האוטוביוגרפיה של מלקולם איקס

הדברים נכתבו בהשראת עבודת התזה שלי (גלגלו למטה) : המשמעויות הנרטיביות והמיתיות של הופעת דמותו של מלקולם איקס בסרטו של ספייק לי (1992) / מאת מתי שמואלוף ; בהדרכת מיכל סובל, ‫ עבודת גמר–אוניברסיטת חיפה, החוג להיסטוריה כללית, 2006.The cultural and mythical meanings of the appearance of the character of Malcolm X in Spike Lee movie (1992

The Autobiography of Malcolm X : As Told to Alex Haley

הדימוי של מלקולם איקס: בין האוטוביוגרפיה לבין הסרט

האוטוביוגרפיה של מלקולם איקס

מלקולם איקס הגיע לפרסום רחב בחברה האמריקאית בעקבות היותו הדובר ואחד החברים המרכזיים של תנועת "אומת–האיסלאם" (Nation of Islam). הוא התוודע לתנועה בזמן שהותו בכלא, לקראת סוף שנות החמישים, שם הוא גילה את הערך המשחרר של החינוך ואת המסר המעצים של "אומת–האיסלאם" ומנהיגה אליז'ה מוחמד.
לאחר השתחררותו מהכלא הוא הפך, כאמור, לדובר ושר בכיר בתנועה. בשל כשרונותיו, הוא הצליח להרחיב את התנועה ואף הקים מסגדים בערים מרכזיות בארה"ב. היכולות הרטוריות המדויקות שלו ומסריו החריפים הביאו לכך, שאפילו יריביו בשיח הציבורי הכירו בכשרונותיו. הקהל העיקרי שלו כוון אל האדם הקטן שברחוב וגם אל השחורים שנמצאו בתחתית הסולם החברתי.

הסופר אלכס היילי (מחבר "שורשים") ומלקולם איקס התוודעו אחד לשני בשל ראיון שנתן האחרון לעיתון. מלקולם איקס הסכים לראיון עם אלכס היילי, רק אחרי שמנהיג תנועתו, אליז'ה מוחמד נתן אישור לכך. המפגש העוצמתי בין השניים הוליד את ההצעה של אלכס היילי למלקולם איקס, כי הוא יכתוב את האוטוביוגרפיה שלו. בתחילה, מלקולם איקס ואלכס היילי חתמו על חוזה, כי הרווחים מהאוטוביוגרפיה יעברו למסגד מס' 2 של התנועה. מלקולם איקס אף ביקש להקדיש את האוטוביוגרפיה למנהיגו הרוחני אליז'ה מוחמד. ההסכם בין מלקולם איקס לבין אלכס היילי העניק למלקולם איקס את השליטה על מה ייכנס לאוטוביוגרפיה ומה לא ייכלל בה.

אלכס היילי כתב במחברותיו את השיחות שהוא קיים עם מלקולם איקס וערך אותן בסופו של דבר לביוגרפיה של איקס (שכונתה בהסכמה בין השניים כ"אוטוביוגרפיה"). ב–12 בחודש מרץ 1964 בישר מלקולם איקס במסיבת עיתונאים במלון פארק שרתון בניו יורק על פרידתו מתנועת "אומת–האיסלאם". במהלך חודש אוקטובר 1964 ביקש מלקולם איקס מאלכס היילי לשנות את החוזה וביטל בעצם את השתתפות "אומת–האיסלאם" ברווחים העתידיים.
לאחר חזרתו מעלייה לרגל (חאג') בעיר מֵכָּה (Mecca) וסיור במזרח התיכון ובאפריקה ביקש מלקולם איקס לעדכן את האוטוביוגרפיה, שכבר הייתה בשלבי עריכה והקדיש אותה לאשתו בטי שאבאז ולא למנהיגו המסורתי האיסלאמי. הפרידה מתנועת "אומת–האסלאם" וההכרות המחודשת של מלקולם איקס עם העולם הערבי והאפריקאי, כולל החוויה הדתית העזה עיצבו מחדש את פני האוטוביוגרפיה והפכו אותה לעוצמתית. אלכס היילי מספר שאיקס ביקש לשנות את הפרקים הקודמים, אך הוא ייעץ לו להשאיר אותם כפי שהם, על מנת לשמור על האלמנט הדרמתי. מלקולם איקס חשב ולבסוף הוא הסכים לכך.

