אי אפשר להדליק מדורת שבט בלי דלק: ריאיון עם חיים ברעם

חיים ברעם היה דובר מפלגת של"י וגם כתב פרלמנטרי במגזין העולם הזה". במשך 22 שנה הוא כותב שני טורים במקומון "כל העיר" בירושלים – טור אחד מוקדש לפוליטיקה והשני לכדורגל ולעיתים הוא גם פרשן ספורט. האהבה של חיים ברעם לקבוצת הפועל ירושלים הינה אהבה ללא תנאי. הוא נחשב לאחד האוהדים המיתולוגיים של הקבוצה שלא שינו את מושא אהדתם במשך השנים, שמרו על אהבה אינסופית ואף הקדיש לקבוצתו ספר, אך בימים אלה הוא מתקשה לתפקד כשהפועל ירושלים כמעט ולא מנצחת ולכן הוא מתחזק עם בני יהודה.

הוא כתב את אחת המסות היפות ביותר שנכתבו על כדורגל בספר "אדוני התרבות" ותיאר את דמותו של אלון מזרחי, החלוץ הפורה ביותר שהתקיים ברחבה הישראלית. במסה הוא פורש את התפקיד של חלוץ מרכזי שהחל לעבור מן העולם לכוון של שחקן רב תפקידים, אך בניגוד לכל הכתיבה הפרוזאית/עיתונאית שנכתבה על אלון מזרחי מתוך לגלוג על דמותו – חיים ברעם הראה את הפן האנושי והמקצועי באישיותו של אלון מזרחי, ספורטאי שבמיומנות רבה הגיע לראש רשימת המבקיעים של כל הזמנים בכדורגל.

הוא כותב רב תחומי, כרגע גם עובד על ספר ילדים, ספר זכרונות, עיתונות ועוד. דעותיו הפוליטיות מגוונות והוא נחשב לאחד הקולות השמאליים האמיצים, שלא התפשרו על עמדתם ומגיבים מדי פעם לדברי הסתה ובלע מצד הקולות הימנים שהתקרנפו.
 
מתי ואיפה נולדת ?
נולדתי בירושלים ב-1941, השני מארבעה אחים ואחיות. רק אחותי הצעירה דרורה נולדה לאחר קום המדינה.

אתה נשוי ? ילדים ?
כן, אני נשוי. יש לי שני ילדים (בת ובן) מנישואים קודמים ושני ילדים (שניהם בנים) מהנישואים הנוכחים. הקטן ביותר בן 9 וכרגע בכיתה ג' ואחיו בן 17.

אנחנו נפגשים כאן בגבעתיים, כי אתה נוסע פעם בשבוע לבקר את אימך. מה מצבה כיום?
כן, כל יום רביעי באופן קבוע אני נוסע לבקר את אימי. מצבה משתנה. לעיתים היא יכולה לשאול שאלה שוב ושוב. אחרי הביקור אצלה לוקח לי יומיים לחזור לעצמי. אבל היא מאוד שמחה לבואי. אני מביא לה ספרים. אשתי היא מומחית גדולה לספרות והיא עורכת לשונית מצויינת.

מה אימך קוראת?
היא באופן די מפתיע ומרנין מבחינתי רוצה לקרוא על ערבים בני גילה. כאלה  שהתגוררו ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. הבאתי לה ספר על הבת של חוסייני. כל ספר היא קוראת 5 פעמים. כל הזמן קוראת. פעם בחודש אני מביא לה ספר חדש.

מתי היא החלה להרגיש רע?
עד לפני שנה ורבע היא הייתה נוסעת לבקר אותנו והייתה במצב מעולה. מצד אחד מאז יותר קשה לה ומצד שני היא מאוד נחמדה וזה נוגע ללב. היא מאוד שמחה שאנחנו באים. היא שוטחת בפנינו טענות על כך שאנחנו לא באים. אבל אנחנו באים יותר מכולם.

איך אתה מרגיש כלפי מצבה?
קשה לי מאוד. היא עדיין פיקחית ומקסימה אבל פחות ערנית וזה פשוט מצער. אני מביט בה וחוזר לעשייה. יש אחד בבית האבות שיושב תמיד ומבטו נעוץ בקיר. זה נורא. אני לא רוצה להגיע למצב שלו. אני רוצה להיות עסוק.

