האוטוביוגרפיה של מלקולם איקס

הדברים נכתבו בהשראת עבודת התזה שלי (גלגלו למטה) : המשמעויות הנרטיביות והמיתיות של הופעת דמותו של מלקולם איקס בסרטו של ספייק לי (1992) / מאת מתי שמואלוף ; בהדרכת מיכל סובל, ‫ עבודת גמר–אוניברסיטת חיפה, החוג להיסטוריה כללית, 2006.The cultural and mythical meanings of the appearance of the character of Malcolm X in Spike Lee movie (1992

The Autobiography of Malcolm X : As Told to Alex Haley

הדימוי של מלקולם איקס: בין האוטוביוגרפיה לבין הסרט

האוטוביוגרפיה של מלקולם איקס

מלקולם איקס הגיע לפרסום רחב בחברה האמריקאית בעקבות היותו הדובר ואחד החברים המרכזיים של תנועת "אומת–האיסלאם" (Nation of Islam). הוא התוודע לתנועה בזמן שהותו בכלא, לקראת סוף שנות החמישים, שם הוא גילה את הערך המשחרר של החינוך ואת המסר המעצים של "אומת–האיסלאם" ומנהיגה אליז'ה מוחמד.
לאחר השתחררותו מהכלא הוא הפך, כאמור, לדובר ושר בכיר בתנועה. בשל כשרונותיו, הוא הצליח להרחיב את התנועה ואף הקים מסגדים בערים מרכזיות בארה"ב. היכולות הרטוריות המדויקות שלו ומסריו החריפים הביאו לכך, שאפילו יריביו בשיח הציבורי הכירו בכשרונותיו. הקהל העיקרי שלו כוון אל האדם הקטן שברחוב וגם אל השחורים שנמצאו בתחתית הסולם החברתי.

הסופר אלכס היילי (מחבר "שורשים") ומלקולם איקס התוודעו אחד לשני בשל ראיון שנתן האחרון לעיתון. מלקולם איקס הסכים לראיון עם אלכס היילי, רק אחרי שמנהיג תנועתו, אליז'ה מוחמד נתן אישור לכך. המפגש העוצמתי בין השניים הוליד את ההצעה של אלכס היילי למלקולם איקס, כי הוא יכתוב את האוטוביוגרפיה שלו. בתחילה, מלקולם איקס ואלכס היילי חתמו על חוזה, כי הרווחים מהאוטוביוגרפיה יעברו למסגד מס' 2 של התנועה. מלקולם איקס אף ביקש להקדיש את האוטוביוגרפיה למנהיגו הרוחני אליז'ה מוחמד. ההסכם בין מלקולם איקס לבין אלכס היילי העניק למלקולם איקס את השליטה על מה ייכנס לאוטוביוגרפיה ומה לא ייכלל בה.

אלכס היילי כתב במחברותיו את השיחות שהוא קיים עם מלקולם איקס וערך אותן בסופו של דבר לביוגרפיה של איקס (שכונתה בהסכמה בין השניים כ"אוטוביוגרפיה"). ב–12 בחודש מרץ 1964 בישר מלקולם איקס במסיבת עיתונאים במלון פארק שרתון בניו יורק על פרידתו מתנועת "אומת–האיסלאם". במהלך חודש אוקטובר 1964 ביקש מלקולם איקס מאלכס היילי לשנות את החוזה וביטל בעצם את השתתפות "אומת–האיסלאם" ברווחים העתידיים.
לאחר חזרתו מעלייה לרגל (חאג') בעיר מֵכָּה (Mecca) וסיור במזרח התיכון ובאפריקה ביקש מלקולם איקס לעדכן את האוטוביוגרפיה, שכבר הייתה בשלבי עריכה והקדיש אותה לאשתו בטי שאבאז ולא למנהיגו המסורתי האיסלאמי. הפרידה מתנועת "אומת–האסלאם" וההכרות המחודשת של מלקולם איקס עם העולם הערבי והאפריקאי, כולל החוויה הדתית העזה עיצבו מחדש את פני האוטוביוגרפיה והפכו אותה לעוצמתית. אלכס היילי מספר שאיקס ביקש לשנות את הפרקים הקודמים, אך הוא ייעץ לו להשאיר אותם כפי שהם, על מנת לשמור על האלמנט הדרמתי. מלקולם איקס חשב ולבסוף הוא הסכים לכך.

בינואר 1965 נערכה הפגישה האחרונה בין היילי לבין איקס. מלקולם איקס אמר לאלכס היילי, בתקופה האחרונה של חייו, כי הוא שומר חלק מהחומרים לספר משלו, אך פרטים ספרותיים אלו לא פורסמו מעולם. ב-21 פברואר 1965 מלקולם איקס נרצח בידי מוסלמים שחורים שהיו חברים בתנועת "אומת איסלאם" ועד היום ישנה תעלומה לגבי מעורבות הפ.ב.א בפרשה.

