מי קובע מהו מזרחי: מחשיבה על היחיד, לחשיבה על הקולקטיב

 

"כבר מאה שנה "מיוצר" הגבר המזרחי בתרבות הישראלית כתוקפן, גס בור ועילג" (עמ' 207).

           החוקר, דן אוריין, בספרו דרמה טלווזיונית דן בהתקבלות דמותו של אלי מנשה בסדרת הטלוויזיה בנות בראון. את הסידרה כתבה הסופרת והתסריטאית עירית לינור. דן אוריין טוען כי, דמותו של אלי מנשה משמרת חלק מהמאפיינים הסטריאוטיפיים של היהודי המזרחי, אך דמותו גם מלמדת גם על שינוי משמעותי במקומו של המזרחי בחברה הישראלית. ראשית הוא מביא את הטענות של סמי סמוחה ושל קציעה אלון לגבי הסטריאוטיפיות של הדמות. לאחר מכן הוא מציע אפשרויות פרשניות אחרות:

  1. רדיפת-בצע  – לינור מאפיינת את אלי מנשה כרודף בצע ערמומי, אבל בתסריט נמצא כי הרצון להתעשרות  מהירה משותף לכל תושבי הכפר (עמ' 208).
  2. קסם – אחד הטכניקות לאפיונה של דמות היא על ידי השוואה בינה ובין דמויות שיש ביניהן מהמשותף. לינור מציבה לצדו של אלי מנשה שלושה צעירים אחרים (עמ' 208). בעולמה של הסדרה בולט אפוא אלי מנשה ביכולתו ובקסמו (עמ' 209).
  3. טיפוס – בתחילה נזקקת עירית לינור לסטריאוטיפ, אבל ככל שהעלילה מתקדמת הדמות "מתעגלת" וגם משתנה איפיונה (עמ' 210). אלי מנשה הוא נציג של המעמד הבינוני המזרחי החדש שמאפיינת אותה הטרוגניות, שמעבר להשתייכות העדתית (שם). אין בו את אותה אלימות פיסית המיוחדת לקזבלן. הוא בעל טעם שונה מזה של תושבי הכפר בריהוט ובלבוש. המסורתיות שלו, אינה מוצגת כנלעגת, אלא כמתאימה לנסיבות לפחות כמו "רומן רוסי" – חומר הקריאה של חלי (חברתו) (עמ' 210).
  4. משחק – גולן אזואלי, כותב כי הוא בתחילה נרתע לשחק דמות מזרחי מושחת, אבל ככל שהוא קרא את התסריט, הוא הבין כי הדמות התאהבה במקום ובאנשים. והוא מציין גם את אהבתה של עירית לינור לדמות הזו. והוא מציין שרק ככוחנית,  יכול להציל, דמותו של אלי מנשה, להציל את המושבניקים מחורבן כלכלי וכך הוא הופך לחלק ממשפחת בראון (עמ' 211).
  5. פלילים – אלי מנשה מואשם בפלילים, אך לבסוף הוא יוצא מתוכה ללא נזק. ההסתבכת חושפת אצל אלי מנשה חשדנות ותודעת אפליה, שיש לה על מה לסמוך. אך הוא אינו בעמדת חולשה. (עמודים 211-212).
  6. התקבלות – הסדרה התקבלה בצורה נלהבת אצל הצופים. רובם לא עסקו במזרחיות של אלי מנשה, אלא בנושאים אחרים (עמ' 212). בין הכותבים בתגובות באתר של הסדרה, היו רבים שערערו על כך שהסדרה הציגה את אלי מנשה בצורה סטריאוטיפית (שם).
  7. אינטרטקסטואליות – אלי מנשה רחוק מדמות של קזבלן או סאלח שבתי. הוא קרוב יותר ללופאחין במקומו העלילתי, בעיצובו ובמצבו החברתי. הוא, מצדו, משנה אך במעט ממנהגיו כדי להיקלט בכפר האשכנזי, ונדמה שהכפר הוא זה שמסתגל אליו (עמ' 213). סיפור האהבה הטלווזיוני מסתיים בסוף טוב המתאים לסיפורי אהבה טלווזיונים הפונים לקהלים רחבים, והוא מבשר על השינוי החברתי, שאלי מנשה, נציג הבורגנות הישראלית החדשה, הוא נציגו (שם).