בינואר 1965 נערכה הפגישה האחרונה בין היילי לבין איקס. מלקולם איקס אמר לאלכס היילי, בתקופה האחרונה של חייו, כי הוא שומר חלק מהחומרים לספר משלו, אך פרטים ספרותיים אלו לא פורסמו מעולם. ב-21 פברואר 1965 מלקולם איקס נרצח בידי מוסלמים שחורים שהיו חברים בתנועת "אומת איסלאם" ועד היום ישנה תעלומה לגבי מעורבות הפ.ב.א בפרשה.

מלקולם איקס – הסרט

בתחילת שנות התשעים ספייק לי, במאי קולנוע עצמאי שחור, לקח על עצמו לעבד את האוטוביוגרפיה הקאנונית של מלקולם איקס לסרט ביוגרפי קולנועי באולפני וורנר ברוס. ספייק לי ביים עד לסרט זה חמישה סרטים שהפכו אותו לבמאי השחור המצליח ביותר בתקופתו.

ספייק לי החליט להשתמש בשיטות אגרסיביות על מנת להעצים את כוחו הקולנועי אל מול האולפנים, שלא הבינו מה חשיבות דמותו של מלקולם איקס לקהל השחור. ספייק לי החל לחבוש את כובע הבייסבול הנושא את סמל האיקס. הוא גם פנה למייקל ג'ורדן, השחקן השחור האלמותי, שהסכים לחבוש את הכובע.  צעד זה, לא רק הבטיח את פרסום המוצר, שהפך למוצר המבוקש של אותה השנה (1991), אלא הוא גם הטביע בתודעת הקהל הרחב את סמלו של איקס.

כאמור השיווק האגרסיבי של ספייק לי נשא פרי מהר מאד ובהצלחה מרובה. הסמל של איקס הוטבע על כובעים שהגיעו לכל פינה בעולם, אנשים רבים חבשו את הכובעים, ללא ידיעה כלל מי היה מלקולם איקס ומה היה סיפורו.

הסרט הביוגרפי של ספייק לי וגם הסימפולים הנרחבים שנעשו לנאומיו על גבי וידאו קליפים של אמני היפ–הופ מרכזיים ואלבומים יצרו את המונח: Malcolmania. כך, בשנים שבין 1992 לבין 1993, היו פוסטרים, כוסות קפה, צ'יפסים, חולצות טי–שירט ואפילו הנשיא ביל קלינטון יצא לג'וג'ינג עם חולצת איקס. בחדשות רשת CBS העריכו, באותה התקופה, כי השוק המסחרי של מוצרי איקס הוערך במחזור שנתי של 100 מיליון דולר והוא הפך מגיבור שחור, לאליל של המיינסטרים האמריקאי. בשנת 1993, בעקבות גל הפירסום של הסרט של ספייק לי, האוטוביוגרפיה של מלקולם איקס חזרה לרשימת רב המכר של העיתון "הניו יורק טיימס".

