מלחמות שמעו שירה: על ספרו של אנדד אלדן

12 ספרי השירה של אנדד אלדן נאספו אל תוך מבחר מסכם של חמישים שנות שירה. אל מבחר זה נוספו גם שירים אחרים שלא התפרסמו בספריו השונים. מכלול יצירה רחב יריעה של משורר פורה ואסטתיקן מסוגו של אנדד אלדן מתקשה להכלל בביקורת ספרותית קצרה.

התרבות בישראל נעמדת בתוך רצף אכזרי של מלחמות. היטיב לתאר זאת הסופר סלמאן נאטור במונודרמה "זיכרון": "נולדתי אחרי מלחמת 1948./ התחלתי את לימודיי במלחמת סיני./ סיימתי את התיכון במלחמת 67'./ התחתנתי במלחמת אוקטובר./ בני נולד במלחמת לבנון. / אבי נפטר במלחמת המפרץ./ נכדתי הראשונה נולדה במלחמה המתמשכת."

גם שיריו של אנדד אלדן, בפריזמה אחת מיני רבות, מגלים לנו את המפגש בין התודעה של "חלוץ" המתכתב בשירה עם ההסטוריה המיליטריסטית. איני מבקש להצמיד את שיריו של אנדד אלדן לנרטיב פלסטיני, או פוסט-ציוני כזה או אחר, אלא אני מבקש להתחקות אחר תחושות קשות המתבררות מתוך השירה כמבט בגזע עץ קטוע והשוואתו לתנועה חברתית והיסטורית בין מלחמתית הנשזרת במעגליו.

השיר "החשך בתנים" בספר השירה הראשון של אנדד אלדן "חשך זורם ופרי" משנת 1959 מתאר את הבריחה של החשך השייך (ומתגורר) בתוך התנים: "החשך בתנים נמלט אל החרבה./ החשכה שבחבי מטפסת בשני./ החשך ברחמך זורם להיות לפרי./" (עמ' 18). החרבה יכולה להקרא כחורבנם של הפלסטינים, והפרי כתחילת ביסוסה של מדינת ישראל. בצורה דיאלקטית החשך הפלסטיני ברחם העברי הוא הבסיס להתחדשות ציונית. השיר "מאחורינו הר הבית" בספר השירה השני "לא בשמחות קלות" (1964) מתוארת הערגה להר הבית, כסוג של כלי גלות המתגוררים בתוך בדידות האדם: "קוצים כנרות כבויים./ אבני הבית./ תמונות הרי, ביתי, בשברי שמשות./ בין אנשים רבים ורעפים אנחנו פה לבד" (עמ' 21). המחיר של הפיכת הטריטוריה התיאולוגית (קיר חיצוני של המקדש) לטריטוריה לאומית (ירושלים – בירת המדינה) יהיה מחיר אלים, ויכלול בתוכו את אותו ההיבריס כעיקרון מכונן של הטרגדיה היוונית. השיר "גם אם אין" בספר הרביעי "לבדו בזרם הכבד" (1970) מתחיל בתיאור האפילה העולה על הכתל: "אחרי שנים חלונות אין בך/ בסדקים אנחנו מציצים,/ בפניך על הכתל מנמיך קו האור./" (עמ' 57). בשיר נוסף בקובץ זה "מי יחפה" מתאר אנדד אלדן את צעקת העורב אותו נציג של טבע ראשוני על עקירת הזית: "עורב שעבר צרח: עקרו את זיתי./ לא יונה, לא תשוב תֵבה/ לא ישוב סבא נח/" (עמ' 58). בשיר
"ביעף" אותה יונה שמשלח נח, אל מרחבי הארץ שלאחר סערות המבול, חולפת על יד האוזן של המשורר. אך השורות שלה הן שורות החיילים. היא מעירה אותו מתוך שנה, כמעין כר אשר נקרע ונוצות יצאו מתוכו: "כנוצות מעופפות/ מִכָּר/ בעיר כבושת פנים בככר,/ מפרפרת באזני שורה/ משיר חילים/ חולפים ביעף, / בעיר כבושה./ " (עמ' 63).

כיבוש ירושלים גבה לא רק מחיר לאומי כללי כבד, אלא אחד מחברי המשורר נפל בקרבות על העיר העקובה מדם. בשיר "בירושלים" אנדד אלדן מתאבל על חברו "מעל עיניך המחשיכות זוהרים לילותיה." (עמ' 64). המחיר של המוות הוא קודם כל המחיר המגדרי של האם המתאבלת: "היית בכורו של המות/ וירושלים עליך נשענת./ אמך, לה נלקחת/ היא בלי הרף יורדת/" (עמ' 65). החומה של ירושלים הופכת לחומה פנימית של "האני" המתאבל: "פתע גופך חשך, חשך סובב וסוגר/ כחומה./" (עמ' 66). הירח שנולד בלילה מלחמתי מדומה לילד מת ומבשר בכך את מותו הפאטליסטי של העתיד: "ירח ולד של דם/ ללילה הזה." (עמ' 66). המערכת הקוסמית והמיסטית של העולם הרוחני והנפשי התערערה בעקבות האובדן של החבר במלחמה: "כוכב אל כוכב צונן/ כוכב מול כוכב צונח./ כתאנה ישישה ברעד עז/ שמי הלילה הזה./" (עמ' 67). הצעקה של המת נסגרת במרתפי הזכרון והצעקה נותרת בפי החיים: "האדמה סגרה אותו במרתפיה/ אלינו לא יבוא/ מרצפה קרה עולים קולות אבריו/ הקוראים ממעמקים/ גם אנחנו רק / צעצועי שמים / צועקים./" (עמ' 67).

בשיר "שמשון קורע בגדיו" עזה נגלתה למשורר כדמות אותה עיר עתיקה שבה שכנו הפלישתים, אך בגדי הגיבור המיתי קרועים מאימתה של המלחמה: "כשהלכתי/ לעזה פגשתי את / שמשון יוצא קורע את בגדיו /" (עמ' 68). בשיר "חרושי פנים" הפליטים הפלסטינים נכחו ברגע נדיר וכנה בשירה העברית, באסון נוסף (ה"נכסה") של גלות מאונס מאדמתם. "היום אתה טעון / עננים אשר הנמיכו/ חרושי פנים בפנת שמים./ שני פליטים מערמים שברי / רהיטים … " (עמ' 69).  השמים, עיר מקלט האלוהית, של המשורר מלאה בבכי והשולים של הסיפור עדיין בוערים. הבכי הוא גם סוג של כדור טעון שמתברר לנו היום כנבואת המשורר שהתגשמה : "שמים כבדי מטען אתה / טעון בכים./ לוחך שולי אש/ כלשונות של ים. /" (עמ' 69). בשיר "שיבה שניה" אנו מבינים כי השלווה הופכת לבלתי-אפשרית, כתוצאה ממעשה הכיבוש: "לבסוף חלומות מפרש קטנים / בנמלה של עזה: פחדם מתנים./ שלוה שניה לא שבה./" (עמ' 70).  השיר "אור הנרות נכפל" בספר השביעי "עתה אתו" (1983) מסכם את שברה של ההבטחה התיאולוגית בפגישתה עם הההבטחה הלאומית: "כאשר שר/ על גון נר המכּבים/ לא ידע שתבאנה שנותיו / לשאל (בבוא העת) / למה בשפתים שחדלו לשיר / נר אחר נר מכבּים, / בני. / " (עמ' 91).

המלחמה אשר עיצבה את תודעת המשורר הקם ומתקומם כנגדה, הגיעה אל תוך המרחב הפואטי הפרטי. שכן, הדימוי כבר לא היה אותו חייל החולם על ירושלים, נכנס אל שערי עזה ומבכה את חבריו שנפלו. השיר "האפלה שמדיף גופי" מתוך הקובץ המסיים את הספר "שירים אחרים" (2005) מתאר את המרחב הפרטי של המשורר ושל המדינה, שהופך ממרחב "טבעי" למרחב של שרפה: "האפלה שמדיף גופי לוטפת את גופה / מענפיה נוטף שרף נטיפים נאספים לזקיף שרפה / " (עמ' 156). בעקבות הכניסה של הצפע לבית, המדינה וגם המשורר נסוגים למרחב החסד בהבנה של המפלה: "אנחנו נסוגים אל סף החסד הפה הפעור הוא פצע מפלת מוחץ . / " (עמ' 156).

הרשימה התפרסמה לראשונה בעיתון 77, גליון 319 ניסן תשס"ז מרץ-אפריל 2007 שנה ל'א

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s