מלקולם איקס – הסרט

בתחילת שנות התשעים ספייק לי, במאי קולנוע עצמאי שחור, לקח על עצמו לעבד את האוטוביוגרפיה הקאנונית של מלקולם איקס לסרט ביוגרפי קולנועי באולפני וורנר ברוס. ספייק לי ביים עד לסרט זה חמישה סרטים שהפכו אותו לבמאי השחור המצליח ביותר בתקופתו.

ספייק לי החליט להשתמש בשיטות אגרסיביות על מנת להעצים את כוחו הקולנועי אל מול האולפנים, שלא הבינו מה חשיבות דמותו של מלקולם איקס לקהל השחור. ספייק לי החל לחבוש את כובע הבייסבול הנושא את סמל האיקס. הוא גם פנה למייקל ג'ורדן, השחקן השחור האלמותי, שהסכים לחבוש את הכובע.  צעד זה, לא רק הבטיח את פרסום המוצר, שהפך למוצר המבוקש של אותה השנה (1991), אלא הוא גם הטביע בתודעת הקהל הרחב את סמלו של איקס.

כאמור השיווק האגרסיבי של ספייק לי נשא פרי מהר מאד ובהצלחה מרובה. הסמל של איקס הוטבע על כובעים שהגיעו לכל פינה בעולם, אנשים רבים חבשו את הכובעים, ללא ידיעה כלל מי היה מלקולם איקס ומה היה סיפורו.

הסרט הביוגרפי של ספייק לי וגם הסימפולים הנרחבים שנעשו לנאומיו על גבי וידאו קליפים של אמני היפ–הופ מרכזיים ואלבומים יצרו את המונח: Malcolmania. כך, בשנים שבין 1992 לבין 1993, היו פוסטרים, כוסות קפה, צ'יפסים, חולצות טי–שירט ואפילו הנשיא ביל קלינטון יצא לג'וג'ינג עם חולצת איקס. בחדשות רשת CBS העריכו, באותה התקופה, כי השוק המסחרי של מוצרי איקס הוערך במחזור שנתי של 100 מיליון דולר והוא הפך מגיבור שחור, לאליל של המיינסטרים האמריקאי. בשנת 1993, בעקבות גל הפירסום של הסרט של ספייק לי, האוטוביוגרפיה של מלקולם איקס חזרה לרשימת רב המכר של העיתון "הניו יורק טיימס".

המשורר, המחזאי והאינטלקטואל השחור אמירי ברקה (Amiri Baraka) עמד בראש קבוצה בשם "החזית המאוחדת לשמר את זכרונו של מלקולם איקס והמהפכה התרבותית. קבוצה זו שלחה מכתב מחאה על כוונתו של ספייק לי לביים את הסרט. הקבוצה טענה כי ספייק לי ניכס, צמצם והשטיח את זכרונו של מלקולם איקס. אמירי ברקה טען כי ספייק לי לא יכול לביים את הסרט על דמותו של מלקולם איקס, משום שהטקטסים הקולנועיים, הקליפים והפרסומות שלו הם סוג של קריקטורות לפוליטיקה והאמנות המהפכנית של שנות השישים. אמירי ברקה טען כי ספייק לי נכשל בהבנת האספקטים הסוציאליסטים של הלאומיות השחורה, לטובת קידום חזון קפיטליסטי, שהדגיש גאולה דרך רווח פיננסי אישי.

בטווח הקצר ספייק לא יכול היה לסבול את תקרת הזכוכית של מעמדו כקולנוען שחור. הוא תפס את תעשיית הקולנוע כ"לבנה" – ככזו אשר לא נותנת ביטוי מלא לזהות השחורה הן במובן המעמדי, התרבותי והפוליטי והן במובן המבני של ייצוג השחורים בתעשיית הקולנוע. לכן הוא בחר להפוך את דמותו ההיסטורית של מלקולם איקס לסמל שיווקי על כובע בייסבול. מהלך זה השפיע באופן אקוטי על הצלחת סרטו ועוצמתו ככוכב על שחור. בטווח הארוך השפיעה הביקורת של אמירי ברקה על ספייק לי, משום שהיא יצרה משקל עצום של אחריות על גבו של ספייק לי. יתרה מכך, הדיון המתמשך של אמירי ברקה עם ספייק לי, על גבי הבמות השונות, הביאו לתודעה האמריקאית בכלל והתודעה השחורה בפרט את מגוון הקולות שביקשו להעצים ולחזק את הקהילה השחורה ולייצא את מסריה.
 