מה אתה עושה בימים אלה?
אני מאוד עסוק. הילדים נמצאים במקום מרכזי בחיים שלי. ואני נשוי בפעם השנייה. אשתי גדולה מבתי הגדולה ב-7 שנים. וזה הופך את התקשורת ביניהן לדבר פשוט. אני עובד במשרה מלאה כבר 22 שנה בעיתון וכותב שני טורים כל שבוע. האחד על כדורגל שנקרא באופן פאראדוכסלי "טקטיקה".

מה יש לך נגד טקטיקה בכדורגל?
אני חותר נגד הדומיננטיות של הטקטיקה בכדורגל. הגישה שלי לכדורגל היא יותר אנארכיסטית אפילו מהטור שאני כותב על פוליטיקה. אני חושב שיש זיקה ואפילו הרמוניה בין שני הטורים. המאמנים מקבעים טקטיקה ולא משחררים את הכדורגל ואת המשחק. אין כבר הנאה והכול מחושב. מתבצרים בהגנות וכל הגישה היא דפנסיבית, דהיינו פחדנית וזהירה. המחיר הוא שעמום משום שהנקודות יותר חשובות בעיני הטקטיקנים מהסגנון.

מה עם קבוצות כמו ברצלונה?
היום יש קבוצות אטרקטיביות שהן תוצר של רב לאומיות אבל גם של הגלובליזציה. ברצלונה וגם ארסנל הן דוגמאות נפלאות לערב רב של לאומים ואתניות המשחקים יחדיו, גם קטלונים, ברזילאים, ארגנטינאים, פורטוגלים, אנגלים וספרדים חברו ביחד לשחק כדורגל מושלם. אבל יש הרבה קבוצות שלא יכולות להגיע לאידאל. יש מאמנים כמו מורינו מצ'לסי שהמשחק המבוקר הוא ביטוי להשקפת עולמם השמרנית.

מה לדעתך הקשר הנוסף בין הטור שלך הפוליטי וזה העוסק בכדורגל?
לדעתי יש קשר בין הרצון של בעלי הקבוצות למקסימיזציה של הרווח לניכור שפשה במשחק. הניאו-ליברליזם פלש לתת הכרה של אוהדים, בעלים ואנשי תקשורת.

אז בעצם שני הטורים שלו מאוחדים באיזה שהיא גישה פוליטית?
אני מנהל מלחמה פוליטית גם בטור הכדורגל. לצערי יותר שכנעתי קוראים באמצעות הטור שאני כותב על כדורגל, וקשה ליצור הידברות עמם בטור הפוליטי. האכזבה מפרויקט אוסלו הרחיקה אותנו מהשלום. אבל בנושא הספורטיבי הייתה יותר פתיחות. אולי הצלחתי להכניס מושגים לשפה כמו "בונקריזם" שיש להם קונוטציה שלילית. האנרכיזם בכדורגל מושך כי הוא משרת לא רק את האינטלקט אלא גם את הרגשות. אישית אני מעדיף הפסד של ארבע – שלוש לקבוצה היריבה ולא תוצאה כמו אפס אפס.

מה בעצם מלווה את הרעיון של "הבונקריזם" בכדורגל?
אם האתיקה וההומניזם יותר חשובים מרווח, אז הכדורגל לא היה הופך לבונקר של מאמנים. וגם הפוליטיקה לא הייתה הופכת לכזו שמתנכרת לצדק סוציאל-דמוקרטי, סוציאליסטי השואב חלק מתכניו המהפכניים מהקומוניזם. מבחינה טכנית יש לי שני טורים. מבחינה רעיונית זוהי מהות אחת. אסור שהדבר ייעלם מההקשר למרות שאני מתייחס מאוד ברצינות לכדורגל ומתייחס לנושא באופן מקצועי וקונקרטי כדי להסביר ולהמחיש את הרעיונות שלי. כמובן שגם לי יש קיבעונות ולעתים גם סתירות פנימיות. אבל לא צריך להיות דוגמטי במלחמה בדוגמטיות.

מה הכי חשוב לך בכתיבה שלך?
הנושא ההומניסטי הוא הכי חשוב לי בכתיבה הפוליטית, הספרותית והספורטיבית. מי שלא מגן על ילדים שעובדים במפעל בהודו לייצור נייקי אז כל מה שהוא כותב בספורט לא מעניין אותי. מי שמוכן שילדים חרדים, עניים ילמדו בכיתות קרות – אז אין לי שום מכנה משותף גם אם הוא חבר במר"צ, ולכן יש לי בוז למפלגה הזו.