מיהו מזרחי: דיון במסקנות של דן אוריין

       אני רוצה לדון במסקנות של דן אוריין, על מנת לבדוק את מסקנות הבחינה שלו את דמותו של אלי מנשה.  במהלך הדיון על המזרחיות של אלי מנשה, דן אוריין מנסח את הקביעה הראשונית כי דמות זו היא דמות העונה לסטריאוטיפ המזרחי. אך, אנו חיים במדינה ליברלית, אשר לא מוכנה להתייחס לקטגוריה המזרחית, כקטגוריה קולקטיבית. גם כשהמדינה ביקשה להביא יוצרים מזרחים, לתוך עולם היצירות הספרותיות הנלמדות בבית ספר, היא אינה הכירה באופן רשמי בקטגוריה המזרחית. קטגוריה זאת הייתה מאלצת אותה לשנות לא רק את זהותה, אלא גם את הדרך בה היא מחלקת את המשאבים ואת הסטטוס החברתי בישראל. כך, שכל הדיון של דן אוריין בדמות המזרחית שייצג אלי מנשה, נעשית בתחומי החברה האזרחית, התרבות והאוניברסיטה. והיא לא מקבלת גושפנקא מהמדינה, ככזאת אשר יכלה לשנות שינויים משמעותיים בחברה. מתוך מסקנה זו, נגזרות השלכות רבות על רבות ממסקנותיו. ועם זאת, אני מסכים עם חלק מקביעותיו.

         האם אנו יכולים לדון בדמויות בסדרות טלוויזיה, מבלי לדון במקומה של המדינה ביצירת הסטריאוטיפים. האם הדיון שלנו, ביחיד, מבלי לדבר על מי יוצר את היחיד, הוא דיון לגיטימי. שאלות אלו, איפיינו את המעבר מהחשיבה המודרניסטית לחשיבה הפוסטמודרנית. שכן החשיבה המודרנית התייחסה אל היחיד כאל יחידה אונטית, שאותה ניתן לבודד ולהתחקות אחרי מחשבה. החשיבה הפוסטמודרנית אינה מוכנה להתייחס ליחיד, מבלי להכיר בהיררכיות הגזעיות, אתניות, מגדריות, מעמדיות, לאומיות, המיניות ואחרות המייצרות אותו. על הדיון בסדרת הטלוויזיה, לדון במיקום של עירית לינור. וגם לדון בדרך שבה "נוצרו" הצופים בסדרה, בתוך חברה שבה עדיין מתרחש דיכוי פוליטי, תרבותי וכלכלי למזרחים.

       האם עירית לינור, כמייצגת של עולם הדיעות האשכנזי, יכולה לדון במזרחים, בסדרת טלוויזיה, כשהטלוויזיה עצמה, עדיין חלק מהדיכוי של המזרחים בישראל. ישנן למשל, תוכניות טלוויזיה בפריים-טיים, שעדיין לא מחזיקות בכותבים מזרחים בצוות הכותבים שלה. ישנו עדיין תהליך של הדרה של דוברי "חית" ו"עין" מהגשת מהדורות חדשות ועוד. ניתן אף לראות דיון שונה בין עיתונאים אשכנזים המראיינים מזרחים, לבין אלו המזרחים המראיינים מזרחים.

     בנוגע לאפיון הטיפוס, אני חושב ש"רומאן רוסי" של מאיר שלו, עדיין מקבל עדיפות על כל מנהג דתי בחברה. ובשכל כך, אלי מנשה מוצג כבעל מאפיינים סטריאוטיפיים דתיים גרועים יותר מה"אמונה" של חברתו ב"חילוניות". ראינו שעד מערכת הבחירות האחרונות, הייתה מפלגה שחרטה על דגלה את שינאת ש"ס. יתרה מכך, החברה בישראל עדיין אירופוצנטרית בתפיסותיה וקשה עדיין לומר שמקום הדת, מקבלת מקום שווה לתרבות המוצא האירופית ומושאיה.

