"נזימה מדברת עם עצמה" / פרק מתוך הספר החדש של דודו בוסי – "אמא מתגעגעת למילים"

 

 

את זוכרת את הפחדים שהיו לך כשנכנס לתנועת הנוער של השומר הצעיר?

כבר דיברת על זה, נזימה, את חוזרת על עצמך.

את חוזרת, כי הדברים האלה נמצאים עמוק בתוך הנשמה. זה כמו תמונה באלבום משפחתי. לאורך השנים את מביטה בה עשרות אם לא מאות פעמים, וכל פעם היא נראית לך קצת אחרת.

ככל שהיא דוהה ומצהיבה, את מביטה בה יותר זמן, מנסה לזכור את הרגע שבו היא צולמה, וכשנזכרת ברגע – משחזרת אותו שוב ושוב כדי לא לאבד אותו לנצח. זיכרון הוא דבר חמקמק וערמומי, גוף שממציא את עצמו כל פעם מחדש. אם לא תתפסי אותו ותקשרי אותו בשלשלאות, הוא יברח ממך ויחזור אליך בלבוש אחר. וזיכרון הבושה שהתבייש בך כבר הספיק לברוח ולחזור אליך מאות פעמים, כל פעם הוא צובט אותך במקום אחר. את קשרת את הזיכרון הזה אליך, הוא תא שזורם לך בעורקים, שוחה בין תאי זיכרון רבים, וכשמגיע ללב שלך – משאיר בך את הכאב המתוק שלו לרגע, שני רגעים, לפעמים יום או יומיים, ואז מפנה מקום לתאי זיכרון אחרים.

נזימה, החוכמה היא לחיות את הזיכרון הזה ולדעת לסלוח. כי כעס וטינה הופכים כל כאב לקשה יותר, מעצימים אותו פי כמה וכמה. לפעמים את מצליחה לסלוח ולהירגע ולמצוא קצת שלווה ונחמה, ולפעמים את נכשלת ומתייסרת כפליים מאובדן החמלה. ועכשיו, ברגע הזה ממש, אין בך שום כעס וטינה. החורבן שחי בך באותם ימים הפך לכאב מתון, לזיכרון עמום, כהה ושומני כמו שוקולד מריר.

לא תשכחי לעולם את ההלם שחטפת מההתנהגות שלו המנוכרת. לא תשכחי שרצה שאמא שלו תהיה פנינה דיין ולא את. נזימה, זה שיתק את הלשון שלך, וחנק לך את הגרון. לא יכולת לבטא את הכאב במילים. הפסקת לדבר עם עצמך, פערת עיניים מול הדמות שלך הנשקפת במראה, ומילה לא יכולת להוציא מהפה. במשך שבועיים הכול תסס מבפנים, בער ושרף כאילו חבית חומר נפץ מתפוצצת בתוכך.

רק אחרי שבועיים חזרת לעצמך, וחזרת לדבר עם המראה. מה עושים עם עובדיה? מה פתאום קפצה עליו הבושה? למה ככה הוא מדבר אליך? מה עושים לו שם בתנועה? למה הוא לועג לך פתאום? איפה כל החיבוקים שלו?

אבל בסוף למדת לחיות עם הבושה שלו. קיבלת אותה. בבית נשמעו אז זמירות אחרות. במקום פאיזה רושדי, ופלפל גורג'י ועבד אל חלים, ופריד ואום כולת'ום, שמעת את הגבעטרון והשלושרים, ונו, איך קוראים לו זה – איינשטיין, כן כן, אריק איינשטיין. העיקר שיהיה מבסוט, עובדיה שלך.

אבל איזה מבסוט? אדם שמתבייש בעצמו בחיים לא יכול להיות מבסוט. זה שמתבייש – ירצה או לא ירצה – הופך לשחקן. חי הכול בכאילו. חרטה ברטה, כמו שהצעירים אומרים היום. הולך עם הבושה כמו לוליין על חבל דק. תמיד דרוך, כמו גנב שמפחד להיתפס. הוא יחייך כשרע לו וישדר עוצמה כשלבו נרעד. המתבייש והמתכחש מבשל את עצמו לדעת. תמיד יחפש להוכיח שהוא יותר טוב. חי בתחרות עם עצמו ועם הסביבה. לאתלט יש קו גמר. למתכחש אין את הקו הזה. אין מי שיגיד לו לעצור, הוא כל הזמן רץ ומזיע במסלול שלא נגמר. מחפש זהויות סידרתי. מסכן, באמת מסכן היה עובדיה שלך. מאז שנרשם לתנועת הנוער לא ידע רגע אחד של מנוחה. רצה להיות ישראל היפה, כאילו עד עכשיו היה מכוער. רצה לשמוע גבעטרון, כאילו הם שרים יותר טוב מאום כולת'ום. רצה איינשטיין, כאילו הקול שלו עולה על הקול של עבד אל חלים. אז בסדר, אמר לך פעם ופעמיים שלא ככה בוחנים את הדברים, ושזה עניין של סגנון וטעם. אבל למה סגנון וטעם שלו זה בסדר וסגנון וטעם של רחמים ושלך זה לא בסדר? אתם קיבלתם הטעם שלו והוא לא מקבל הטעם שלכם. הפך להיות דיקטטור בבית. רק המילה שלו היא המילה הקובעת. רק הטעם שלו הוא הטעם הנכון.

רחמים רצה להוציא אותו מהתנועה. אבל לא היה לו שום סיכוי. כשאבא בקושי רואה את הבן שלו הוא מאבד את כוח ההשפעה. כוח ההרתעה של רחמים נשרף בשעות שהוא העביר ב"מפגש". מסכן רחמים, באמת מסכן. פעם היה כוח לגבר. הוא היה המפקד העליון בבית. הכול נעשה תחת המילה שלו. היום הגבר לא שווה כלום. הוא צל של מה שהיה. רחמים האשים אותך בהתנהגות שלו, אבל גם ככה הרגשת אשמה. לא היית צריכה שהוא יטפטף לך את זה באוזן. כשהתחיל להתבייש, שעות ניסית לדבר על הלב שלו, התחננת אליו שלפחות יכבד את אבא שלו, ולא עזר כלום.

"איך אני אכבד," הוא צעק עליך, "מי מכיר אותו בכלל? הוא הולך לעבודה לפני שאני קם, וחוזר כשאני כבר ישן. אף פעם הוא לא בדק לי את השיעורים, ולא התעניין לי בציונים… היה ונשאר בור ועם הארץ… תיראי את ההורים של חברים שלי מהתנועה, כולם משכילים. כולם אקדמאים שדוחפים את הבנים שלהם להצליח… והאבא הזה לאן דחף אותי בחיים, חוץ מאשר לבית כנסת, או לבית ספר של הפרימיטיבי עם השוט!"

ואת שמעת אותו ונענעת בראש והרגשת שכל המילים השורפות האלו, עלולות יום אחד, כשיגדל ויבין את הטעות, לחזור אל הילד כמו בומרנג. המילים שלו הכניסו בך פחדים נוספים לאלה הקיימים. לא איחלת לו להרגיש ביום מן הימים את מה שהמילים שלו גרמו לך להרגיש. לא רצית שבחייו הבוגרים הוא יתהלך עם ייסורי מצפון קשים. באותו זמן חשבת שמספיק שאת הנעורים שלו הוא צולה בלהבות הבושה וההכחשה. הרגשת שכל כך הרבה סבל ואומללות יהיו לו בלב כשיבין את הטעות שלו, עד שמצאת עצמך מתפללת לאלוהים שלא יכניס לו שכל לראש. התחננת לריבונו של עולם שיישאר מתבייש, שימשיך לפגוע בך, שלא יהיה מודע לסבל שלך, ולו רק כדי שלא יצטרך לשלם בייסורים קשים יותר מהייסורים שלו הנוכחיים.

   וזו היתה הטעות שלך, נזימה. כמה החמלה שלך היתה גדולה יותר, ככה הטעויות שעשית עם עובדיה היו רבות ומורכבות יותר. היית צריכה לשאת תפילה הפוכה מזו שנשאת. היית צריכה להתפלל לאלוהים שיכניס בו את התבונה כמה שיותר מהר. כדי שיחווה על הבשר שלו את האומללות שהוא שופך עליך, ובכך ישפר את הדרך שלו. היית צריכה ללכת לתנועה, ולהגיד לכולם שאת האמא של עובדיה ושארבע-עשרה שנה חיכית לו שיבוא, ונכון, את אולי פרימיטיבית בעיניהם והמבטא שלך שונה משלהם, אבל את אמא ויש לך רגשות ויש לך אהבה בלב ושפה בלב וכאב בלב ודאגה בלב, כמו לכל אמא בעולם, ודורשת שיפסיקו לתת לו ההרגשה שאמא שלו פחות טובה מאמא אחרת.

ככה היית צריכה לנהוג. היית אומרת את הדברים האלה לאימהות של המדריכים ולאימהות של שאר החניכים בתנועה, והם היו נכנסים מהלב שלך ללב שלהן. כי לכל האימהות יש לב אחד, ולא משנה המוצא או צבע העור שעוטף אותו. זה היה משפיע עליהן, ויחד הן היו מדברות על הלב של עובדיה, היו אומרות לו שלא צריך להתבייש באמא שלו יותר. אולי עובדיה היה קובר את הראש שלו באדמה לשבוע שבועיים, אבל אחר כך היה מתעורר. היה משתכנע ומקבל אותך ואת אבא שלו כמו שהם. אבל את לא עשית את זה. פחדת. לא היה לך האומץ ללכת לשם ללא הזמנה ולנסות לשנות את המצב. השארת הכל כמו שהוא, וגרמת סבל מתמשך לעצמך, לרחמים, ובעיקר לעובדיה שלך הקטן.

 

 

© כל הזכויות שמורות ל דודו בוסי והוצאת כתר

0 תגובות בנושא “"נזימה מדברת עם עצמה" / פרק מתוך הספר החדש של דודו בוסי – "אמא מתגעגעת למילים"

  1. גיבור הספר הוא ישראלי מעדות המיזרח. הגיבור הוא איטלגנט, קצין בצה"ל ולמד באוניברסיטה.
    חברת ילדות, אהבה הראשונה שלו, היתה אשכנזיה ואבא שלה חיסל את החברות ביגלל הסעיף הזה, לאחר שנים גיבורנו חוזר ארצה וניתקל בפיגוע ושם מנסה לעזור לאנשים וניתקל בחברה לשעבר, פצועה, וכמו שאנחנו כבר יודעים, מתרחש התקף, הוא שובר שיניה במברג כדי לפתוח את הפה ומחלץ את לשונה, ומלגלג על הישראלים. בהמשך הוא מחפש אותה בבית החולים, נכנס לחדר, ואז שומע את אבא שלה אומר לה שהשינים לא ניפגעו מהפיגוע אלה ממישהוא שהציל את חיה בזה שזיהה את ההתקף ופעל נכון.
    יש כאן טעות קשה לגבי הטיפול באפילפסיה, אין צורך לפתוח את הפה, הוא לא הציל את חיה אלה גרם נזק נוסף.
    אנו מצפים מסופר לבדוק את החומר הניכתב, במיוחד שהספר מסופר כסיפור עובדתי.

    אהבתי

  2. צריך לקרוא פעם ופעמיים את דבריו של קקון ב"הארץ ולהבין את תופעת הסטריאוטיפ הפוגעת בספרות האמיתית הנקיה מזיופים

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s