ערס עם אג'נדה: ריאיון עם הסופר והעיתונאי דודי בוסי

 דודו בוסי, סופר ועיתונאי מוכשר. בגילו הוא הפך לקול המזרחי המרכזי של הספרות העברית, המייצג את החוויה של הדור השני והשלישי בישראל. ספרו הראשון "ירח ירוק בוואדי" זיכה אותו בפרס לסיפורת חדשה של "עם עובד" לשנת 2000. ספרו השני "פרא אציל" היה מועמד לפרס ספיר. ספר ילדים פרי עטו עתיד להופיע ב-2007 בהוצאת עם עובד. עבור שני הרומנים שכתב, הוענק לבוסי בשנת 2005 פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

בימים אלו, התפרסם הספר השלישי של דודו בוסי "אימא מתגעגת למילים" (הוצאת כתר). הספר ריגש אותי מאוד. הדמות של נזימה (אימו של עובדיה) הייתה דומה לא מעט לאימא העיראקית שלי. הרגשתי שעברתי את אותו תהליך מחיקה שעברה הדמות של עובדיה. ההתפכחות שעברה עלי בשנות השלושים שלי, בדומה לעובדיה, שלחה אותי לחו"ל והייתי זר לעצמי ולמזרחיותי. התרגשתי מאוד לצאת ולראיין את אחד הסופרים האהובים עלי. סופר שהצליח לנסח את אחד הפצעים הכואבים של החברה בישראל.

גילוי נאות – פרק מתוך הספר השלישי של דודו בוסי מופיע באנתולוגייה שאני בין עורכיה (ביחד עם ניר ברעם ונפתלי שם טוב) שתצא לאור בהוצאת עם עובד ונקראת "ערסיות עם אג'נדה: הדור השלישי כותב במזרחית".

לגעת בפצע הפתוח

במקום להמשיך ולהלאות בתלאות, והתלאות רבות ומעיקות, הרשו לי פנייה לא מכופתרת לשר האוצר לשעבר ולחבר מרעיו המאמינים עד היום בתוכנית הכלכלית הנפשעת שהגה והוציא אל הפועל: "אדוני הנכבד, העובדה שהתפטרת יום לפני פרסום דו"ח העוני השנתי של הביטוח הלאומי אינה פוטרת אותך מאחריותך … למצבם של רבים אחרים. נהפוך הוא. אני תפילה שיום אחד תתעשת והדבר ירבץ על מצפונך, אם אתה מכיר בכלל את המושג הזה – מצפון." (דודו בוסי, מתוך דוח העוני האלטרנטיבי, של ארגון "לתת", 2005).

מה דעתך על המצב הכלכלי ההולך ומדרדר במדינה, האם אתה חשוב שהמצב ישתנה?

לא רואה שינוי גורף בשנים הקרובות. כל עוד הביטחון עומד בראש סדר העדיפות, המצב הכלכלי של מליון ושש מאות אלף אזרחים שחיים מתחת לקו העוני יישאר כפי שהוא, ואף יורע. ומדי שנה המספר המפלצתי הזה יעלה עוד ועוד. פרץ אכזב אותי כשהלך לביטחון. בעקבות המלחמה הכושלת הוא היה צריך לקחת אחריות, להתפטר מהתפקיד ולהילחם על תיק האוצר. לא שהיה מצליח להזיז הרים, אך אם היה עושה עשירית ממה שהבטיח לפני הבחירות, מצבם של העניים אולי היה מעט טוב יותר. בגדול, איבדתי לגמרי את האמון במערכת הפוליטית, ולא שהיה לי בה אמון רב לפני כן. מדיניות השמור לי ואשמור לך דוחה אותי – בשורה התחתונה אפשר לומר שהפינקס האדום עדיין חי ובועט.

במהלך מלחמת לבנון השנייה עמדת במרכז הבמה הספרותית הפוליטית ביחד ניר ברעם ושמעון אדף וחתמת על עצומת הסופרים הצעירים (שגם אני היית בין חותמיה) וקראת להפסקת הלחימה. לא פחדת לעמוד במקום הפוליטי ובמקום בו סופרים קאנונים כמו עמוס עוז וא.ב. יהושע לא עמדו. כיצד החלטת על צעד זה?

עוז, יהושע וגרוסמן, עשו זאת שבועיים שלושה אחרינו. ולא, לא פחדתי, למרות שאם היית שואל את הסוכן שלי, הוא היה אומר לך שזה הדבר האחרון שרצוי לעשות לפני שיוצא ספר חדש. היה קונצנזוס סביב המלחמה והיה ברור שתהיה התנגדות ציבורית רחבה לעצומה הזו. הרבה אנשים עצרו אותי ברחוב ושאלו, מדוע בשעה כזאת, כשהתותחים רועמים, המוזות לא רגועות. החלטנו לצאת עם העצומה הזו לפני שוך הקרב, על מנת שלא ימשיכו להתווסף קורבנות למאגר ההרוגים והפצועים. לדעתי, היה צריך לעצור ולחשוב למה בכלל התחלנו את המלחמה, שהרי המטרה הייתה לשחרר את שני השבויים ולפרק את החיזבלונים מנשקם, ועד היום לא השגנו את היעד. בסופו של דבר הוכח שכל מה שאמרנו, במהלך המלחמה, היה צודק. היום הקונצזוס נסדק. חלק מאותם האנשים שהתלהמו וצידדו בהעצמת המהלומות חסרות התכלית על ערים לבנוניות, שבעקבותיהן הופגזו ערינו ללא שום תכלית, התאפסו על עצמם ומצדדים היום בהקמת ועדות חקירה ובדיקה מקיפה לגבי ההחלטות השגויות.

 לא פחדת לאבד קוראים?

לא חשבתי על זה. בעצם אני לא יכול לשקר לעצמי שלא חשבתי על זה. אבל זה לא היה שיקול. יש לי את האמת שלי ואני לא מתפשר עליה. אני אתן לך דוגמא מהספר החדש. עוד שנה לפני שפורסם, היה לי ברור שיהיו חוגים של יוכלו להכיל ולקבל אותו. צפיתי מראש שחלק מהמבקרים והקוראים יתייחסו בעיקר לדברים הפוליטיים שאותם מייצגת אחת משלוש הדמויות – עובדיה. וכל הדברים שסברתי שיקרו – באמת קרו. היה לי דיאלוג לפני כן עם העורך שמעון אדף. אמרתי לו שמעון, הדמות (עובדיה) הזו הולכת לקבל מקום ועל פי התנועות שלה ינתחו את כל הספר. ושמעון אמר לי מה פתאום, זה מאחורינו כל הדברים האלה, הם כבר יודעים לגעת בפצע הפתוח. והנה השבוע הוא מתקשר אלי ואומר לי שהוא מופתע מאוד, ושהוא לא מאמין, שעדיין אנשים לא יכולים להכיל את הנושא הזה, טוענים כלפיו את אותן טענות קבועות ושטחיות, אפילו אטומות.

אם העלית את הנושא, מדוע כל כך קשה גם היום לקבל את המזרחיות?

ספרים של נשים שמדברות על פמיניזם ונשיות תמיד יהיו רלבנטיים בעיני, בטח יצירות של הומואים ולסביות ובטח ובטח יצירות שמדברות על השואה. אבל כשמזרחי מדבר על המזרחיות שלו, בעיקר על טישטוש זהויות, זה אוטומט הופך את העסק ללא רלבנטי. ואז מסווגים אותו בהגדרות המוכרות  "בכיינות" "סרט טורקי" "קיפוח" וכד'…  למה התעצבת? תעזוב אותך, אחויה, לא שווה להתייחס להגדרות החלולות האלו ביתר רצינות, יאללה, העלה חיוך על הפרצוף, בפקודה!

האם אתה חושב שהספרות בחלקיה השבעים והדשנים איבדה את היחס בין פוליטיקה וספרות? ומפחדת לגעת בחיבור שבין הפוליטי לאישי?

יש הבדל בין הספרות שנכתבה עד שנות השמונים ומזו שנכתבה משנות השמונים והלאה. למשל, יצירת המופת של יהושע קנז, "התגנבות יחידים", עוסקת בזוויות של הזהויות הפוליטיות ואיך ארץ חדשה מתהווה באמצעות העולים החדשים שמגיעים אליה. קנז נוגע בכור ההיתוך בצורה מדויקת, אם כי נגועה בסוג של סטריאוטיפיות כלפי המזרחים בחבורה. ובכל זאת אי אפשר להאשים בן אדם שלא חי בקרב העולים החדשים, אלא שהה איתם כמה שבועות בטירונות. בצורה כזאת הוא לא יכול ממש לדעת את עולמם, את הפצעים שלהם ואת המקום משם הם באים.

ככל שהזמן עובר ומגיע דור חדש של סופרים צעירים, התפר בין האישי לפוליטי הופך להיות מהודק יותר. אני מזהה סופרים שלא נוגעים בקשר הזה עד הסוף. מסיבה לא ידועה הם נרתעים ופוחדים, אולי מאימת הביקורת, או אולי מהחשש לאבד חלקים מהקהל שלהם.

אני סבור שככל שכותב מאמין בעצמו, הוא פחות מתפשר בכתיבתו ודרוך לקול האמת שמבעבע בתוכו.

נקודת התחלה של תהליך זה סומנה, עכשיו נותר לראות לאן נמשיך משם.

איך הרגשת כשהיית מועמד לפרס ספיר לספרות ב2004 ?

זה היה מאוד נחמד, מרגש וכייף. אבל כשהגעתי לתחרות עצמה פחדתי שחלילה אזכה. היה בי רעד עצום, כי ראיתי את המתמודדים לצידי, יורם קניוק, דן צלקה, חנוך ברטוב. ופתאום אני גם שם … דרור (בורשטיין) ואני היינו הצעירים היחידים, ופחדנו שלא יתנפלו עלינו, גם ככה המבקרים ביקרו את שופטי הפרס שבחרו במועמדות שלנו. בסיום הערב, קיבלנו פרסי ניחומים מכובדים.

את הסיפור שלנו אנחנו נכתוב

בתסריט (עיבוד לספר "ירח ירוק בוואדי") אני עומד להוסיף סצינה שלא כתובה בספר. הסצינה היא אמיתית מהחיים שלי, כשהייתי בכיתה ו' היועצת של הביה"ס אמרה לאימא שלי, שאני רגיש והומני מאוד ואני יכול להיות סופר ובאותה נשימה שלחה אותי לביה"ס מקצועי, צווארון כחול. אימי קנתה לי אפילו בגדי עבודה כחולים. אחרי חודשיים ברחתי משם … בסצינה הזו האימא מתפארת לפני השכנה ואומרת לה, "את יודעת, היועצת אמרה לי שהבן שלי מוסא יכול להיות סופר", ומוסיפה להלל אותו: "הוא עוד יהיה ראש ממשלה". ואז היא מספרת לה שהיא שולחת אותו ללמוד מסגרות. אז השכנה אומרת לה, 'אבל את אמרת שהוא יהיה ראש ממשלה'. אז האימא עונה לה בתמימות, "אחר כך הוא יהיה ראש ממשלה, קודם כל שילמד מקצוע ..". 

אתה סופר שהתחיל כמעט מאפס, הראשון במשפחה שלך. איך הגעת לספרות?

כל החיים שלי חלמתי להיות שחקן ולא סופר. אחרי  שלוש שנים של לימודי משחק נגררתי לאין ספור אודישנים לתפקידי ערס שבמקרה הטוב נכנס לפריים נותן סטירה ויוצא מהפריים ובמקרה הרע נכנס לפריים מקבל סטירה ויוצא. נכנסתי לכיוון מסוים של דיכאון. נזכרתי באיזה סיפור ילדים בדיוני שסיפרתי במסגרת אחד התרגילים בסטודיו של יורם לוינשטיין. הפידבקים שקיבלתי היו שיש לי כישרון של סופר. נעלבתי מההערות האלו, רציתי לשמוע שיש לי כישרון משחק. מאוחר יותר ניסיתי לפתח את הסיפור הקצר הזה לתסריט ואחרי חודש העמדתי דראפט ראשון של פיצ'ר. הבירוקרטיה של הפקת סרט לא הייתה בשבילי, לכן ניסיתי לראשונה בחיי לכתוב פרוזה. החזקתי נייר ועט וכבר מהעמוד החמישי ידעתי שאני לא קם מהשולחן עד שלא ייצא מזה ספר. ואכן שלוש שנים אחר כך יצא הספר הראשון שלי, "הירח ירוק בוואדי". זו הייתה כתיבה מאוד בולמית, כל יום כתבתי שמונה שעות ויותר. חיכיתי לבוקר על מנת לשוב ולכתוב ולשכתב. הייתי אובססיבי. להבדיל מהספר האחרון, שלקחתי זמן בין דראפט לדראפט. נתתי לדברים לשקוע ובאתי אליהם אחרי כמה חודשים. חזרתי לטקסט גם בפרספקטיבה של זמן וגם של צבירת חוויות ששינו אותי בדרך. הכתיבה אז הייתה הרבה יותר נורמאלית.

כיצד היה לעבוד עם העורכת נילי מירסקי בספר הראשון "ריח ירוק בוואדי"?

בהתחלה העבירו אותו לעריכה לידיו של יהושע קנז. נפגשתי איתו וקיבלתי ממנו הערות. הבנתי שהוא פשוט משכתב לי את הטקסט. כעבור שלושה, או ארבעה חודשים, שלא שמעתי מההוצאה ("עם-עובד") התקשרה אלי נילי מירסקי ושאלה איך הרשיתי לו לעשות דבר כזה. אמרתי לה אני טירון, מעמידים מולי כמפקד ישיר את אלוף הפיקוד, ואני מול כל הפקודות שלו מצדיע ואומר "כן, המפקד". היא הודיעה לי שהספר ייצא אמנם בעם עובד, אבל לא בסדרה של "ספריה לעם", הסדרה האיכותית שלהם. ההודעה הזו הכניסה אותי לדיכאון. היה לי מזל גדול, כי אחרי כמה חודשים, שלא שמעתי ממנה כלום, פתאום התקשרה אלי וסיפרה לי שהיא החליטה לקחת את הספר לידיים שלה. היא החזירה את הטקסט פחות או יותר למקום שהוא היה. ואז עברו עוד כמה חודשים של שתיקה, שבמהלכה, כמו בשתיקות הממושכות הקודמות, הייתי משותק מפחד, לא יודע מה יעלה בגורלו של הבייבי שלי. לאחריהם אני מקבל ממנה טלפון שבו היא מבשרת לי שהספר כן ייצא בסדרה היוקרתית של "ספריה לעם", ואף הגדילה לעשות וגילתה לי שהוא זכה בפרס לסיפורת חדשה לשנת 2000. למרות הטלטולים והשיגועים, יש לי המון כבוד לנילי מירסקי, אחרי הכול היא זו שגילתה אותי.

מה היה קורה אילו שמעון אדף (העורך של שני הספרים האחרונים) היה עורך את הספר הזה?

העריכה של שמעון אדף היא אחרת. הבאתי לו מוצר כמעט גמור. הוא נתן לי מספר הערות חכמות, והלך עם הראש שלי עד הסוף. את הטיוטה הראשונה של פרא אציל, הספר השני, העברתי לנילי מירסקי, והיא לא חזרה אלי במשך חודשים ארוכים. בלית ברירה המשכתי לעבוד עליו לבד, בלי עורך. ואז עשיתי את המעבר לכתר ולשמעון אדף.

במה שונה "אימא מתגעגעת למילים" משני הספרים שקדמו לו?

טכנית, להבדיל מהשניים הקודמים, שלהם היה גיבור שגולל את סיפורו בגוף ראשון, "אימא מתגעגעת למילים" הוא רשומון שמסופר בארבעה קולות. יש את שלושת הדמויות של נזימה, רחמים ועובדיה, ויש קול רביעי שהוא מספר יודע כל.

בתחום העלילתי, ובכן בספר החדש אני נפרד זמנית משכונות דרום תל-אביב. העלילה מתרחשת ברמת גן ובברלין. אבל אני עדיין עוסק בנושאים הקרובים לליבי – משפחה מזרחית. הדרמה בספר השלישי פחות סוערת וטראגית מאשר בשני הספרים האחרים. בקודמים היו מוות פתאומי, הרג, רצח. בספר הראשון היו שתי מיתות ובשני שלוש שלא כדרך הטבע, נוסף לאונס מזעזע.

האם אתה יודע כבר מי הוא העורך של הספר הבא שלך?

יש לי ספר ילדים שאמור לצאת בקרוב בעם עובד והעורכת היא דלית לב. היא נהדרת ורגישה ומאוד מאוד אוהבת את הספר, שמיועד לגילאי 7-9.

האם הכתיבה שלך מושפעת מקולנוע?

בהחלט. השפה שלי קולנועית לגמרי. אני רואה תמונות, סצנות, ונותן להם מילים. גם אחרים הבחינו בכך. פחות מחודש אחרי שהוצאתי את הספר הראשון פנו אלי ארבע חברות הפקה שרצו להפיק את זה לפיצ'ר או למיני סדרה ובסופו של דבר זה הלך ל"שידורי עדן" שהתחרו באותו זמן על המכרז של ערוץ עשר וכשלו. הזכויות חזרו אלי לאחר שלוש שנים ועכשיו אני עובד עם המפיק אריק ברנשטיין. קיבלתי תקציב פיתוח מקרן הקולנוע הישראלי. הדראפט השני של התסריט נמצא לפני שלב החבילות בתקווה שנקבל את מענק ההפקה. אגב, היו פניות גם בקשר ל"פרא אציל", אבל אני מחכה עד שיסתיים התהליך של  "הירח".

מדוע מתייחסים לספרות שלך, לפעמים, כאותנטית ולא מצליחים לראות את היחס בין בידיון לבין הספר ובמקום זה דנים בך, בסופר?

לא יודע, יש בזה משהו מציצני, צהוב, כלל וכלל לא רלוונטי לעניין הספרותי. אחד המבקרים כתב בחוסר הבנה על הספר האחרון, כי אי ההתקבלות של עובדיה בחברה בישראל, הצביע על כך שאני לא התקבלתי לישראליות והישראליות לא קיבלה אותי. הוא לא ידע לעשות את ההפרדה בין ספרות בידיונית לבין המציאות. לא הבנתי איך הוא הסיק שאני לא מזדהה עם ישראל. הרי אני הכי מחובר למקום, לעולם לא אערוק מכאן, כפי שעשה עובדיה בספר. אם הייתי יוצר דמות של פושע או של אנס, אז הוא היה מגדיר אותי גם לפי דמויות אלו?!  זה לא רציני.

עם זאת מצד אחד זה מחמיא לי, מוכיח שהכתיבה שלי אמינה ברמה שהקוראים או המבקרים מטשטשים את ההבדל בין מציאות לבין בידיון. ומצד שני, כן, זה  קצת מפריע.. היו כאלו שחשבו שבספר השני "פרא אציל"  סצינת גילוי העריות (בין האם לבין הבן) מבוססת על אירוע שעברתי. אחת האורחות במסיבת ההשקה  אף שאלה את אימא שלי, איך היא קיבלה את סצינת האונס? זה קרה באמת? אז אימא שלי ענתה לה שהיא חכמה מספיק להבין מה זו אמת ומה בדייה.

 האם היית רוצה לכתוב ספר שלם מתוך נקודת מבטה של אישה באחד מהספרים הבאים?

תראה, נזימה היא הגיבורה של "אימא מתגעגעת למילים". היא מספרת את הסיפורים לרוחב והדמות של רחמים ועובדיה מתקדמות לאורך. הגברים, למעשה, הם דמויות משנה ברומן. זה היה תהליך לא קל לכתוב את הדמות של נזימה הבודדה והחומלת שבורחת ומבקרת את עצמה וחוזרת ומגוללת את סיפוריה מול המראה. הכתיבה של נזימה  הוציאה ממני את כל הנשיות שבי. רגישות של אישה בת שבעים, של אימא. ביקשתי לגרום לקוראים להאמין לדמות. היום, בדיעבד, אני רואה שגם אלו שלא אהבו את עובדיה,  משבחים את הדמות של נזימה והרגישות שבה היא תוארה. וכאן, אף אחד לא יכול להאשים אותי שאני אישה בת שבעים.

העמדה הפוליטית שייצרת בספר השלישי שלך חשפה מצד אחד את המבנה החברתי ומצד שני דאגה להעלות למודעות את תהליך ההתכחשות והמחיקה למשפחה ולשורשים.

כתיבה נוגעת קודם כל ברגשות, הטיעון שלך אקדמי מדי. אני אנסה לענות לך מתוך סיפור אישי. אבי נפטר לפני שנה וחצי והמשפחה שלנו הייתה קרועה וכולם התפזרו. ואני על הקבר שלו, הבטחתי לו שאני הולך לאחֵד וזה אחרי שנים של הכחשה של המשפחתיות. לא הייתי הולך לחגים, השמטתי את ההיגוי, מחקתי וטשטשתי חלקים גדולים בזהות שלי. היום שנה וחצי אנחנו חוגגים את החגים ביחד ואנחנו משפחה מאוחדת ומאושרת. אז זה בא מהמקום האישי בעקבות איזה אירוע ולאו דווקא במודע כפי שטענת.

איך התבטא הקשר בין הדור השני המזרחי לספר האחרון?

נתתי לעובדיה לדבר על חלק מהדברים של הדור השני פה בישראל, כמו מחיקת העין והחית הגרוניות, בושה במוזיקה המזרחית ובסרטי הבורקס, לחוות חוויות מטורפות עד להכרה ולשלמות עם עצמו. מבלי להתייחס לדברים האחרים, האמת הזו נוצרה אצלי רק אחרי שכתבתי כבר שני ספרים. דברים שלא הייתי מודע להם אפילו בזמן כתיבת הספר הראשון. אני חושב שכל אחד בדור השני חווה את אותו כאב בדרך כזו או אחרת. היה ניסיון רחב של המזרחים במיוחד, להפוך לצברים, להשתלב ולמחוק את השורשים של ההורים שלהם. זה קרה לי, זה קרה לך, וזה קרה כמעט לכל החברים שלי ושלך.

בתור פורץ דרך בתחום הספרות, ששילב את החוויה של הדור השני בתוך פרוזה בוגרת, האם אתה חושב שיבואו אחריך עוד והספר ייצור סוג של ז'אנר חדש?

ראשית, לא רואה בעצמי פורץ דרך. היו לא מעט לפני ששכבו על הגדר. ולשאלתך, הלוואי, אני כל הזמן מקבל תגובות מהקוראים שהתחברו לסיפור של עובדיה. הגדילה לעשות הסופרת שבא סלהוב, שבשיחת טלפון נרגשת סיפרה לי שעובדיה, על כל התהליכים שהוא עובר ברומן –  מחיקת הזהות שלו, ביטול ההורים, עקירה, שיבה וגאולה – הוא בעצם סיפור חייה. יש היום אשכנזים שלומדים להכיר שהם עצמם טושטשו. לולא מספר צעירים אשכנזיים מודעים, שמנסים להחיות אותה, שפת האידיש העתיקה והמפוארת היתה נמחקת, נותרת רק על לשונם של החרדים האנטי ציוניים. בדור השני והשלישי גם המזרחים וגם האשכנזים מבינים שהם מחקו את הדורות הקודמים למען יצירת היהודי הצבר החדש.

התוכל לספר מה הניע אותך לכתוב את הספר האחרון?

הספר האחרון, רומאן שלם, נוצר ממשפט אחד ששמעתי מפי המשוררת אמירה הס "ואני בכיתי על בגדד שלי האהובה שנחרבה במלחמת המיפרץ". זה זרק אותי לסיפור שלא הכרתי, שלא נתנו לי להכיר ולשמוע. אישה מבוגרת מתגעגעת למקום מגורים, שהיום הוא מדינת אוייב. במשך אלפיים שנה חיו יהודים בשלום יחסי עם עמי ערב. היו רדיפות, אבל מול הרדיפות שחוותה יהדות אירופה הן כאין וכאפס. אחת הקשישים העיראקים בספר מקונן על העובדה שהוא לא יכול לבקר בעיר הולדתו, בגדד, שבה חי ברווחה ובביטחון יחסי, ולעומת זאת ניצול מחנות ההשמדה כן יכול לעשות זאת… לך תדע איזה משפט אשמע ממישהו אחר, שיגרום לי להתחיל לכתוב.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על ערס עם אג'נדה: ריאיון עם הסופר והעיתונאי דודי בוסי

  1. תומר הגיב:

    זה ראיון נפלא עם סופר מיוחד במינו במדינה שלנו הוא מביא לידי ביטוי בסצינות שלו בספר -ואני אומר סצינות מכיוון שאפשר לצייר אותם בדמיון שאתה קורא -את הרעיונות שהוא רוצה לבטא הרעיונות הכואבים שמסתתרים כאן מתחת לאפם של הפוליטיקאים ושל אלא שממאנים לשחרר ולדבר על מה שבאמת צריך לדבר.

    אהבתי

  2. קוראת הגיב:

    הספר הראשון "ירח ירוק בואדי" הוא מדהים ומומלץ

    אהבתי

  3. matityaho הגיב:

    תודה תומר והקוראת

    אהבתי

  4. שלום רב למראיין וכמובן למרואיין שאותו אני מעריצה אין מילים לתאר! הספר הראשון שאני קראתי מאז העלייה ארצה הוא "הירח ירוק בוואדי", שפה פשוטה שמשמח את עולה חדש, ניסוח יפה שמאפשר ללמוד להתנסח! לפי דעתי זה ספר נפלא זאת הסיבה שהייתי חייבת להגיב לפוסט הנוכחי 🙂

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s