מה דעתך על השחיתות בכדורגל?
הדבר לא חדש. היו שחיתויות גם בשנות ה- 50, אבל הרקע היה פוליטי ולא כלכלי. בהתאחדות בשנת 1957 הפסיקו עליות מליגה שניה כי כל המשחקים היו מכורים מתוך המרכזים. הקבוצות היו מאוד צמודות והמרכזים הכתיבו את מה שיהיה. אני זוכר למשל איך בית"ר ירושלים נתנה לחדרה את המשחק כדי שהפועל ירושלים לא תעלה. באותה השבת הפועל ירושלים ניצחה  בקושי את רחובות 0:1 והגיעה למשחקי מבחן ועלתה ללאומית. זה חשוב להבין שהשחיתות הייתה אז על רקע אידיאולוגי והיום המשחקים המכורים הם על רקע כלכלי. כי קווי המתאר האידיאולוגיים הטשטשו והאגודות משקפות את המבנה החברתי של המדינה.

גם הפועל ירושלים קבוצתך השתנתה בכל השנים הללו?
כן, הפועל ירושלים בשנות החמישים הייתה חלק מההסתדרות והייתה לה זיקה למפלגת העבודה. תמיד שחקו אצלנו שחקנים ערבים וגם היום יש לא מעט שחקנים ערבים כמו חמודי סלמן, עמר סלמן ומוסא סלמן. היום מנהלים את הפועל ירושלים ויקטור יונה ויוסי סאסי ולי אין שום זיקה להתייחסות הספורטיבית והניהולית שלהם.

הזכרת את השיתוף של שחקנים ערבים במשחק ואילו היריבה העירונית של הפועל ירושלים – בית"ר ידועה ביחסה הגזעני לנושא. איך זה מתרחש?
אכן ישנה תופעה חדשה של גזענות, שכוללת קריאות נאצה מתוך הקהל, ואף נוגעת בשיתוף של שחקנים ערבים בקבוצה. ככל שיש לך יותר ערבים, המחיצות מורדות והאתניות בולטת יותר. בית"ר ירושלים התחילה כקבוצה מחאתית אך היום הפכה להיות יקירת הממסד ויש שם טיהור אתני של המוסלמים. הם לא הסכימו לקבל את החלוץ ישמעאל אדו  למרות שהוא נוצרי. והרי בגאנה האזרחים קיבלו את שמם על ידי הכמרים. והם הפסידו כישרון גדול. אם בירושלים הנושא הגזעני לא היה קיים, אז לא היה באמת קיים הבדל בין בית"ר לבין הפועל. כי שתיהן בבעלות פרטית וההבדל היחיד הוא נושא של שיתוף של ערבים והדרך בה הקהל מקבל את זה והמסורת של שיתוף שחקנים ערבים בקבוצה. ואילו בבית"ר – שחקן ערבי כף רגלו לא דרכה בקבוצה. זה מדיניות של אוהדים אבל גם של ההנהלה בחצי פה. תראה, בית"ר ירושלים משחקת יפה, אבל רק בגלל שאין בה סובלנות ובגלל הנושא של הגזענות הייתי רוצה שהם יפסידו.

הזכרת את הבעלות הפרטית בכדורגל. מה קרה בעקבות בעלי ההון לכדורגל?
האוליגרכים למשל סימנו את החדירה הכוחנית של ניאו-ליברליזם נוצץ שרק העצים יותר את הרעיון הזה של בעלות פרטית. הכדורגל הפך ראוותני וריק. אם גאידמק היה קונה את הפועל ירושלים אז כף רגלי לא הייתה דורכת באיצטדיון וזה למרות שאני אוהד מאז שנת 1947. עוזי לקח אותי אז לראות את המשחק הראשון של הפועל שצפיתי בו, והפועל ירושלים ניצחה את הפועל רחובות 1:3.