     הניסיון לאפיין את המזרחי ככוחני ולהראות שרק הוא יכול להציל את המושבניקים, אותה "קריאה" שהוצבה על ידי גולן אזולאי, השחקן המוכשר, ששיחק בתפקידו של "אלי משנה, לא עובד. משום, שאנו עדים עדיין, למאפיינים של פחד עצום מדמויות מזרחיות, בין אם מבקשות להיות ראש ממשלה (כמו עמיר פרץ במערכת הבחירות של 2006), או אם חוצות את הגבול ונפגשות עם זביידי (כמו טלי פחימה). הקריאות הכוחניות הפוחדות מדמות המזרחי עדיין מקננות בציבור (באופן כפול גם אצל המדכאים וגם אצל המדוכאים) וזאת משום שהחברה מעולם לא פנתה וניסתה לייתר תוכניות לימוד מתאימות להלחם בגזענות. בניגוד, למדינת ארה"ב שבה ישנן תוכניות לימוד המבקשות להלחם בגזענות האנטי-שחורה ומכירה במצב הגזעי, בישראל אנו רחוקים שנות אור מהכרה בקולקטיבים האתניים השונים.

     בנוגע להסתבכות בפלילים, אנו עדים עדיין לתופעה שמתרחשת מחוץ לטלווזיה של מערכת צדק מושחתת ומפלה. הדוקטורט של ויקי שירן, שאותו היא כתבה בארה"ב הצביעה שישנה אפלייה עמוקה במערכת הצדק בישראל כלפי המזרחים. כך שאם דמות מזרחית, מואשמת בפלילים בסדרה טלווזיונית, היא מסתירה הבנייה חברתית שמכניסה את המזרחי לתפקיד הפושע, הסורר.

      בנוגע להתקבלות הסדרה, ובכן אין שום דרך לבדוק התקבלות על פי תגובות באינטרנט ובפורומים שונים. וזאת, לא משום שאין אנו מאמינים לדברי המגיבים. אלא כי, אלו נמצאים בחברה, מדינה, וספירה ציבורית המכירה רשמית במושג מזרחים. ובשל כל, ישנה הכחשה עמוקה לגבי הקטגוריה המזרחית ומקורותיה ומיקומה אל מול ערכי צדק, מוסר ושוויון חברתי.

         בשנת 2004, היינו עדים למדיניות כלכלית וחברתית ניאו-ליברלית, שדרדרה את מצב מעמד הביניים והנמוך המזרחי. יתרה מכך, ישראל לא באמת יצאה מהמיתון, אליו היא נכנסה בשנות השבעים. במצב שכזה, הצבעה על מעמד בינוני מזרחי, כאל בורגנות ישראלית, היא השוואה שגוייה. לא רק שההתעשרות של הקיבוצים והמושבים לא נעצרה, במובן מסויים, אחרי ייעוד הקרקעות (הרבה מהקיבוצים התעשרו). גזל הקרקעות והפיכתן לקרקע מסחרית נעצרה, אך ורק בגלל בג"ץ הקרקעות של הקשת הדמוקרטית המזרחית. אך עד היום מחזיקים המושבים והקיבוצים בהון ובאדמה כמשאב, ואף אושרו להם לא פעם טובות הנאה, בדמות מחיקת חובות. ילדיהם מקבלים נחלות, על פי העקרון המריטוקרטי המפלה את המזרחים. אלו החיים בשכונות עוני ובעיירות פיתוח לא מקבלים משאבים דומים, לאלו החיים בקיבוצים ובמושבים. על פי בסיס זה, אני מערער על ההנחה כי אלי מנשה הוא דמותה של הבורגנות המזרחית החדשה. שכן, אין הוא יכול (מבחוץ למדינה) לסמן שינוי אמיתי בחברה בישראל.

המאמר נכתב לקראת סוף שנת 2005, וגירסא שלו אמורה להופיע בכתב-העת "מאזניים" – חשוב לי לציין כי כיום אני לא ממש מסכים עם חלק מהמסקנות שלו.

 

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ will be published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

%d בלוגרים אהבו את זה: