרת פסטיבל המשוררים ה-9 במטולה. נשאלנו לעצם הגדרת המזרחיות. המשורר גלעד מאירי, מנחה הפאנל, העלה את השאלה אם אין "הכיוון מזרח", בעצם הגדרתו, יוצר גטו. בשנים האחרונות ישנו שיפור-מה בשיח על המזרחיות בפרט ועל המבנה הרב-תרבותי בכלל, ולא מעט ספרים התפרסמו בנושא.

משום קוצר היריעה נטען, כי סיבות שונות קושרות בין "הכיוון מזרח", לבין רב-תרבותיות בישראל: ראשית, אנו מאמצים זהות מזרחית אסרטיבית בעלת אוריינטציה אוניברסלית. מתוך כך, אנו דוחים את ההיגיון של "כור ההיתוך" הישראלי; שנית, אנו מאמצים את הפעילות למען צמצום האי-שוויון החברתי. אנו מאמינים כי הבנה רחבה לגבי הזהויות השונות בישראל תקדם גם מאבק מעמדי/מגדרי/אתני/לאומי למימוש הזכויות של הקבוצות השונות בישראל; שלישית, אנו מאמינים כי דיון במבנה הרב-תרבותי בכלל ובזהות המזרחית בפרט ומאבק מעמדי שכזה מקדם גם את המאבק נגד הכיבוש הקולוניאלי בשטחים.

אחת מצורות הדיכוי של המזרחים בישראל הייתה ההישענות על המטפורה ה"דורית"/"הבין דורית". בן-גוריון כחלק מכינון הזמן הלאומי החדש, הכריז על העולים ממדינות ערב שהגיעו זה עתה למדינה כי, "נסתלקה השכינה מעדות יהודי המזרח, השפעתם בעם היהודי פחתה או חדלה לגמרי. במאות השנים האחרונות עמדה יהדות אירופה בראש העם גם מבחינת הכמות וגם מבחינת האיכות". במקביל, נשלל גם המרחב הערבי ממנו הגיעו היהודים-הערבים, כחלק מיצירת מטאפורה גיאופוליטית חדשה. מצד אחד, ההיסטוריה המזרחית הפכה שולית בהיסטוריוגרפיה הלאומית. מצד שני, הדחיקה של התרבות המזרחית מהקאנון השליט, הוסברה במטען התרבותי "החסר" של מדינות ערב.

על-אף תרומתו הגדולה של השיח לחשיפה ביקורתית של קטגוריות מוכחשות, חוזרים יצרני הידע/כוח בשדה התרבות להתעלם ממנו, ולאשר את אותה "בורות-מאונס", כפי שניסח אותה סמי שלום שטרית. זאת לא רק מתייחסת להיבט המזרחי-הביקורתי, אלא לכל הבנת המחשבה הרב-תרבותית בישראל, כחלק ממאבקים על זהות ומעמד בעולם.

גיליון זה מוקדש בחלקו הראשון ליצירתו הפואטית הייחודית של המשורר ארז ביטון. קריאה מחודשת בכתבי ביטון, תתרום לשיח הספרותי, התרבותי והפוליטי בישראל. ארז ביטון נתן היתר למשוררים ויוצרים מזרחים לבטא את התודעה הקונפליקטואלית המעמתת את התודעה המזרחית עם התודעה הישראלית. בתחילה אומר על עצמו ביטון, בפרק מן האוטוביוגרפיה (שמופיעה בגיליון הנוכחי לראשונה), כי השירים הראשונים שפרסם "היו שירי אהבה רומנטיים שלא היה בהם שום סימן לשירים המאוחרים העוסקים בשורשים". לאחר מכן, ביטון עבר תהליך של איסוף והגדרה של העצמי: "מצאתי את עצמי מדבר עם עצמי שיר ופתאום ללא הסבר חיצוני פרצו בתוכי ראשוני השירים המשפחתיים הזהותיים. נתקפתי בהתרוממות-רוח כמי שמוצא שלל רב. הוויה חנוקה של ילדות מרוקאית דחויה ומיותרת הפכה לחומר שירי חי חגיגי". ביטון נתן ביטוי, באופן ראשוני, לשפה היהודית-ערבית במרחב השירה העברית: "ערבתי את הערבית והעברית במין מוסיקאליות עסיסית כמו ממתק נדיר".