המצב של הפועל ירושלים בכי רע, בית"ר גזענית – האם אתה חושב על קבוצה נוספת לאהוד בימים אלו?
הקבוצה שלי בליגת העל היא בני יהודה, וניצן שירזי הוא מאמן שמאוד אוהב את הקבוצה. אני זוכר משחק מכריע שהיה להפועל פ"ת עם בני יהודה והייתי פרשן ספורט ביחד עם דני דבורין. ולפתע מאיר איינשטין שריכז את השידור פנה אלי ואמר למאזינים: "עד כמה שאני מכיר את חיים ברעם הוא לא יכול להיות אובייקטיבי; הוא לטובת בני יהודה". אנשים בקהל חיבקו אותי וחזי שירזי הבקיע גול שהשאיר אותם אז בליגה. גם בקהל של בני יהודה יש גזענים אבל שם, למיצער, שחקו כדורגלנים ערבים. אסור  לשכוח שאלי בן-רימוז', הכוכב הכי גדול של הפועל ירושלים בכל הזמנים שיחק בבני יהודה, וגם מישל דיין שלנו הצטיין בשכונה.

יש לך חיבור ממש מרגש לכדורגל.
אני מאוד אמוציונאלי בפוליטיקה ובספורט ואולי זה בגלל שאני לא לגמרי אשכנזי. אין לי את הניכור של השמאל הישראלי, מתוך הבסיס שלו. אתה מבין, הם לא יכולים לשמוח ולכעוס וכשהם באים להפגנה בעד אהוד ברק – כל מה שחשוב הוא ש"רק ש"ס לא יהיו שם". וזה במקום שהם ידרשו שלום ושיוויון.  גם בכדורגל מעבר לטקטיקה ישנו הנושא הריגשי של קצב ורעש ואלימות מילולית ואהבה גדולה לקבוצה שלך ושינאה כנגד היריב. גורלות מוכרעים. תשעים דקות אתה יכול להיות בפיסגת העולם שלך. או בתהומות הרגש.

נעבור לטור הפוליטי שלך. מה הגישה שמחזיקה אותך 22 שנה בכתיבה שמאלנית?
הגישה של הטור הפוליטי הינה סוציאליסטית, מרקסיסטית, אופוזיצונית לחלוטין לכל הממסדים שהיו במדינה.

בזמנו תמכת במרדכי וענונו. מה דעתך על איסורי היציאה שלו מהארץ, למרות שהוא בילה 19 שנים חלקם הגדול בבידוד שכמעט גרם לו להשתגע?
הייתי בוועד הישראלי שתמך בשחרור מרדכי וענונו, ביחד עם גדעון ספירו, יעל לוטן, אהוד עין-גיל. חשבתי שמרדכי וענונו התריע בפני סכנה ביטחונית, אקולוגית שנוגעת בעיקר לתושבי הדרום בפרט ולתושבי האזור בכלל. ידעתי שהוא לא מכר את הכתבה לעיתון. שהרי העיתון של רוברט מקסוול (שגנב את כספי הפנסיה של עובדי סאנדי מירור) פירסם במיוחד לאחר בקשה של פרס כתבה דומה לפני שתתפרסם הכתבה של וענונו וכדי לעשות דה-קרדיטיזציה של הסיפור. חבל שלא אמרו לשמעון פרס שהוא לא יכול להיות סוציאליסט ולהעריץ את מקסוול.
יכול להיות שהוא עבר על החוק. אך החטיפה היתה בלתי חוקית והוא קיבל עונש חסר פרופורציות. בעצם כל הטיפול בוענונו העצים את התחושה ששמעון פרס הוא אחד מהמנהיגים הלא הומניסטיים שקיימים באיזור – לכן הוא הקים את הכור בדרום וחטף את וענונו. בתי המשפט נתנו הכשר ושפטו את מרדכי וענונו ורק חיזקו את המצב הנורא.

אז אם הבנתי נכון פרס ראה את המפעל הגרעיני של ישראל (לפי פרסומים זרים) כפרוייקט חייו.
כן, ואת וענונו הוא ראה כחצוף, שבא לערער על מדיניות העמימות והנשק ואין ספק שאחת הסיבות העיקריות לכעס הגדול של פרס היא העובדה שהוא עצמו העצים מאוד את האפקט הביטחוני. אם ישראל הייתה מתעלמת מהכתבה בסאנדי טיימס ובמירור זה בעצם הופך ל-anti news (חדשות ישנות). אך כשפרס יזם את הפירסום הבלעדי אחרי ששיתף פעולה עם פושע כמו מקסוול ואחרי שהוא הצליח להשתיק את ועד העורכים של העיתונים העבריים, זה פורסם בכל העולם ונתן לסיפור משקל. וענונו הוא בעצם 10% אחוז בעניין ואילו פרס הוא מעל 90% בנושא. כך שפרס היה צריך לבלות 17 שנה בכלא לפי חשבון זה.

