אחרון המוהיקנים של השירה הערבית בישראל

 

אחרון המוהיקנים של השירה הערבית בישראל

המשורר אברהם עובדיה ז"ל איננו

(בגדאד 1924 – חיפה 31.12.2006)

ביום האחרון לשנת 2006 הלך לעולמו המוהיקן האחרון של השירה הערבית הרומנטית בישראל, בבית החולים שעל הר הכרמל, בגיל 82 היה במותו לאחר חיי יצירה אינטנסיבית. בימיו האחרונים הוא חיבר שירה קורעת לב בה מתפלל לבוראו שיקל מייסוריו, עד לאיבוד הכרתו לפני שאושפז בבית החולים . אברהם עובדיה ז"ל נולד למשפחה אמידה בבגדאד, בשנת 1924. משפחת סוחרי העץ התעניינה באמנות על כל גווניה. כבר מגיל 14 כתלמיד בגימנסיה, החל בכתיבת שירים. אברהם ראה את עצמו יהודי גאה ועיראקי פטריוטי. שיריו בשבח כשפחת המלוכה, ביורש העצר עבד אל-אללאה ובמלך הצעיר פיצל השני היו תוצאה של נאמנותו לעיראק ושראה במשפחת המלוכה את תקוותה של עיראק לשוויון בין העידות ושלטון פרלמנטארי צודק ודמוקרט, וחבר להם שירים בהזדמנויות שונות. מתוך חרדה לגורלם של היהודים הוא התכחש לציונות. אולם כשבגד העוצר העיראקי עבד אללילאה ביהודים לאחר מלחמת השחרור והמנוח שפיק עדס נתלה מול ביתו בבצרה, וממשלת עיראק גירשה את יהודי עיראק מהמשרות הממשלתיות, לא היה יכול משוררינו לשתוק עוד ובקר בחריפת את הממשלה העיראקית שהחליטה לבסוף לעצור אותו. למזלו מסר לו אחד מחבריו המוסלמים על ההחלטה והוא נמלט על נפשו לאיראן.

אברהם עובדיה הוא משורר, סופר ומבקר ספרותי. רבים משיריו ומאמריו בשפה הערבית פורסמו בעיתונות וחלק בשבועונים ובירחונים בעיראק, לבנון במצרים ואף בסוריה. הוא ראה את עצמו כמשורר פטריוט עיראקי יהודי. התעניינות בית המלוכה העיראקי בשיריו על המלך והעוצר ששודרו ברדיו העיראקי ופורסמו במקום בולט בעיתונות היומית הקנה לו מעמד רם ונחשב למשורר אריסטוקרטי מהמדרגה הראשונה. העיתונות הערבית האלקטרונית כנתה אותו לאחר הופעת מאמרו של כותב שורות אלו ב"אילאף" שמרכזו בלונדון והממומן על-ידי מיליונר סועודי:  "המשורר של עיראק של אז" ואחד המבקרים הידועים, חמזה אל-חסן הגולה בנורווגיה כינה אותו "היהודי היפה" וגדול המשוררים הכותבים במשקל ובחריזה בשפה הערבית.

הבמאי ג'ורג' עובדיה, אחיו הבכור, הפיק וביים באיראן ובישראל סרטים רומנטיים מלודרמטיים ששברו קופות, אולם המבקרים שסברו שסרטים אלו לא מתאימים לקהל "האירופי" הסנובי בקרו אותו בחריפות, ובלעג הציעו לצופים לבוא עם ממחטות רבות כדי לנגב את זרם הדמעות. סרטיו הסנטימנטאליים של ג'ורג' עובדיה חשפו את התהום התרבותי המפריד בין יהודי המזרח ליהודים אשכנזיים בכך שהוא שם את הדגש על סיפורי אהבה שנגמרו בטרגדיה או בסוף פתאומי משמח. הסרטים הכילו שירה סנטימנטאלית, מוזיקה מלנכולית וריקודי בטן סוערים שאליהם זרמו קהל רב של צורפים שעולמם נחרב בעליה ההמונית ומצא פורקן לצער הכמוס בליבו. ג'ורג' עובדיה נפטר לפני עשר שנים בחוסר כל ובלב שבור באחת מהשכונות העלובות של יפו. הוא חש שהוא היה נבגד על-ידי הממסד והתקשורת הישראלית.

אחיו אברהם עובדיה, שפר עליו מזלו. שיריו פורסמו בהבלטה בין השנים 1950-1940 בעיתוני עיראק ובעיתוני מצרים, כמו אל-כאתב אל-מצרי (הסופר המצרי) (ירחון של המלומד המצרי הרפורמי שאיבד מאור עיניו בילדותו וחניך הסורבון בפאריס, טאהא חוסיין מי שהיה רקטור האוניברסיטה המצרית (היום אוניברסיטת קהיר), ואל-כתאב (הספר) של עאדל ע'דבאן, ואל-ת'קאפה (התרבות), ועוד. כמו-כן פורסמו שיריו בעיתון הביירותי אל-אדיב (הסופר), בסוריה ובירחונים בטוניס ובירושלים העתיקה. בשיריו שהוקדשו למלך פיצל השני וליורש העצר עבד אל-אילאה, אנו מבחינים בראשית דרכו בנימה פטריוטית עיראקית ובגאווה במשפחת המלוכה.