המשורר, המחזאי והאינטלקטואל השחור אמירי ברקה (Amiri Baraka) עמד בראש קבוצה בשם "החזית המאוחדת לשמר את זכרונו של מלקולם איקס והמהפכה התרבותית. קבוצה זו שלחה מכתב מחאה על כוונתו של ספייק לי לביים את הסרט. הקבוצה טענה כי ספייק לי ניכס, צמצם והשטיח את זכרונו של מלקולם איקס. אמירי ברקה טען כי ספייק לי לא יכול לביים את הסרט על דמותו של מלקולם איקס, משום שהטקטסים הקולנועיים, הקליפים והפרסומות שלו הם סוג של קריקטורות לפוליטיקה והאמנות המהפכנית של שנות השישים. אמירי ברקה טען כי ספייק לי נכשל בהבנת האספקטים הסוציאליסטים של הלאומיות השחורה, לטובת קידום חזון קפיטליסטי, שהדגיש גאולה דרך רווח פיננסי אישי.

בטווח הקצר ספייק לא יכול היה לסבול את תקרת הזכוכית של מעמדו כקולנוען שחור. הוא תפס את תעשיית הקולנוע כ"לבנה" – ככזו אשר לא נותנת ביטוי מלא לזהות השחורה הן במובן המעמדי, התרבותי והפוליטי והן במובן המבני של ייצוג השחורים בתעשיית הקולנוע. לכן הוא בחר להפוך את דמותו ההיסטורית של מלקולם איקס לסמל שיווקי על כובע בייסבול. מהלך זה השפיע באופן אקוטי על הצלחת סרטו ועוצמתו ככוכב על שחור. בטווח הארוך השפיעה הביקורת של אמירי ברקה על ספייק לי, משום שהיא יצרה משקל עצום של אחריות על גבו של ספייק לי. יתרה מכך, הדיון המתמשך של אמירי ברקה עם ספייק לי, על גבי הבמות השונות, הביאו לתודעה האמריקאית בכלל והתודעה השחורה בפרט את מגוון הקולות שביקשו להעצים ולחזק את הקהילה השחורה ולייצא את מסריה.
 

האוטוביוגרפיה של מלקולם איקס – תרגום ארבעת הדפים הראשונים

 
סיוט
לילה אחד,  בזמן שאימי נשאה אותי בתוך רחמה, היא ספרה לי, שרוכבים עטויי מסכת הקו קלאס קלאן, רכבו אל מול ביתנו ששָכַן בעיר אומהה, במדינת נברסקה. הם הקיפו את הבית והציגו באגרסיביות את הרובים ואת האקדחים שלהם, ובקשו בצעקות שאבי ייצא מהחוצה. אימי נגשה לדלת הקדמית של הבית ופתחה אותה. היא נעמדה במקום כזה שהם יכלו לראות שהיא במצב של היריון מתקדם, ואמרה להם שהיא נמצאת לבד בבית ביחד עם שלושת ילדיה הקטנים, ושאבי עזב את ההבית להטיף במילווקי. אנשי הקלאן איימו בצעקות והזהירו אותה שכדאי לנו לעבור מהעיר משום "הנוצרים הלבנים הטובים" לא התכוונו להסכים עם העובדה שאבי "מפיץ צרות" בקרב השחורים "הטובים" מהעיר אומהה, עם ההטפות שלו על "חזרה לאפריקה" שיצאו מבית מדרשו של מרקוס גארבי.

אבי, הכומר ארל ליטל, היה כומר[1]בפטיסטי. מנהל מסור לארגון ה-U.N.I.A של מרקוס גארבי (Universal Negro Improvement Association – האגודה העולמית לקידום זכויות הצבעוניים). עם העזרה של תלמידים בדמות אבי, גארבי הרים מתוך המשרדים המרכזיים בהארלם בעיר ניו-יורק את הדגל של טוהר הגזע-השחור והאיץ בהמון השחור לחזור למולדת האבות האפריקאית שלו-תכלית זו עשתה את גארבי לאיש השחור השנוי במחלוקת ביותר על פני כדור הארץ.

בעוד אנשי הקלאן ממשיכים לצעוק לעברינו את איומיהם, הם דרבנו את סוסיהם ודהרו מסביב לבית, כשהם מנתצים את כל שימשות החלונות עם קתות רוביהם. אחר כך, באותה פתאומיות שאיפיינה את בואם, הם דהרו חזרה אל תוך האפילה, כשלפידיהם רושפים.

כשאבי חזר לבית הוא רתח. הוא החליט לחכות עד שנולדתי – תקופה לא ארוכה מאותו אירוע – ואז המשפחה עברה דירה. איני בטוח מדוע הוא לקח את ההחלטה הזאת, היות והוא לא היה שחור מפוחד, כמו רוב השחורים בתקופתו, וכמו רבים, אשר פוחדים גם בימינו. אבי היה אדם גדול, בגובה של 1.95 מטר, מאוד שחור. הייתה לו רק עין אחת. לעולם לא אדע כיצד הוא איבד את עינו האחרת. הוא הגיע מריינולדס, ג'ורג'יה, ושם הוא עזב את בית הספר אחרי סיום הכיתה השלישית או הרביעית. הוא האמין,  כפי שגם מרקוס גארבי האמין, שחופש, עצמאות וכבוד-עצמי לעולם לא יושגו על ידי השחורים באמריקה ולכן השחור צריך לעזוב את אמריקה לאדם הלבן ולחזור לאדמה המקורית האפריקאית שלו. אחת הסיבות שבגינן אבי החליט לסכן ולהקדיש את חייו לעזור להפיץ את התורה הזו בקרב עמו, הייתה שהוא חזה במוות האָלים של ארבעה מתוך ששת אחיו. שלושה מהם נהרגו על ידי האדם הלבן, ואחד מהם אף נרצח תוך כדי לינץ'. מה שאבי לא יכל לדעת אז, היה שמתוך השלושה הנותרים, כולל הוא עצמו, רק אחד, דודי ג'ים, מת במיטתו מוות טבעי. מאוחר יותר, שוטרים לבנים מהצפון ירו בדודי אוסקר. ואבא שלי לבסוף, גם הוא עצמו, מת בידי האדם הלבן.

תמיד האמנתי שגם אני אמות כתוצאה מאלימות. עשיתי את כל מה שיכולתי כדי להיות מוכן לכך.
הייתי הבן השביעי של אבי. היו לו שלושה ילדים כתוצאה מנישואים קודמים – אֵלָה, אֵרל ומֶרי, שגרו בבוסטון. הוא הכיר והתחתן עם אימי בפילדלפיה, היכן שבנם הראשון, אחי החורג "הבכור", וילפרד נולד. הם עברו מפילדלפיה לאומהה, ושם נולדו הִילְדָה ופילברט.

הייתי הבא בתור. אימי הייתה בת עשרים ושמונה כשנולדתי בתשע עשרה בחודש מאי, 1925, בבית חולים באומהה. אחר כך עברנו למילווקי, היכן שרג'ינלד נולד. מיָלדות, הוא סבל מבקע שהפך אותו לנכה פיזית עד ליומו האחרון.

אימי, לואיז לִיטֵל, שנולדה בגרנדה, איי הודו המערבית[2], נראתה כמו אישה לבנה. אביה היה לבן. היה לה שיער שחור חלק והמבטא שלה לא נשמע כמו זה של השחורים. אני לא יודע כלום על האבא הלבן הזה שלה, חוץ מהבושה שלה כלפיו. אני זוכר אותה אומרת, שהיא שמחה שהיא לא ראתה אותו מעולם. כמובן, בגללו קיבלתי את הגוון החום-אדום "המריני" של עורי וגם של שיערי. היתי הילד הבהיר ביותר במשפחה שלנו. ("כשיצאתי" לעולם, מאוחר יותר, גם בבוסטון וגם בניו יורק, מצאתי את עצמי (3) בקרב אותם מיליוני שחורים שהיו מספיק משוגעים להרגיש שזה סוג של סמל סטטוס להיות בעל תרכובת בהירה – שאם נולדת כך, היית מבורך במזל. אבל, עדיין מאוחר יותר, למדתי לשנוא כל טיפה מדמו של האנס הלבן אשר הייתה בתוכי.)

משפחתנו נשארה רק לתקופה קצרה במילווקי, משום שאבי רצה למצוא מקום שבו הוא יכול היה לגדל את האוכל שלו ואולי גם לבנות עסק. תורת הידע של מארקוס גארבי דרשה לפתח עצמאות מהאדם הלבן. אחר כך עברנו ליד לנסינג, מישיגן. אבי קנה בית, ומהר מאוד הוא שוב עלה על המסלול שלו והטיף כמטיף חופשי בתוך כנסיות בפטיסטיות שחורות, ובמשך שאר השבוע הוא היה מסתובב ומפיץ את בשורת מרקוס גארבי.

הוא החל לחסוך לקניית אותה חנות, עליה הוא חלם, כאשר, כמו תמיד, כמה שחורים טיפשים מהסוג של "הדוד תום" החלו להפיץ סיפורים על אמונותיו המהפכניות לתושבים הלבנים המקומיים. באותה התקופה, האיומים "לסלק אותו מחוץ לעיר" הגיעו מחבורה מקומית רווית שינאה שנקראה "הליגיון השחור". הם לבשו גלימות שחורות במקום אלו הלבנות. מהר מאוד, כמעט לכל מקום אליו הגיע אבי הגיעו גם הליגיונרים השחורים וכינו אותו כ"שחור תופס תחת ששכח את מקומו"  וכל זה בגלל שהוא רצה לרכוש חנות, בגלל שהוא חי מחוץ למחוז השחור בלנסינג ובגלל שהוא הפיץ חוסר נחת וניכור בקרב "השחורים הטובים".

כמו באומהה, אימי שוב נכנסה להיריון, הפעם עם אחותי הצעירה ביותר. מהר מאוד אחרי שאיבון  נולדה הגיע הלילה המסויט של שנת 1929, שהיה הזכרון הכי מוקדם וחי שלי. אני זוכר שהתעוררתי לפתע לתוך מבוכה מפחידה של יריות אקדח וצעקות ועשן ולהבות. אבי צעק וירה לעבר שני האנשים הלבנים שהציתו את האש וברחו. הבית שלנו בער מסביבנו. זזנו, התנגשנו, נחבטנו, נפלנו אחד על השני בניסיוננו להימלט. אימי, עם תינוקה בידיה, הופיעה בחצר הבית וניצלה ממש ברגע האחרון לפני שהבית התרסק במטר ניצוצות. אני זוכר שהיינו מחוץ לבית בלילה בתחתונים שלנו בוכים ומייללים עד צאת נשמתנו. המשטרה הלבנה והכבאים הגיעו ונעמדו מסביב והביטו כיצד הבית נשרף עד עפר.

אבי שכנע בהצלחה כמה מחבריו להלביש ולארח אותנו בצורה זמנית. אחר כך הוא העביר אותנו לבית אחר שנמצא בפרברי (4) מזרח לנסינג. לפי הקודים ההתנהגותיים של מזרח לנסינג, בימים ההם שחורים לא הורשו להסתובב אחרי החשיכה בחוץ. זהו המקום שבו אוניברסיטת מישיגן ממוקמת; סיפרתי את כל זה לקהל סטודנטים כשדיברתי שם בינואר, 1963 (ושם גם נוצר האיחוד הראשון, אחרי תקופה ארוכה, עם אחי הצעיר רוברט, ששהה שם בזמן לימודיו לקבלת תואר מתקדם בפסיכולוגיה). סיפרתי להם כיצד מזרח לנסינג הציקה לנו כל כך, עד ששוב נאלצנו לעבור מביתנו, והפעם לתוך אזור כפרי, שנמצא שני מיילים מחוץ לעיר. בדיוק שם, אבי בנה בנה לנו, בשתי ידיו בלבד, בית שכלל ארבעה חדרים. שם התחלתי באמת לזכור דברים – הבית שבו התחלתי להתבגר.
אחרי השריפה, אני זוכר שאבי הצטווה לבוא לחקירה במשטרה, לראות אם היה ברשותו אישור החזקה באקדח שבו הוא ירה באנשים הלבנים שהציתו את האֵש. אני זוכר שהמשטרה תמיד עצרה  ליד ביתנו לרחרח, "סתם לבדוק דברים" או "לחפש אחרי אקדח." האקדח אותו הם חיפשו – ובעצם לא מצאו מעולם ושאותו הם מעולם לא היו מאשרים – נתפר בתוך תוכה של כרית. למרות הכול רובה ה-22. של אבי ורובה הציד הוחזקו לראווה בחוץ; שכן כולם החזיקו בהם לצוד ציפורים וארנבים וציד אחר.Louise Norton

אחרי זה, הזכרונות שלי שאובים בעיקר מהחיכוכים בין אבי ובין אמי. נראה כי הם נמצאו תמיד בסוג של מחלוקת. לפעמים אבי היה מכה אותה. אולי היה לזה קשר לעובדה שאימי הייתה משכילה. איני יודע היכן היא רכשה אותו. אבל אישה מחונכת, אני מניח, לא יכולה הייתה להתגבר על החשק לתקן אדם לא מחונך. מדי פעם, כשהיא החליקה את המילים הללו לעברו הוא היה אוחז אותה.

אבי היה גם תוקפני כלפי כל הילדים שלו, מלבדי. את הילדים הבוגרים יותר הוא היה מכה כמעט בפראות, במידה והם שברו את אחד מחוקיו – והיו לו כל כך הרבה חוקים, שהיה מאוד קשה לדעת את כולם. כמעט כל המכות שאני קיבלתי הגיעו מאימי. הרבה פעמים חשבתי לעצמי מדוע. למעשה האמנתי שאבי, למרות שאחז בדעות אנטי-לבנות, סבל משטיפת המוח שנעשתה לאדם השחור על ידי האדם הלבן עד כדי כך שהוא נטה להעדיף את בהירים יותר, ואני הייתי הילד הבהיר ביותר שלו. בימים ההם באופן כמעט אינסטיקטיבית רוב ההורים השחורים נטו להתייחס לכל ילד בהיר יותר בצורה טובה יותר מאשר לכהים יותר.

 התרגום מאנגלית: מתי שמואלוף (2006).


[1]  במקור נכתב "Minister" ובחרתי לתרגם את שם העיסוק לכומר.[2]  לואיז ליטל (אשתו השנייה של אביו של מלקולם איקס) נולדה בשנת 1900 בגרנדה. בספר מצויין השם של המושבה הבריטית שגרנדה הייתה חלק ממנה באותה תקופה (British West Indies ) ותרגמתי את השם לאיי הודו המערביים.

לקריאה נרחבת ראו:

 

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על האוטוביוגרפיה של מלקולם איקס

  1. רון הגיב:

    תוכל בבקשה לפרסם לינק לעבודת התיזה שלך?

    אהבתי

  2. פינגבאק: פראנץ פאנון ואני « המבוקש מס' 2 / מתי שמואלוף

  3. פינגבאק: מרקוס גארבי – המשיח השחור «

  4. פינגבאק: מארקוס גארבי: לזכרו של המשיח השחור « המבוקש מס' 2

  5. Mati Shemoelof הגיב:

    פרסם את זה מחדש ב-המבוקש מס' 2והגיב:

    לקראת הסרט ההולך ומתרקם בכיכובו של בראד פיט על חיי מלקולם אקס, קיראו את חמישה הדפים מהאוטוביוגרפיה שלו, שתרגמתי וגם את התזה שכתבתי בהצטיינות בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה. שבוע טוב

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s