האוטוביוגרפיה של מלקולם איקס – תרגום ארבעת הדפים הראשונים

 
סיוט
לילה אחד,  בזמן שאימי נשאה אותי בתוך רחמה, היא ספרה לי, שרוכבים עטויי מסכת הקו קלאס קלאן, רכבו אל מול ביתנו ששָכַן בעיר אומהה, במדינת נברסקה. הם הקיפו את הבית והציגו באגרסיביות את הרובים ואת האקדחים שלהם, ובקשו בצעקות שאבי ייצא מהחוצה. אימי נגשה לדלת הקדמית של הבית ופתחה אותה. היא נעמדה במקום כזה שהם יכלו לראות שהיא במצב של היריון מתקדם, ואמרה להם שהיא נמצאת לבד בבית ביחד עם שלושת ילדיה הקטנים, ושאבי עזב את ההבית להטיף במילווקי. אנשי הקלאן איימו בצעקות והזהירו אותה שכדאי לנו לעבור מהעיר משום "הנוצרים הלבנים הטובים" לא התכוונו להסכים עם העובדה שאבי "מפיץ צרות" בקרב השחורים "הטובים" מהעיר אומהה, עם ההטפות שלו על "חזרה לאפריקה" שיצאו מבית מדרשו של מרקוס גארבי.

אבי, הכומר ארל ליטל, היה כומר[1]בפטיסטי. מנהל מסור לארגון ה-U.N.I.A של מרקוס גארבי (Universal Negro Improvement Association – האגודה העולמית לקידום זכויות הצבעוניים). עם העזרה של תלמידים בדמות אבי, גארבי הרים מתוך המשרדים המרכזיים בהארלם בעיר ניו-יורק את הדגל של טוהר הגזע-השחור והאיץ בהמון השחור לחזור למולדת האבות האפריקאית שלו-תכלית זו עשתה את גארבי לאיש השחור השנוי במחלוקת ביותר על פני כדור הארץ.

בעוד אנשי הקלאן ממשיכים לצעוק לעברינו את איומיהם, הם דרבנו את סוסיהם ודהרו מסביב לבית, כשהם מנתצים את כל שימשות החלונות עם קתות רוביהם. אחר כך, באותה פתאומיות שאיפיינה את בואם, הם דהרו חזרה אל תוך האפילה, כשלפידיהם רושפים.

כשאבי חזר לבית הוא רתח. הוא החליט לחכות עד שנולדתי – תקופה לא ארוכה מאותו אירוע – ואז המשפחה עברה דירה. איני בטוח מדוע הוא לקח את ההחלטה הזאת, היות והוא לא היה שחור מפוחד, כמו רוב השחורים בתקופתו, וכמו רבים, אשר פוחדים גם בימינו. אבי היה אדם גדול, בגובה של 1.95 מטר, מאוד שחור. הייתה לו רק עין אחת. לעולם לא אדע כיצד הוא איבד את עינו האחרת. הוא הגיע מריינולדס, ג'ורג'יה, ושם הוא עזב את בית הספר אחרי סיום הכיתה השלישית או הרביעית. הוא האמין,  כפי שגם מרקוס גארבי האמין, שחופש, עצמאות וכבוד-עצמי לעולם לא יושגו על ידי השחורים באמריקה ולכן השחור צריך לעזוב את אמריקה לאדם הלבן ולחזור לאדמה המקורית האפריקאית שלו. אחת הסיבות שבגינן אבי החליט לסכן ולהקדיש את חייו לעזור להפיץ את התורה הזו בקרב עמו, הייתה שהוא חזה במוות האָלים של ארבעה מתוך ששת אחיו. שלושה מהם נהרגו על ידי האדם הלבן, ואחד מהם אף נרצח תוך כדי לינץ'. מה שאבי לא יכל לדעת אז, היה שמתוך השלושה הנותרים, כולל הוא עצמו, רק אחד, דודי ג'ים, מת במיטתו מוות טבעי. מאוחר יותר, שוטרים לבנים מהצפון ירו בדודי אוסקר. ואבא שלי לבסוף, גם הוא עצמו, מת בידי האדם הלבן.

תמיד האמנתי שגם אני אמות כתוצאה מאלימות. עשיתי את כל מה שיכולתי כדי להיות מוכן לכך.
הייתי הבן השביעי של אבי. היו לו שלושה ילדים כתוצאה מנישואים קודמים – אֵלָה, אֵרל ומֶרי, שגרו בבוסטון. הוא הכיר והתחתן עם אימי בפילדלפיה, היכן שבנם הראשון, אחי החורג "הבכור", וילפרד נולד. הם עברו מפילדלפיה לאומהה, ושם נולדו הִילְדָה ופילברט.

