הרפובליקה המזרחית, התייר ומדריך הטיולים: המזרחית: סיפורה של הקשת הדמוקרטית המזרחית והמאבק החברתי בישראל 1995-2005 מאת משה קריף

בשנת 2005 יצא לאור הספר "המזרחית: סיפורה של הקשת הדמוקרטית המזרחית והמאבק החברתי בישראל 1995-2005" בהוצאת גלובס הספריה. המחבר, משה קריף, מרצה לשיווק פוליטי באוניברסיטת בר-אילן, היה אחד ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית ופובליציסט פורה. כבר בפתיחת הספר הכריז המחבר כי הספר "ינוע בין מספר קטבים: הראשון הוא הקוטב התיעודי-כרונולוגי של סדר האירועים, מועדם ותכנים. הקוטב השני הוא הסיפור האישי של הכותב, והקוטב השלישי הינו הקוטב האידיאולוגי, שמאפיין את פעילותי הציבורית" (ע' IX). למרות כוונתו המוצהרת של הספר כי הוא בנוי על שלושה קטבים, ניתן להעמיד את הקוטב הכרונולוגי מתחת לשני הקטבים האחרים. בצורה כזאת נוכל לראות כי הספר מיקם שני נרטיבים מקבילים ומשיקים. מצד אחד הופיע לנגד עינינו הנרטיב האוטוביוגרפי של המחבר אשר הכיל את הדינמיקות האישיות שהתרחשו בין חבריה וחברותיה בתקופה הנתונה: "אספר את סיפורם של האנשים שניהלו את המאבקים הללו. ככל כל סיפור, הקשור בבני אדם, גם בסיפור שלנו יש תחושות ורגשות" (שם). מצד שני הספר תיאר את ההיסטוריה החברתית של אותה התקופה: "מפני שלא תמה המלאכה החברתית, ותמונת המצב הולכת וקודרת, יפרוש הספר את מישורי הפעולה החברתיים הבאים, כפי שאלו נראים למחבר" (שם).

לספר היו שתי חלקים עיקריים: חלק א' –עסק בהקמת תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית ופירט את המוטיביציות העיקריות של מייסדיו. שני המהלכים העיקריים בחלק זה היו הצלחות הקשת מהבחינה החוקתית – קידום חוק דיור ציבורי ובג"ץ הקרקעות. בנוסף תיאר הקמת המועצה לביטחון חברתי ואת חזונו האישי לגבי החברה בישראל בפרט והאזור הגיאו-פוליטי המזרח-תיכוני בכלל.

חלק ב' עסק במאמרי הדעה שפירסם במשך השנים בצד פעילותו החברתית וכחלק ממנה. בנוסף הובאו פרטי הצעת החוק, העתירה, מסמכי התנועה והמודלים המקצועיים שהינחו אותה.

      למרות שני החלקים המובחנים, פרקי המשנה והתכוונות המחבר לגבי תוכנו, הספר לא נפל לתוך קטגוריות ז'אנריסטיות ספרותיות מובהקות. בתוך כך הספר הכיל בריקולאז' של צורות ספרותיות: הז'אנר האוטוביוגרפי; הז'אנר ההיסטורי; הז'אנר העיתונאי; הז'אנר העיוני ועוד.  ניתן לפרש את שעטנז סגנונות הכתיבה בספר על פי ביקורת מודרניסטית ופוסט-מודרניסטית:

*      הביקורת המודרניסטית – תטען כי ספר זה לא עבר עריכה מוקפדת ונעדר עמוד שידרה שיארגן את הטקסט סביבו. נוסף לכך, בספר אין התחלה, אמצע וסוף. המודרניזם, כחלק מתהליכי האינדיוודיאליזציה של הדמוקרטיה הליברלית, היה דורש מהספר להיות ביוגרפיה/אוטוביוגרפיה ברורה של יחיד. בתוך כך זיקוק התהליך שעבר המחבר יכול היה לאפשר לנו (הקוראים) הזדהות והכרה.

*      הביקורת הפוסטמודרנית – תחגוג את שבירת הז'אנרים המודרניסטים. זאת גם תטען שאין "אמת" ז'אנריסטית לכתיבת ספר שכזה. בנוסף הביקורת הפוסטמודרנית יכולה הייתה לטעון כי דווקא דיון על מזרחיות צריך להיות  משוחרר מהכלים שקבע האדון המערבי – דווקא משום שהוא קיבע את "הלוגוס" במערב ואת היעדרו במזרח.

קטגוריה שלישית – בין המודרניזם לפוסטמודרניזם

       בין קטבי הפרשנות המודרניסטים שמציעים הסתכלות על הטקסט בהגדרות ז'אנריסטיות ברורות לבין אלו הפוסטמודרניסטים שמבקשים לשבור את הז'אנרים וליצור רלטיביזם של ערכי התרבות, ניתן למצוא קטגוריה שלישית. קטגוריה זו אף תחרוג מכוונת/הצהרת המחבר שביקש לכתוב את הספר סביב שלושה קטבים קונוצנטריים. הקטגוריה השלישית תנסה הן להתחקות אחרי המשמעות הסוציולוגית החברתית הטקסטואלית והן אחר משמעות החברתית-היסטורית החוץ-טקסטואלית.

     בחרתי ליצור מטפורה פרשנית-ספרותית על מנת שנוכל להבין את הספר ואת הצורה החדשה שהוא יצר. במטפורה זו קיימים שלושה גורמים:

Ø      התייר – מסמן את הקורא/ת;

Ø      הרפוליקה המזרחית – מציינת את הספר;

Ø      מדריך הטיולים – מצביעה על המציאות ההיסטורית החברתית הכרונולוגית של הדור השני המזרחי בישראל.

אנו הקוראים בספר מתנהלים בתוכו כסוג של תיירים ברפוליקה מזרחית. שם התואר "המזרחית", המתלווה לשם העצם – "הרפובליקה", מתייחס לתודעה המזרחית, שנוצרה במהלך פעילות הקשת, כחלק מהשיח המזרחי החדש. במסגרת הטיול שלנו ברפובליקה המזרחית אנו מבקרים (בו-זמנית) במספר של מחוזות: מחוזות אוטוביוגרפיים, מחוזות עיוניים, מחוזות עיתונאיים ועוד. על מנת לקרוא את המבנים, הנופים ו"האקזוטיקה" המזרחית אנו נזקקים למדריך טיולים שמגיע בדמות תודעת הדור השני המזרחי בישראל. מדריך טיולים זה מסמן את הדרך המיוחדת של מנהיגי/ות הדור השני המזרחי בישראל, שנולדו לדור הראשון של היהודים-הערבים (כשם ספרו של אחד ממייסדי הקשת – פרופ' שנהב). ד"ר יוסי דהאן הגדיר את הפער הבין דורי המזרחי וסימן בצורה ברורה:

"בני 'הדור השני' של המזרחים חולקים תחושת אשמה מאוד חזקה כלפי ההורים שלהם, מפני שבתהליך הישראליזציה חלק גדול מהם נדרשו – וכנראה גם עשו את זה – כפי שאני יכול לומר מעדות אישית להתנכר להורים, להסתכל עליהם כעל נחותים. הם הגיעו לזלזול עמוק גם בתרבות הערבית וגם ביהדות, בממדים הדתיים שלה – ודת היא דבר מרכזי במזרחיות, מזרחי-חילוני זה כמעט אוקסימורון. כתוצאה מכך, יש תחושה שעשית עוול עצום לאנשים. רק עכשיו חלק מאיתנו מתחיל להבין את הקשיים שהם, עמדו בפניהם, את ההקרבה שעשו, את חוסר הצדק, חוסר הכרת התודה. יש בעניין הזה, גם מניסיון אישי וגם משיחות עם אחרים, סוג של פיצוי …" (ע' 168).