לאחר הקמת מדינת ישראל והיחס העוין לו זכו היהודים ובמיוחד לאחר תלייתו של שפיק עדס באשמת מכירת נשק לישראל (1948), שינה עובדיה את גישתו ובשורה של מאמרים ושירים יצא למלחמה נגד המשטר העיראקי. כאשר נודע לו שהמשטרה עומדת לעצור אותו הוא ברח לטהראן. בשובו לבגדאד, לאחר כשנה, מצא עיראק שונה. המוסלמים החלו ברדיפות אחר היהודים, פוטרו ממקומות עבודה בשירות הציבורי, והותקפו והוכו ברחובות ולבסוף רכושם, עסקיהם וחשבונות הבנקים שלהם הוקפאו. בשלב זה הוא ברח שוב לאיראן ומשם עלה לישראל בשנת 1951.

בשיריו הוא האשים את המשטר העיראקי בכך שניסה לטשטש ולמחוק את ההיסטוריה של יהדות בבל, והשחית את קברי הנביאים וקברי אבות העדה, ובמיוחד את קבר האחים של קורבנות ה"פרהוד" הטבח של שנת 1941.

כאן בארץ כתב בעיתוני ההסתדרות כגון "אל-יום", "אל-אנבא", בשבועון "חקיקאת אל-אמר", "נמל חיפה" וכן ב"אל-מג'תמע" בעריכתו של המשורר והעיתונאי מישאל חדאד מנצרת. אמנם מצא עבודה מכובדת בתור קצין מכס בנחל חיפה ובגדה, אולם הוא נשאר חי בבועה העיראקית שלו, שומר על שפת הדיבור היהודית והעדיף את הלהג המוסלמי. הוא הקיף את עצמו בזמרים ומלחינים של קול ישראל ובמיוחד עם צאלח שבלי, יצחק אבו-אלעז, ונגנים מוכשרים כשהוא נהנה מידידותו המסורה של מפיק תוכניות הזמרה העיראקית שפי גבאי. הוא ניזון מזיכרונות העבר ששמר בקנאות בשירי הגעגועים שלו לימי הנעורים בעיראק שאהב, ומוציא את כעסו על השלטונות שרדפו אותו בגלל שהגן על הפטריוטיזם העיראקי נגד שלטונות הדיכוי ונגד יחסם האכזר והמנשל כלפי הקהילה היהודית והרדופות. הוא ברח כמה פעמים לאיראן לאחר שהוזהר אל ידי חברים מוסלמים נאמנים שעומדים לעצור אותו. ומאיראן עלה לישראל להתאחד עם משפחתו.

לאחר עלייתו ארצה המשיך לכתוב בשפה הערבית התקנית ומתוך נוסטלגיה הוא חיבר שירים בשפה הערבית המוסלמית העיראקית שהלחינו ושרו אותם טובי הזמרים והמלחינים של יהודי עיראק שעלו ארצה ושודרו ברדיו, בקול ישראל. הוא חי בישראל בבועה עיראקית מיוחדת שאליה השתייכו כל המשוררים והסופרים שהמשיכו עד יומם האחרון לכתוב בערבית, כגון יצחק בר-משה  וסמיר נקאש, והזמרים והמוזיקאים יוצאי עיראק שמצאו מקלט רוחני בשידורי ישראל בערבית בהנחיתו של מר שפי גבאי וב"חפלות" ובערבי ספרות במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה שיסד מר מרדכי בן-פורת, וע"י אגודת אח"י לקידום המחקר והיצירה שבראשה עומדת גב' נוזהת קצב וכן במועדונים של יוצאי עיראק ובמרכז לחקר תנועת המחתרת הציונית בירושלים מיסודו של מר אברהם כחילה. הם דברו ערבית, חברו את יצירותיה בשפה הערבית היהודית הבגדאדית, המשיכו ללבוש חליפות ועניבות, לבשל אותם תבשילים עיראקיים ולאכול אותם ממתקים ויסדו אימפריה של תעשיית אוכל וממתקים ומסעדות ובתי קפה בריכוזים של יהודי עיראק בישראל, בעיקר ברמת גן-והסביבה. האדוקים בקרב יהדות בבל בישראל דבקו באותן נעימות של התפילה והתאימו לחנים של גדולי הזמרים המצרים והעיראקים לזמירות והשבחות בשפה העברית.   הקיף את עצמו בעולם מיוחד משלהם.