הייתי הבא בתור. אימי הייתה בת עשרים ושמונה כשנולדתי בתשע עשרה בחודש מאי, 1925, בבית חולים באומהה. אחר כך עברנו למילווקי, היכן שרג'ינלד נולד. מיָלדות, הוא סבל מבקע שהפך אותו לנכה פיזית עד ליומו האחרון.

אימי, לואיז לִיטֵל, שנולדה בגרנדה, איי הודו המערבית[2], נראתה כמו אישה לבנה. אביה היה לבן. היה לה שיער שחור חלק והמבטא שלה לא נשמע כמו זה של השחורים. אני לא יודע כלום על האבא הלבן הזה שלה, חוץ מהבושה שלה כלפיו. אני זוכר אותה אומרת, שהיא שמחה שהיא לא ראתה אותו מעולם. כמובן, בגללו קיבלתי את הגוון החום-אדום "המריני" של עורי וגם של שיערי. היתי הילד הבהיר ביותר במשפחה שלנו. ("כשיצאתי" לעולם, מאוחר יותר, גם בבוסטון וגם בניו יורק, מצאתי את עצמי (3) בקרב אותם מיליוני שחורים שהיו מספיק משוגעים להרגיש שזה סוג של סמל סטטוס להיות בעל תרכובת בהירה – שאם נולדת כך, היית מבורך במזל. אבל, עדיין מאוחר יותר, למדתי לשנוא כל טיפה מדמו של האנס הלבן אשר הייתה בתוכי.)

משפחתנו נשארה רק לתקופה קצרה במילווקי, משום שאבי רצה למצוא מקום שבו הוא יכול היה לגדל את האוכל שלו ואולי גם לבנות עסק. תורת הידע של מארקוס גארבי דרשה לפתח עצמאות מהאדם הלבן. אחר כך עברנו ליד לנסינג, מישיגן. אבי קנה בית, ומהר מאוד הוא שוב עלה על המסלול שלו והטיף כמטיף חופשי בתוך כנסיות בפטיסטיות שחורות, ובמשך שאר השבוע הוא היה מסתובב ומפיץ את בשורת מרקוס גארבי.

הוא החל לחסוך לקניית אותה חנות, עליה הוא חלם, כאשר, כמו תמיד, כמה שחורים טיפשים מהסוג של "הדוד תום" החלו להפיץ סיפורים על אמונותיו המהפכניות לתושבים הלבנים המקומיים. באותה התקופה, האיומים "לסלק אותו מחוץ לעיר" הגיעו מחבורה מקומית רווית שינאה שנקראה "הליגיון השחור". הם לבשו גלימות שחורות במקום אלו הלבנות. מהר מאוד, כמעט לכל מקום אליו הגיע אבי הגיעו גם הליגיונרים השחורים וכינו אותו כ"שחור תופס תחת ששכח את מקומו"  וכל זה בגלל שהוא רצה לרכוש חנות, בגלל שהוא חי מחוץ למחוז השחור בלנסינג ובגלל שהוא הפיץ חוסר נחת וניכור בקרב "השחורים הטובים".

כמו באומהה, אימי שוב נכנסה להיריון, הפעם עם אחותי הצעירה ביותר. מהר מאוד אחרי שאיבון  נולדה הגיע הלילה המסויט של שנת 1929, שהיה הזכרון הכי מוקדם וחי שלי. אני זוכר שהתעוררתי לפתע לתוך מבוכה מפחידה של יריות אקדח וצעקות ועשן ולהבות. אבי צעק וירה לעבר שני האנשים הלבנים שהציתו את האש וברחו. הבית שלנו בער מסביבנו. זזנו, התנגשנו, נחבטנו, נפלנו אחד על השני בניסיוננו להימלט. אימי, עם תינוקה בידיה, הופיעה בחצר הבית וניצלה ממש ברגע האחרון לפני שהבית התרסק במטר ניצוצות. אני זוכר שהיינו מחוץ לבית בלילה בתחתונים שלנו בוכים ומייללים עד צאת נשמתנו. המשטרה הלבנה והכבאים הגיעו ונעמדו מסביב והביטו כיצד הבית נשרף עד עפר.