הגיליון משלב כותבים מזרחים וכותבים ערבים המתכתבים ביניהם. שירו של ארז ביטון "כשחבר נהיה אח" מוקדש למשורר האלג'ירי העיוור רבאח בלעמרי. למרות ההגירה לישראל, ביטון שומר על התכתבות מפרה עם היצירה הערבית במגרב. שירה אוחיון מתכתבת עם משורר ברברי/מרוקאי בשם מוחמד סיעלי ומתרגמת אחד משיריו. השירים של אוחיון וסיעלי עוסקים באהבה הנובעת מתחושת ניתוק/הפרדה/התקה ממקום אחד למשנהו, שבו השפה הצטמצמה. "שנינו פליטים / בני הדור האבוד", כותבת אוחיון ועושה אהבה עם השפה המרוקאית ואילו סיעלי כותב את שיר האהבה רק כדי: "שאמצא עצמי מחבק צרור מילים / הזורמות אלי לשוא / ממחשכי מילון עתיק".

בנאום שנשא על רבי דוד בוזגלו בערב שנערך לכבודו במכון ון-ליר, מציין ארז ביטון את ההשפעה העצומה עליו, שהייתה לשירתו של גדול הפייטנים הצפון-אפריקאים. נעמה גרשי מתחקה אחרי ההיסטוריה החינוכית-חברתית של אמה כמורה באשקלון, על-מנת להבין את נקודת המפגש בין שיריו של ארז ביטון, לבין מערכת החינוך. שירה אוחיון מתכתבת עם הסופרת והמסאית ז'קלין כהנוב שהיטיבה לתאר תופעה של תרבות בני המהגרים בשדה הספרות, בהגדירה אותה כ"מייצגת תמורה שמובילה לתרבות חדשה, בהתהוותה, תרבות שלא הייתה קיימת אלמלא הקשר הממושך, אם כי האמביוולנטי, עם העולם המערבי".

האוטוביוגרפיה, הביוגרפיה והאלמנטים הביוגרפיים עוברים כחוט השני בחלק השני של גיליון זה. הכותבים/ות הפכו את "עקב האכילס" המזרחי, מינפו, הגדירו ועיצבו אותו מחדש באמצעות המטאפורה ה"דורית"/"הבין דורית". אלמוג בֵּהַר מביא פרק שני באוטוביוגרפיה הדמיונית שלו, כבנה הוירטואלי של המשוררת המוערכת אמירה הס. ז'אנר זה מערער־חותר תחת המושגים הבינאריים כגון: אמת ־ דמיון, עובדה ־ בדיון, טקסט ־ מציאות, גבר ־ אישה, ועוד. בצורה שכזאת, הוא מאפשר התכתבות טקסטואלית בין הז'אנר הפרוזאי, לבין הסוגה הפואטית. בנוסף, הוא מאתגר את אפשרויות החיים ובכך מנכיח מחדש את אמירתו של אריסטו כי, ההבדל בין המשורר וההיסטוריון הוא, שההיסטוריון מתאר את החיים שהיו ואילו המשורר מנסח את החיים שיכלו להיות. יואב חייק מנכס לחיקו, עד לכדי אבסורד, את נקודת-המבט ההגמונית, אשר ביקשה לקבור את זיכרון התרבות המזרחית, המיוצג בדמותה של הסבתא.