רוצה לומר שהדור השני המזרחי לא רק סימן את ההוה וכל הדרוש לתיקונו מכל הבחינות, אלא שהוא סימן את העבר אליו הוא התכחש ואיתו הוא ביקש להתפייס.

כינון אוטוביוגרפיה מזרחית: בין ספֵירה אישית לספֵירה ציבורית

      הפגישה בין הטראומה המזרחית האישית של הדור השני המזרחי לבין הדומיננטה ההיסטורית יצרה לנו סוג אוטוביוגרפי מזרחי חדש, אשר נסה להסביר תהליכי ההגזעה, שעברו המזרחים במדינת ישראל. באותה מציאות חברתית-היסטורית הספֵירה האישית לעולם לא הייתה מנותקת מהספֵירה הפוליטית. מדריך הטיולים בטיול המאורגן שלנו ברפוליקה המזרחית הראה לנו למשל שהשיכון/הדיור הציבורי, (כמסמן דווקא של הספירה האישית) יצר אפיסטימולוגיה מזרחית כמעט קפקאית: "שלמה וזאנה נחשף אל הסיפור עת נפטרו הוריו ובוקר אחד התדפק הממסד על דלתותיו ואנשי עמידר, החברה המשכנת, איימו להוציאו מן הבית, כי עם מות ההורים, הוא הוגדר כ"פולש". לא עזרו חייו לידתו בבית הזה ממש. אין מעמדו זהה ל"בן הממשיך" במושב, המקבל מתנת חינם של דונמים יקרים, סוחר בה במאות אלפי דולרים, ומוכר אותה" (ע' 41).

      הדיור הציבורי הפך להיות מעצב עיקרי של תודעת הפעילים החברתיים וגם תחום למאבק חוקתי, ערכי, תרבותי וקולקטיבי. כך באופן אוקסימורני – התהליך ה"דמוקרטי" שכלא את התודעה המזרחית בתוך ספֵירה "אישית" חנוקה הפך למסמן של תקווה, פעולה ויוקרה בספֵירה הציבורית, בידי אלו שהשכילו להשתחרר ולדרוש את שחרורם של האחרים. בתוך כך האוטוביוגרפיה המזרחית התארגנה סביב מאבק, מחאה, והעצמה של דור שלם. דבריו של שלמה ואזנה לאחר פסיקת בית המשפט העליון באוגוסט 2002 מבטאים את התודעה הקולקטיבית המשוחררת המועצמת/והמעצימה של מנהיגי הדור השני המזרחי:

"בפעם הראשונה עומד מזרחי ומדבר באופן רהוט, וממצב את עצמו כשווה בדיאלוג מול הישות הציונית האשכנזית. בפעם הראשונה המזרחי מדבר כגיבור ולא כקורבן, הוא נותן פייט. הוא רואה את עצמו כבעל הבית, הוא נכנס למרכז השיח ומכה את האתוסים המכוננים ומנצח. עכשיו אני כמעט יכול להרגיש את החיוך שהוריי שולחים אלי, ממקום לגמרי רוחני, עשיתי את זה עבורם. זה סוג של נחת רוח" (ע' 323).

המחבר בחר להשתמש בארגז כלים ז'אנריסטי מגוון מנקודת מבטו של היחיד, אשר לא וותר על שיוכו הקולקטיבי. האוטוביוגרפיה המזרחית, כסוג של "עובדה חברתית" (Social Fact), כחלק מההיסטוריה אשר באה "מלמטה",  העצימה ומיקמה את המחבר ואת קבוצתו בתוך התהליך החברתי הדמוקרטי. התמונה החברתית הביוגרפית של תנועת הקשת יצרה סימבול חברתי שלם. זה נשען על תהליך גלוקלי, שכלל התארגנות סביב הזהות (המזרחית הפוליטית) ודרש באופן רב-תרבותי חלוקה צודקת ושיוויונית של כוח ומשאבים.

קולנוע תיעודי-חברתי

      התנועה שלנו כתיירים/קוראים, בעזרת מדריך הטיולים/התודעה של הדור השני המזרחי בתוך מחוזות הרפוליקה המזרחית/פרקי-הספר יצרה סוג של קולנוע תיעודי-חברתי. ברגעים מסוימים קיבלנו לונג שוט היסטורי על חלוקת הקרקע בישראל: "למעלה ב-93% מהאדמות, שהם כ-20 מיליון דונם, שייכות למדינת ישראל. כ-1/4 מהם חולקו בשעתו ביד נדיבה לקיבוצים ומושבים ברחבי הארץ, לצורך עיבוד חקלאי" (ע' 51); ברגעים אחרים קיבלנו זום על ויכוח בתוך תנועת הקשת: "יהודה שנהב הגיע לפגישות הללו חמוש במחברתו, שבה רשם כל מה שדיברנו. מחברת זו הייתה לפחות פעם אחת עילה להתנגשות ביני, ובינו, שבה קטרגתי על הרישום שלו" (ע' 13); ברגעים אחרים "שמענו" את קול המחשבות והזכרונות של המספר (voice-over)  המושמע באופן א-סינכרוני על "פס-הקול" האוטוביוגרפי: "מה יהיה סדר יומה של הקשת, הרהרתי, האם נשכיל להפיק את התמורות הפוליטיות הציבוריות מהפסיקה הצפויה… הרגל רעדה לי חשבתי שהתרגשות דומה הייתה לי אולי במעמד הולדתם של ילדיי" (ע' 315).

      תהליכי הגזעה יצרו את הקטגוריה המזרחית. אלו הצמידו מאפיינים תרבותיים למאפיינים ביולוגיים. בתוך כך,  נוצרו דימויים שליליים בשיח הציבורי, המשטרי, התקשורתי, המשפטי, הכלכלי ועוד. בנוסף, המחשבה התרבותית המוגזעת יצרה את עקרונות המשטר האתנו-רפוליקני שלפיהם חולקו הכוח והמשאבים בישראל. הספר  השתמש בתנועה הקולנועית-האוטוביוגרפית כדי לייצר תנועה היסטורית חברתית מבעד למסלולי ההגות הציונית-אשכנזית. קולה של התודעה המזרחית החדשה ערער את על התפיסה שהפרידה בין האישי לבין הפוליטי. היסודות הפרזיטיים בצורה ובתוכן של הספר שברו את ההנחות הדיכוטומיות (שיצרו דיספילנות מגודרות בתוך הספרות והפרידו בין כתיבה פרוזאית, אוטוביוגרפית, עיתונאית ומדעית). החשיבה הבינארית המאפיינת את פרוייקט "המודרנה" הפכה כאן לסוג של כתיבה ויז'ואלית "דוקומנטרית" דינמית אשר לא פספסה רגעי דרמה והשקיעה מאידך בתחקיר רציני והנכיחה "עובדות חברתיות". הספר העמיד זכרון מזרחי-ביקורתי במקום בו ספרי הזכרון של המדינה קפאו. המחבר הניח על מדף הספרים "מהדורת חדשות" אינטר-דיספלינארית. זו אפשרה לנו להלך ולעקוב אחרי התהוותו של שיח היסטורי-חברתי נתון – מהפרקים שלפני הקמת הקשת והמחשבה על יצירת שיח חדש, דרך המאבק על המונחים החדשים כגון "צדק חלוקתי" ועד לפרק הסיום בבג"ץ שטבע את המונחים הללו בפסיקת הדין.

מאמר הביקורת פורסם לראשונה בעיתון 77, גיליון 316, דצמבר 2006, עמוד 12

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s