אבי שכנע בהצלחה כמה מחבריו להלביש ולארח אותנו בצורה זמנית. אחר כך הוא העביר אותנו לבית אחר שנמצא בפרברי (4) מזרח לנסינג. לפי הקודים ההתנהגותיים של מזרח לנסינג, בימים ההם שחורים לא הורשו להסתובב אחרי החשיכה בחוץ. זהו המקום שבו אוניברסיטת מישיגן ממוקמת; סיפרתי את כל זה לקהל סטודנטים כשדיברתי שם בינואר, 1963 (ושם גם נוצר האיחוד הראשון, אחרי תקופה ארוכה, עם אחי הצעיר רוברט, ששהה שם בזמן לימודיו לקבלת תואר מתקדם בפסיכולוגיה). סיפרתי להם כיצד מזרח לנסינג הציקה לנו כל כך, עד ששוב נאלצנו לעבור מביתנו, והפעם לתוך אזור כפרי, שנמצא שני מיילים מחוץ לעיר. בדיוק שם, אבי בנה בנה לנו, בשתי ידיו בלבד, בית שכלל ארבעה חדרים. שם התחלתי באמת לזכור דברים – הבית שבו התחלתי להתבגר.
אחרי השריפה, אני זוכר שאבי הצטווה לבוא לחקירה במשטרה, לראות אם היה ברשותו אישור החזקה באקדח שבו הוא ירה באנשים הלבנים שהציתו את האֵש. אני זוכר שהמשטרה תמיד עצרה  ליד ביתנו לרחרח, "סתם לבדוק דברים" או "לחפש אחרי אקדח." האקדח אותו הם חיפשו – ובעצם לא מצאו מעולם ושאותו הם מעולם לא היו מאשרים – נתפר בתוך תוכה של כרית. למרות הכול רובה ה-22. של אבי ורובה הציד הוחזקו לראווה בחוץ; שכן כולם החזיקו בהם לצוד ציפורים וארנבים וציד אחר.Louise Norton

אחרי זה, הזכרונות שלי שאובים בעיקר מהחיכוכים בין אבי ובין אמי. נראה כי הם נמצאו תמיד בסוג של מחלוקת. לפעמים אבי היה מכה אותה. אולי היה לזה קשר לעובדה שאימי הייתה משכילה. איני יודע היכן היא רכשה אותו. אבל אישה מחונכת, אני מניח, לא יכולה הייתה להתגבר על החשק לתקן אדם לא מחונך. מדי פעם, כשהיא החליקה את המילים הללו לעברו הוא היה אוחז אותה.

אבי היה גם תוקפני כלפי כל הילדים שלו, מלבדי. את הילדים הבוגרים יותר הוא היה מכה כמעט בפראות, במידה והם שברו את אחד מחוקיו – והיו לו כל כך הרבה חוקים, שהיה מאוד קשה לדעת את כולם. כמעט כל המכות שאני קיבלתי הגיעו מאימי. הרבה פעמים חשבתי לעצמי מדוע. למעשה האמנתי שאבי, למרות שאחז בדעות אנטי-לבנות, סבל משטיפת המוח שנעשתה לאדם השחור על ידי האדם הלבן עד כדי כך שהוא נטה להעדיף את בהירים יותר, ואני הייתי הילד הבהיר ביותר שלו. בימים ההם באופן כמעט אינסטיקטיבית רוב ההורים השחורים נטו להתייחס לכל ילד בהיר יותר בצורה טובה יותר מאשר לכהים יותר.

 התרגום מאנגלית: מתי שמואלוף (2006).


[1]  במקור נכתב "Minister" ובחרתי לתרגם את שם העיסוק לכומר.[2]  לואיז ליטל (אשתו השנייה של אביו של מלקולם איקס) נולדה בשנת 1900 בגרנדה. בספר מצויין השם של המושבה הבריטית שגרנדה הייתה חלק ממנה באותה תקופה (British West Indies ) ותרגמתי את השם לאיי הודו המערביים.

לקריאה נרחבת ראו:

מלקולם אקס: "מהפכה היא כמו שרפה ביער", מאנגלית: רעיה ג'קסון (שהוסיפה הערות), ערך: ראובן מירן,הוצאת נהר ספרים 2010, 241 עמ'

את האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס קיבלתי מחבר שהיגר מישראל לארה"ב. הוא רצה שאלמד על המורכבות של היחסים בין היהודים לשחורים. לדעתי הוא חש כעס על האמירות הכוללניות של אקס כלפי היהודים.קראתי את הספר והתלהבתי כל כך, שמצאתי את עצמי מסיים תזה בהצטיינות על היחס שבין האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס לבין הביוגרפיה הקולנועית שעיבד הבמאי ספייק לי. מצאתי שהביטוי של אקס כלפי הקהילה היהודית היה ביטוי גם לדיאלוג ולא רק לסגירות. היכולת של אקס להשתנות במשך שנות פעילותו ולגבש תודעה רדיקלית, מזכירה לא מעט הוגים יהודים שחיו כמיעוט בתוך רוב, ובשל היותם נרדפים נאלצו לנוע כל הזמן ולהשתנות, והפריווליגיה של שייכות והגמוניות נשללה מהם.