בספרו  "בשדה הספרות הערבית, סופרים ומשוררים"  הוא לא הבדיל בין זהות הכותב ומוצאו. הוא כתב על סופרים ומשוררים יהודים, ערבים ודרוזים. הביקורת והכתיבה היו ללא משוא פנים תוך בחינת ערכם הספרותי בלבד. הוא ניסה בכל כוחו ומרצו להביע את שאיפתו לשלום ואחווה בין העמים, ופרסם בתחילת 1977 את קובץ שיריו "אחי, עוד השמש תזרח".

אברהם עובדיה הוא המשורר הפורה ביותר מבין המשוררים היהודים ששירתם נכתבה בערבית ספרותית, כתיבתו הפורייה הצטיינה במקוריותה ומתוך מגעים אישיים עם הסופרים והמשוררים והרבה לכתוב בתחום הפרוזה והביקורת הספרותית.

אברהם עובדיה פרסם 15 ספרים שברובם ספרי שירה. שניים יצאו לאור במצרים, ארבעה בבגדד ותשעה בישראל. כאות הוקרה על שירתו זכה אברהם עובדיה בפרס ראש הממשלה לכתיבה ערבית לשנת 2004.

ביום 31 בדצמבר 2006 נפרד מאתנו לעולמים אחרון המוהיקנים של השירה הערבית בישראל. ולמרות הביקורת שלו על המשטר העיראקי והיחס ליהודי עיראק חלם אברהם עובדיה לערוך ביקור בארץ שנולד בה, בילה את נעוריו, עיראק של חלומותיו. הידיעה על מותו הכתה גלים בירחונים העיראקיים. הוא הותיר את רעייתו ג'ולייט וארבעת ילדיו, עם נכדים ונינים.

יהי זכרו ברוך.

פרופסור שמואל מורה, יו"ר אגודת האקדמאים יוצאי בבל.

מבשרת-ירושלים, 11 בינואר, 2007.

***

 

העלייהלעילוי נשמתם של הרוגי המלכות בעיראק

ונשמתו של דניאל פרל, הי"ד, בן רות רג'ואן-פרל

מאת: פרופ' שמואל מורה

לחשה לי אימי: רודפים אותנו בעיראק

מכבר הימים!

וצר לנו כאן,

עד מתי נבליג לגויים?

לכן בוא, נעזוב, אנו עוד עולים!

*          *          *

כשהגענו למפתן, נשקנו את המזוזה

לפני שעלינו על כנפי הנשרים,

אז אמרה לי אימי: אל תתעצב אל לבך בני!

מי שלא חפץ בך, אל תחפוץ בו,

ומי שכורה לך בור,

הזהר ממנו, ואין בו אמון עוד,

ובעצב כבוש עזבנו ועלינו

יחד עם רות, אמו של דניאל פרל.

*          *          *

לפני שהלכה לעולמה,

לחשה לי אימי בלב שבור:

אני מתגעגעת לעיראק,

למשב הרוח של החדקל,

מלחשש אהבים לכפות התמרים,

אני מתגעגעת לבושם אדמתה,

לסוכות הענפים.

היה אם תבקר בעיראק,

בבוא הימים,

נשק את מזוזות בתינו

ואת שערי קברי נביאינו!

שאל בשלום שכנינו וידידינו,

ושכח את מה שעוללו לנו הערבים!

*          *          *

בחלומי הלילה, בקרה אותי אימי,

ולחשה בתוכחה:

"עוד לא ביקרת בעיראק, בני?

עוד לא נישקת את המזוזות?

ומה עם קברי הנביאים והצדיקים?

אמרתי מצטדק:

אימא! אני גם מתגעגע לשם!

אבל מה נשאר לנו בעיראק?

חוץ מחורבות וקברים?

הם לא חסו על בתינו

ולא על קבר האחים של פרעות חג השבועות

אפילו לא על קברי האבות

ולא על קברי הנביאים!

היום בעיראק, בכל צעד ושעל כורים יום- יום קברים!

וכבימי פרעה והמונגולים,

הרי בפרת ובחדקל,

זורמים דמעות ודמים!

התורן נשבר ונקרעו המפרשים,

ואיך לשם חוזרים?

אימא, הם כעת על נהרות בבל

בוכים ומקוננים,

אין להם מי שישיר להם משירי ציון!

אין עוד כינורות על הערבות שבתוכה

הרי לקחנו אתן לציון!

ומדוע אבקר בבבל השדודה?

הרי שם משספים מוסלמים את גרונם של מוסלמים!

כפי שעשו לדניאל פרל!

אז מה יעשו לנו אנו היהודים?

הלא שמעת מה עוללו לקברי הרוגי המלכות

ולנסיך שלנו, לדניאל פרל?

אימא! את מי אבקר?

ומדוע אבקר?

הרי אנו יהודים!

והם מוסלמים שערפו את ראשו

של דניאל פרל!

            *          *

אבינו שבשמיים,

צווית עלינו לא לשמוח בנפול אויבינו!

האם מצווה זאת חלה

גם על הפורעים בפרהוד

ועל רוצחיו של דניאל פרל?!

ירושלים, כד בטבת, תשמ"ז  / 14 בינואר, 2007.

 

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.