האופציה ה"דורית"/"הבין דורית" והשאלה האוטוביוגרפית/ביוגרפית לא רק מתקיימת במישור הספרותי, אלא מוצאת את ביטויה במדיומים אמנותיים מגוונים כגון: סרטים, מוסיקה, אמנות פלסטית ועוד. היוצרת מיטל אביקסיס, ניסחה טריטוריה מזרחית נשית מודעת בסרטה "קירות לבנים". שחר, גיבורת סרטה בוחרת לעצב מחדש את תפקידה "המסורתי" של האישה ואת אתרי-הזיכרון של האמנות בישראל בתוך הספֵרה הציבורית, בה נקבע סדר-היום הפוליטי החדש. מול האופציה של גבריות אורתודוכסית (סבילה) הכלואה במרחב פריפריאלי (מהות המגולמת על-ידי אחיה של שחר), מציעה מיטל את האופציה הפעילה של פמיניזם מזרחי כאקט של שחרור המודע לעמדה הלימינאלית של השורשים היהודים-ערבים שלה.

יצירות האמנות בגיליון נבחרו מתוך אתרים שונים שבהם מתרחשת, נוצרת ונולדת אמנות חברתית-ביקורתית. האינטרנט, במקרה זה, משמש כפורץ היררכיות של כוח בשדה האמנות הישראלית. אמנים המציגים בפריפריה מקבלים חשיפה מוגברת, למרות הניסיון של המרכז האמנותי לשמר את עצמו. נעזרנו בין השאר בגלריה של אתר "מחסום" – אתר חדש הנכתב ונערך מתוך פרספקטיבה של האזרחים הערבים בישראל ותוך שיתוף פעולה של ערבים ויהודים. ביצירותיה של אימאן אבו חמיד, אשר הוצגו בתערוכה "למפות את האני" במדרשה לאמנות בבית ברל, האִזכור לכביסה, דרך תליית תמונות הזיכרון המעורפל והתמימות הילדותית, מעלה את החשיבות של הציר האורבני, המגדרי והלאומי בתהליך ההיזכרות. יצירתה של מרים כבסה עוסקת בזיכרון, כסוג של מומיה, שקוויה המעגליים מציגים את המורכבות בתהליך הזיכרון ועומקו.

היצירה "הנגר והתופרת" של האמנית יהודית סספורטס מנסחת את מקומה של האמנות, אל מול הזיכרון, הזהות, המעמד, המגדר והאתניות. חמרי הגלם, המסמנים את מקצועות הוריה, הופכים ליצירה פלסטית רחבת-ממדים. ורד ניסים עוסקת בקשר בין המיתוס לאגדה דרך בבואת הוריה ובבואתה, אותם היא מנכיחה מחדש בתוך המציאות החברתית בישראל. חנין קנדלפת העמידה צילום פיוטי של חומה מול אדם. בימים שבהם "גדר ההפרדה", כחומה פיזית בין ישראל לפלסטין וכחומה מעמדית, אתנית, מגדרית, לאומית, חוסמת באכזריות את האפשרות לדמיון חיים משותפים. מצד אחד, האדם ואפסותו ניצבים אל מול מעשה ידיו של אדם אחר. מצד שני, האדם חי ומסוגל לעמוד ולהתעמת אל מול החומה הדוממת.

קיבלנו את תפקיד עריכת כתב-העת מידיהן של דליה מרקוביץ' וקציעה עלון. בחמשת הגיליונות האחרונים הן ניסחו קו עריכה שהגדיר מחדש את המרחב שבו מתעצבת המזרחיות בישראל. הן ניהלו דיאלוג בין טקסטים מתחומי ידע שונים (תרבות, היסטוריה, אמנות, סוציולוגיה, מגדר ועוד). דו-שיח מסוג שכזה, חידד את מושגיו, אל מול מאבקים רב-תרבותיים שהתרחשו במרכזים שונים בעולם. נישאר נאמנים לעושר ולמנעד התמאטי ולמודוסים הצורניים שהן פיתחו ונציע שורה של התכתבויות עם נישות תרבותיות חדשות כגון, מחוזות שלא מופו בתרבות הפופולארית. גיליון 13, למשל, יתייחס לתחום הכדורגל באופן ביקורתי דרך פריזמה תרבותית רחבה. משחק הכדורגל לעתים הונגד ליצירה הספרותית והתרבותית, אבל היום ברור שהוא משקף את המציאות החברתית בה הוא מתקיים.

גיליון זה רואה אור בימים קשים לתושבי ישראל ולבנון, המתאוששים מאסון המלחמה שניחתה עליהם בקיץ אכזר זה. כמו בהתייחסותו של ולטר בנימין ליצירתו של פול קליי, Angelus Novus, אנו עומדים כמלאך ההיסטוריה, מביטים בתדהמה על "שרשרת של אירועים […] העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו. בלי ספק היה רוצה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל סערה הנושבת מגן-עדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל-כך, שהמלאך אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים".

אימא ביקשה שאבוא אִתה לקבור את סבתא. היה זה יום אביבי הדור בצבעוניותו. השמש האירה לנו פנים אחרי ימים של אפרוריות. מחזוריות פתיונית של בריאה מחודשת ועתירת הבטחות פיזזה באוויר.

שתקתי בתגובה. אבל אימא לא הניחה לשתיקתי להתפרש, אולי, כניסיון לשנות את דעתה או להגניב למצפונה שמץ של ייסורי היסוס כלשהם. לכן, היא הזדרזה ופסקה באחת, שאנחנו כבר נוסעים בו ביום לבצע את המוטל עלינו ללא כל עיכוב. וברצותה למנוע כל אפשרות לספק בהבנת כוונתה, היא אמרה עוד, שכדי להיות שייך לעולם החדש המפציע בארץ החדשה שזה מקרוב הגענו אליה ולהשתקע בה בהצלחה, אין ברֵרה אלא לוותר לפחות על חלק מן העבר כדי שזה לא יכביד עלינו כמשקולות של זנב מכשכש. ולשם חיזוק דבריה היא הוסיפה שכך קראה ושמעה, שאדם אינו שייך לשום מקום כל עוד אין לו לפחות מת אחד מתחת לאדמה, שיהיה השורש שלו בארץ החדשה (מתוך: קבורתה של סבתא, יואב חייק)

היוצרים והיוצרות: ארז ביטון, פרופ' חביבה פדיה, יהודית סספורטס, נעמה גרשי, אלמוג בהר, שירה אוחיון, מיטל אבקסיס, פרופ' עמי אלעד בוסקילה, יואב חייק, רותי הלביץ כהן, מרים כבסה, נעמה אורבך, אסתר כהן,  אבי אליאס, חנין קנדלפת, מירב סודאי, אימאן אבו חמיד, יורם בלומנקרנץ, רבאח בלעמרי, ורד ניסים, לואיז כהן, עמרי הרצוג, יעל צדוק, יחזקאל נפשי, יחזקאל רחמים, שולה קשת, סלים אל-נור, שירה סתיו, מוחמד סיעלי, אסתר שקלים, רמי קמחי, כרמלה בן ישי, שרה רז, ענת שלו, יעקב רונן מורד, חנא פרח

עורך ראשי: יצחק גורמזאנו גורן.

עורכים: בת-שחר גורפינקל ומתי שמואלוף.

הגיליון טרם יצא לחנויות ואפשר להשיג אותו בהוצאת בימת-קדם בטלפון – 03-5224906 – לפונים בעקבות הודעה זו: מחיר הגיליון 40 ש"ח כולל דמי משלוח.

מאמרים, שירים וסיפורים מתוך "הכיוון מיזרח" 12 פורסמו באתרים הללו:

מדברי הביקורת:

·        הכיוון מזרח ישתתף בשוקולטורה המתקיים במתחם בית ביאליק ב29.9.06 מ-10:00. נשמח לראותכן/ם.

·        הסרט שפת אב של רמי קמחי – יוקרן ביום רביעי 27.09.2006 – בשעה 23:15 , ערוץ  2.

·        הכיוון מזרח ישתתף בפסטיבל "הקהל" – יום ראשון ה-08.10.2006.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על הכיוון מזרח – גיליון 12: לגנוב גבולות בבהונות שקטים: הומאז' ליצירתו של המשורר ארז ביטון ודיון ביצירה הביוגרפית והאוטוביוגרפית.

  1. ראדו הגיב:

    מעוניין לפרסם שירה אצלכם אני אמן שחי ופועל בלונדון ניו יורק ( במה) שמי ראדו

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s