לצורך כתיבת התזה קראתי ספרים רבים על התרבות השחורה. לצערי לא מצאתי הרבה ספרים בעברית על תרבות זאת, הן האמריקאית והן האפריקאית. לידתה של הוצאת נהר ספרים הביאה גשמי ברכה למדבריות השחונות, וכך בורכנו באוטוביוגרפיה "עבד אמריקני, סיפור חייו של פרדריק דאגלס", "אני נכון למות" של נלסון מנדלה ועוד. (גילוי נאות: ספר שירי האחרון התפרסם בהוצאת נהר ספרים).

מלקולם אקס היה 'האחר' של החברה האמריקאית הלבנה בשנות השישים. ה"טרוריסט", המאיים, ה"שונא". עד לפרסום האוטוביוגרפיה (1965) שנכתבה ביחד עם הסופר הידוע ועטור הפרסים אלכס היילי (כותב הרומן הידוע "שורשים" בשנת 1976, שהעיבוד הטלוויזיוני שלו שבר שיאים של רייטינג).

לא הרבה ידוע על חייו האישיים. האוטוביוגרפיה שלו נפתחת ברצח אביו בידי גזענים לבנים ובסיום הפרק הראשון נמנעים מאמו כספי ביטוח החיים בשל היותה שחורה והיא מאבדת שפיותה. ילדיה מועברים למשפחות אומנות. מלקולם אקס לא סיפר להיילי את סיפור חייו באופן כרונולוגי, וחלף זמן מה עד שבטח בו והתיר לו להיכנס לחומרים האינטימיים שעיצבו את אישיותו.

לפני כשנה או יותר פניתי לאחת ההוצאות הגדולות בהצעה כי יפיקו את האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס. סברתי שיש לי הידע הנחוץ לשמש עורכו של התרגום הנ"ל. חלף זמן רב מאז קיבל העורך (הידוע) לידיו את הספר, עד שהודיע לי שהתרגום לא יצא לפועל. ממנו הבנתי שעניין הזכויות הנתונות בידיה של משפחת אקס (שנרצח ב-1965) הוא שמעכב, וכי ההוצאה לא תפעל להשגת הזכויות. די התאכזבתי. אני משאיר לסוציולוגים של הספרות לבדוק מדוע האוטוביוגרפיה, שהיתה לרב מכר ולאחד מספרי הקאנון האמריקאיים ותורגמה לעשרות שפות, עדיין לא מצויה בידי הקורא הישראלי.

הכוח לעולם לא נסוג, אלא אם כן אתה מביא מולו כוח גדול יותר

בספר מהפכה היא כמו שרפה ביער נכללים מאמרים ונאומים שנכתבו בעיקר שנות השישים של המאה העשרים, וחמישים שנה לאחר מכן הם תורגמו לשפה העברית. מעניין לחשוב על האופן בו ידע מתפרש, מיתרגם ועובר משפה לשפה. האם היתה בעיה לחברה בישראל לקלוט את מסריו של אקס כל אותן שנים בטרם תורגם? ואם כן, מדוע דווקא עכשיו? מה קורה כרגע בישראליות שמאפשר את התרגום של אקס לעברית? אחת התשובות תניח שהתרגום מעביר את התודעה הרדיקלית של מלקולם אקס לתוך גוף הידע התרבותי והפוליטי. בכך הוא מניח בידינו אפשרויות חדשות להביט על השיח שבין הלגיטימי ללא לגיטימי.

ספר המאמרים מוכיח שוב ושוב עד כמה מלקולם אקס למד והתפתח במשך השנים. לעולם לא שקט על שמריו. תמיד עמד על רוח הזמנים ועל האידיאולוגיות השונות ופיתח עוד מושגי חשיבה ופעולה. הוא צמח מהצטרפות ל"אומת האיסלאם" ונהפך לשחור בעל מודעות עצמית שאורגנה סביב עקרונות האיסלאם כפי שהבינם אלייז'ה מוחמד. הוא תמך בהגנה עצמית ובקהילה נקייה מסמים, שתייה וניאוף. עקרונותיו המרכזיים היו: לאומיות שחורה, תרבות שחורה וכלכלה שחורה. הוא טען שאם השחורים יעמדו על שלהם באופן מאורגן, הם יוכלו לפגוש באדם לבן מבלי לעבור תהליך של אסימילציה ומחיקה.

אפשר להבחין בתקופות שונות של כתיבה והגות בחייו. אקס שבר את חומות החשיבה של הלאומיות האמריקאית הנוצרית והלבנה ופרץ למרחבי העולם השלישי, לאסיה ולאפריקה הכהה והמוסלמית. הכתיבה של מלקולם אקס על הזהות הממוקפת "אפריקן-אמריקן" היא שהובילה ליצירתה בתודעה.