ובכל זאת אתה לא מדבר עם מרדכי וענונו.
באחד מהריאיונות הגדיר מרדכי וענונו את השמאל שתמך בו כחשישניקי. וזו הייתה אמירה שממש תיעבתי. לא רק משום שאני מתעב סמים שהוא יסוד אנטי חברתי, אלא שמפיצים אותו פושעים חברתיים ופוליטיים. אתה מקדיש כמה שנים להילחם בעד בן אדם ופתאום הוא זורק עליך דבר כזה. נכון שהוא עבד בתנאים קשים. רק שעלי פשוט אסור להגיד דברים כאלה.

האם הוא פנה אליך אחרי שהוא השתחרר?
אחיו מאיר אמר לי שהוא רוצה להיפגש איתי ולא הסכמתי. יש פער בין יחס אישי ליחס אידיאולוגי. לגבי הסבל שהוא עצמו עבר. אני לא מופתע כבר משום שדבר שקשור לנושא "הביטחוני" – לפי דעתי צריך לתת לו אפשרות לצאת מהארץ. אם האינפורמציה שבידי מרדכי וענונו לא התיישנה אז אבוי לנו.

מה אתה אומר על טלי פחימה שהשתחררה בינואר השנה?
אני לא מכיר אותה. בהתחלה לא הבנתי את העניין. ככל שעבר הזמן היא יותר הקסימה אותי. ראיתי שהיא פנתה לפלסטינים בג'נין בגישה אמוציונאלי בלתי אמצעית שלוותה גם בחשיבה. היא יודעת להתנסח וזו גישה שאני מעריץ. היא אישה פוליטית מרשימה ועומדת בקוטב שונה מלימור לבנת ושלי יחימוביץ'.

מדוע אתה מתנגד לשלי יחימוביץ', הרי היא במפלגת העבודה ותומכת בשינוי סוציאל דמוקרטי?
פשוט כי שלי יחימוביץ' תמכה במלחמת לבנון, אם אתה תומך במלחמה אז אתה תוקפן ונואל. ואז אין על מה לדבר איתי כי מת העולם. אני התנגדתי גם למלחמת עיראק הראשונה והשניה. במלחמה הראשונה היינו רק מאה איש. הייתה לי על כך שיחה ארוכה עם הבן שלי על עמדות מיעוט. קוראים לו אביתר. הבן כתב באיזה פורום מספר דברים נגד הדעה הרווחת וירדו עליו והוא נכנס למבוכה עצומה. הדבר שמשנה, אמרתי לו, זה מה שאתה בעצמך חושב. אחרים לא משנים אותי ולא ישנו אותי. ואני לא מחפש שום גורו, גם לא ליבוביץ' או ז'אן פול סארטר. אני פועל לפי ההיגיון, האינטלקט, חוש הצדק והרגש שלי (והם גם ממוקמים בתוכי לפי הסדר הנ"ל).

אביך, משה ברעם, היה שר העבודה והרווחה, אחיך עוזי מנכ"ל מפלגת העבודה ואילו אתה וגם אחיך מנחם ברעם בחרתם בדעות לא מקובלות. איך התעצבת ונפלת רחוק מהעץ?
אני לא ציוני ואני גם לא אנטי ציוני. אנשים לא מבינים את החינוך של תנועת העבודה בשנות החמישים. מוקי צור שהיה אחר-כך אז מזכ"ל התק"ם היה המדריך שלי בתנועה. אנשים כמוהו הנחילו לנו ערכים שהייתה להם יומרה אוניברסלית. רצו שנקרא את חירבת חיזעה של יזהר ועשו משפטים ספרותיים שבו היו צריכים להגן על הערכים בסיפורים היסטורים כמו אפלית השחורים בדרום ארה"ב ובדרום אפריקה. אירועים אלו עיצבו את רוחי. יש לזה גם זיקה בספר שלי.

סיפרת גם על נסיעה לחו"ל שעזרה לך לעצב את ערכיך מחדש.
בהדר
גה לאט לאט, זרקתי את הקליפה הלאומנית והשארתי את הגישה המרקסיסטית. בלונדון התחלתי להתחבר לתנועות שמאל. בעיקר התחברתי לתנועה נגד האפרטהייד באנגליה וזה היה דבר הדרגתי שקרה גם לאחי מנחם  וגם לי. שנינו הגענו בכל פעם לאותן מסקנות. לכן התחלתי להצביע לחד"ש בשנת 1992. כמובן, רק אחרי שמק"י נפרדה מהנושא הסובייטי.

מה אתה חושב על מדינת ישראל בימים אלו?
יש לי תחושה שאזרחים הערבים הם המפתח ואמת המידה להתנהגותנו הפוליטית והמוסרית. מבחינת האינטרס הישראלי הצרוף זה טירוף מוחלט להתנכל לערביי ישראל. זה יותר ממיליון בני אדם שחיים פה. זה גם ציווי אידיאולוגי וגם צורת מחשבה פרקטית. אני מאוד מחבב אותם ועקבתי באהדה אחרי קבוצת הכדורגל של  בני סכנין. במיגזר הערבי נוצרו יחסים ודבריי תורגמו לעיתוניהם. ושמחתי וכך נוצר איזה שהוא קשר פנימי בתוכי גם לסבתא שלי שנולדה בחאלב, סוריה,  ודיברה רק ערבית.

כך חזרת ללונדון ומיד הכרזת על השינוי הפוליטי שחל בך?
לא, לא חזרתי מיד מאנגליה והצהרתי שאני השתניתי. הייתי חבר במפלגת העבודה ורק ממנה עברתי לשל"י ואחר כך הצטרפתי לרשימה המתקדמת. זה יצר מתח פה ושם ולא תשכח שלמרות שאני הייתי חמש שנים בשל"י וברשימה המתקדמת לא רציתי להיות מנהיג פוליטי. כי אני לא מסוגל לשבת 10 שעות בישיבות. אני אוהב להיות עם עצמי. קשה לי לשבת בחברותא. לכן לא היתה תחרות עם עוזי ברעם בענף הפוליטי שלו ורציתי שהוא יצליח. אצלנו במשפחה אנחנו לא אוהבים לריב ואם יש חילוקי דעות אז אנו מדחיקים אותם.

יש איזה קשר קמאי בין משפחת ברעם לקבוצת "הפועל". אתה יכול להרחיב עליו?
אצלנו הייתה קולקטיביות מוחלטת לכיוון של הפועל ואפילו בן אחותי שגדל בהתנחלות בנה את האתר של הקבוצה. אם אתה רוצה להיות ברעם, אז אתה חייב להיות הפועל. אני היחיד שהולך למשחקים. כי רוב המשפחה ערקה מהעיר. אבל כולם אוהדי הפועל. כתבתי פעם שהבן שלי כשהיה בן שלוש (אביתר) שמע מישהו בגן הילדים אומר "יאללה בית"ר" והוא בא הביתה ואמר את זה. וזה פעם ראשונה בבית שקריאה זו ניסרה בחלל ברעמי כלשהו. קראתי אותו אלי ואמרתי לו "אין אצלנו דבר כזה, יאללה בית"ר”. זה חיסל את התופעה בעודה באיבה. אבל היום אפילו אני בעצמי מתייחס בהומור לזיקה שלי להפועל.

איך הגעת ליחס ספקני כלפי מהפועל ירושלים?
שלוש סיבות הביאו אותי לכך:
1.    הבעלים שלה מפוקפקים בלשון המעטה.
2.    הקבוצה הינה קבוצה גרועה – אדם כמוני שיש לו התייחסות אסטתית לכדורגל רואה את אחת הקבוצות הגרועות שמשחקות איום ונורא במשך שנים. ואני לא יודע כמה זמן אוכל לשאת זאת. היא מפסידה ברוב המשחקים גם בלאומית. והדבר הכי גרוע שאף משחק לא נשאר בזכרון. אני זוכר משחקים בקטמון, ומשחקים מלפני שבועיים אני כבר לא זוכר. וזה לא בגלל שאני סנילי, אלא בגלל שאין מה לזכור.
3.    אי אפשר להבעיר מדורת שבט בלי דלק, עצים וגחלים. והניסיון שלי להמשיך לנסוע ברכב בלי דלק מצחיק אפילו אותי. ולכן אני לא יכול לסחוף אחריי אנשים אחרים.
 
עד עכשיו פרסמת ספר ילדים "גולדברג הצייד" (נבו, ירושלים: 1995) על צייד שלא מצליח לצוד (צייד שהוא בעצם צימחוני) וגם את הספר "אדום, צהוב, שחור" (ספריית מעריב, תל-אביב: 2004) על זכרונותיך מהיריבות בין קבוצות הפועל ובית"ר ירושלים בשנות החמישים והשישים. מה הלאה?
אני מתכוון להוציא שני ספרים לאור. האחד ספר סיפורים קצרים והשני ספר שיכסה את זכרונותיי מתקופת הצבא. אני רואה בתקופה זו (קרי של שירותי הצבאי) כשעה טראומטית בחיי. ואני מתכוון לעבוד על חלקים בתוכה שיהיו אוטוביוגרפיים וגם דימיוניים. דברים שהיו יכולים לקרות. ואני מתכוון להוציא את הספר שוב בספרית מעריב. אני רוצה להספיק הרבה דברים. יש לי ילדים ואישה צעירה. ובכל פעם שאני הולך לבקר את אימא שלי אני נתקל באותו חולה שיושב עם כובע גרב ומביט בעינים מקובעות בקיר. אני חושב שזה טוב לשרוף את עצמך בצורות שונות ומגוונות ולהגיע למצב שאתה משפיע על ההווה שלך.

הפועל ירושלים הפסידה וירדה לליגה הארצית, הארץ, 19.5.2007 

תגובת ויקטור יונה – מנהל קבוצת הפועל ירושלים

עם כל הכוד לחיים ברעם ויש לי המון כבוד אליו, אני מבקש שקודם כל לא ישים אותי ואת יוסי סאסי באותה המשבצת. אם ויקטור יונה לא היה אזי הפועל ירושלים לא הייתה קיימת. זה שהיא על המפה ועדיין פועלת ומתקיימת זה רק בזכותי.

אנשים הרבה יותר אמידים ממני לקחו קבוצות כדורגל והן לא מצליחות לנצח.
בנינו קבוצה טובה להפועל ירושלים, אבל זה יכול לקרות. גם מכי חיפה הפסידה להפועל ר"ג וכידוע לך מכבי חיפה בעלת תקציב הרבה יותר גדול מהפועל.
אני העברתי את הקבוצה לאנשים מצויינים ואני משתדל מאוד שנעבור ביחד את התקופה הזו.

חיים ברעם, עם כל הכבוד שיש לי אליו לא אוהב את הפועל כמוני!

אני שמתי את כל מה שיש לי ואת הנשמה הפועל. שלא תבין אני מעריך אותו מאוד ואני עושה והשתדלתי ואפילו הבאתי השנה 700,000 ש"ח במזומן לבקרה תקציבית וזה קשה לראות עונה קשה שכזאת.אבל אני הבאתי ועוד אביא את כל מה שיש לי לקבוצה. וזה נכון שזה קשה אבל אני עושה את המקסימום.

הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "אנשים", גיליון 531, 15.05.2007, עמודים 20-24.

4 תגובות בנושא “אי אפשר להדליק מדורת שבט בלי דלק: ריאיון עם חיים ברעם

  1. "אני זוכר משחקים בקטמון, ומשחקים מלפני שבועיים אני כבר לא זוכר. וזה לא בגלל שאני סנילי, אלא בגלל שאין מה לזכור".
    גדול!

    אהבתי

  2. עניין ה"אני לא ציוני ואני גם לא אנטי ציוני" לא נובע מחינוך אלא מהאישיות הבסיסית שלו, זוהי נקודת התצפית של כותבים טבעיים. הוא לא ממש מתעניין בפוליטיקה, גם לא ממש אינטלקטואל, ואני אומר את זה אך ורק לחיוב, וחבל, בשבילו, שהוא לא מרשה לעצמו להיות מודע לכך, גם הכתיבה שלו היתה משתפרת-מזדככת וגם מינון האקזיביציוניזם-תראפיה-פומבית.

    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=1510581

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s