לאחר שפרש מ"אומת האיסלאם" הקים שני ארגונים: הארגון לאחדות אפרו-אמריקנית והמסגד המוסלמי. כל אחד מהם יצר זרם של זהות חדש בחשיבה השחורה ובהתפתחותה. הארגון לאחדות אפרו-אמריקאית כחלק מהמסעות שלו לאסיה ואפריקה כונן את המסגרת המבנית ליצירה של זהות אפריקאית-אמריקאית. בכך אולי אחד מחידושיו העיקריים בהתפתחות של ההיסטוריה האמריקאית. הוא גם הוביל ליצירה של זהות מוסלמית כאפשרות של זהות נוספת, שבאה לטעון מחדש את אותו "אקס" – X – הזהות האבודה של השחורים. הוא הציע להם לחשוב על מקומם באמריקה מבלי לשאוף ל"הלבנה" בקרב הישות הנוצרית השייכת היסטורית לאלו שהעבידו וניצלו אותם. שאלות הזהות הללו הן חלק מטרנספורמציה שיכולה להתרחש דווקא בשל חופש הביטוי והדמוקרטיה האמריקאית. היכולת להמציא את הזהות הדתית שלך ולהתפתח בתוך היצירה של "העצמי" היא עיקרון מכונן באמריקאיות. הרי גם האבות המייסדים של ארה"ב ברחו מרדיפות דתיות והתייחסו אל המרחב של המושבות כאזור פורה להתארגנות תיאולוגית ופוליטית חדשה, אחרי שבירת המחויבות למסורות האירופאיות. כך גם מלקולם אקס חבר אל "אומת האיסלאם", ועזב כדי לפתח מוסדות משלו ולהתפתח בתוך כר הגידול שלהם; זאת מבלי לדעת שכעבור שנים, הם ישמשו כר גידול להתפתחות הקהילה השחורה בפרט והזהות האמריקאית בכלל. (אגב, מעניין לבדוק איך השפיע אקס על ברק אובמה, הן ביוגרפית והן בהתפתחות האינטלקטואלית של רעיונות.)

בתחילת שנות התשעים בהוליווד, צילם ספייק לי סרט על פי האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס (שכתב, כאמור, היילי). ספייק לי היה מוכן לעצור את ההפקה רק כדי לצלם את העלייה לחאג' של מלקולם אקס בערב הסעודית, וחברת וורנר ביטלה את הסרט בשל החריגה של לי מהתקציב המקורי. לי לווה אז כסף מאנשי האליטה השחורה כמו טרייסי צ'פמן, ביל קוסבי ואחרים, ומאוחר יותר חזרה גם וורנר להשתתף בהפקה. נחישותו של לי מעידה על כוחה של הזהות האפריקאית-אמריקאית של הדור שנולד בשנות השישים, כשהיא נטענת ביסודותיה הדתיים הערביים, הגיאופוליטיים אפריקאיים-אסייתים ואיסלאמיים. החאג' הוא אותו רגע של פיכחון שבו – דווקא כשהוא עומד על אדמת אסיה בלב האיסלאם – רואה מלקולם אקס את הלבנים והשחורים כשווים. מכאן אפשר למתוח קו אל נאום קהיר כשעומד אובמה מול קהל העולם הערבי ומבקש להחיל רגע חדש ביחסים שבין אמריקה והמערב והעולם הערבי. אך מלקולם אקס, בניגוד לאובמה, שבר כל חומה אפשרית. לרגע לא ראה את עצמו כחלק מהממסד. זהו גבול שלא מוכר בישראל ובמדינות שבהן ללאומיות ישנם גבולות קשיחים.

ההתנגדות של אקס לאיחוד עם ההגמוניה השלטת, הן תודעתית והן פוליטית, היא קו הגבול החסר במיוחד בפוליטיקה ובתרבות הישראלית. נכון, בשוליים ניתן לזהות התנגדות. אך קווי הגבול הללו מטושטשים, בעיקר בשל הריקון של מושגי האופוזיציה והקואליציה מאז הקמת מפלגת קדימה. ההתנגדות של מלקולם אקס ללאומיות האמריקאית הלבנה והנוצרית, שיצרה את העבדות, הובילה דווקא לשינוי טרנספורמטיבי שבו הלאומיות הלבנה הפכה ללאומיות רב גזעית. כפי שפעם כתב סמי שלום שטרית (שגם לו אני חייב את הכרותי הראשונית עם כתבי אקס): "הרדיקלים מנענעים את העץ והמתונים זוכים בפירות." כך גם מלקולם אקס נענע את העץ כה בחוזקה עד שמרטין לותר קינג זכה להיכנס לקורפוס הזיכרון הלאומי. וכשחושבים על קינג נזכרים דווקא בדמותו הלא אלימה ולא בזו המיואשת (רגע לפני הרצחו) המבינה את מבנה הכוח שעליו התריע אקס.

מלקולם אקס לא רק כיכב בשנות השישים. הגותו הצפינה בתוכה מסרים חשובים שצמחו ופרחו דווקא שלושים שנה מאוחר יותר. כך חזרה דמותו בשנות התשעים כמי שמזוהה עם לאומיות שחורה. כשנבחר לנשיא, ביטל רייגן את מדינת הרווחה ואת ההטבות שנקט משטר קרטר בשנות השבעים כלפי אוכלוסיות מוחלשות. ארה"ב הפכה להיות מוכת כנופיות והצעיר השחור נתפס כאויב הממסד. אחוזי הפשיעה ומעצרם של גברים שחורים נסקו. יוצרים שחורים כמו ספייק לי, להקת פאבליק אנמי ואחרים היו זקוקים לגבר שחור בעל מסרים לאומיים חדים. הזיכרון השחור חזר אל מלקולם אקס וינק ממנו את אמרותיו, נאומיו וספריו. כך ביים ספייק לי את האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס כסרט הוליוודי שחור, שהניב מועמדות לאוסקר של דנזל וושינגטון. האוטוביוגרפיה היתה לרב מכר ברשימת הספרים של ה'ניו יורק טיימס' ואפילו הנשיא קלינטון נתפס בשעת ג'וגינג עם הסמל של X על חולצתו. משפחתו של מלקולם אקס קיבלה בול לאומי. כאמור תמיד מעניין להשוות את היחס שבו נתפסת המורשת של מרטין לותר קינג עם המקום שמקבלת בזיכרון הלאומי המורשת של מלקולם אקס.

לקראת סיום התואר השני התכוננתי לנסוע למכון מחקר בניו יורק, שעוסק אך ורק במלקולם אקס. פרופ' מנינג מרבל פתח לפני את דלתות המכון אך לצערי לא היה לי מספיק כסף לנסוע, ואחר כך הדלת של מרבל כבר היתה סגורה. יחד עם זאת החפירה הארכיאולוגית שלי בידע על/של אקס, הובילה אותי למאמר מרתק של מרבל, שבו הוא מגלה שפרקים שלמים מתוך האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס הוצאו, באופן שבו היא קרובה יותר לחשיבה הליברלית של אלכס היילי מאשר לרדיקליות של אקס עצמו. אקס רצה איחוד טוטאלי של כל הפלגים המתנגדים למשטר. מנגנון השיטור של הממסד, האפ-בי-אי, ראה ראה בו אויב הציבור מס' 1 (הלהקה public enemy לקחה את שמה מרשימת אויבי הציבור של רשויות הביטחון הפדרלי). הם רדפו אותו מהרגע שבו נפגש עם המטיפים האיסלמים בכלא, בזמן חזרתו בתשובה, ועד יום מותו. הם לא הגנו עליו ולא מנעו את מותו.

ספר הנאומים והמאמרים הכרחי לכל מי שרוצה ללמוד על הפוליטי, על חשיבה מתנגדת ועל יצירת הבדל בין החתרנות המתפרצת לבין המשטר המדכא. ועדיין אנו זקוקים ליותר חומר מתורגם על פועלו של מלקולם אקס כדי להבין את ההקשרים השונים שבתוכם פעל: אומת האיסלאם, לאומיות שחורה, פאן אפריקאיות, עולם שלישי, סוציאליזם עולמי, אקטיביזם עצמי, סטודנטיאלי, בעל חשיבה גזעית ועוד. אנו זקוקים להבנה מורכבת ורחבה של התרבות השחורה כדי להבין את הישגיה המפליגים בקידום החשיבה הרב-גזעית ובשיח דמוקרטי רחב של זכויות.

המאמר התפרסם לראשונה בעיתון 77

דיוקנאות ג' – המאבק השחור

עוד תוכניות

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ will be published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

5 תגובות בנושא “האוטוביוגרפיה של מלקולם איקס

  1. פרסם את זה מחדש ב-המבוקש מס' 2והגיב:

    לקראת הסרט ההולך ומתרקם בכיכובו של בראד פיט על חיי מלקולם אקס, קיראו את חמישה הדפים מהאוטוביוגרפיה שלו, שתרגמתי וגם את התזה שכתבתי בהצטיינות בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה. שבוע טוב

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: