כלום יכולה קרית-שמונה לדבר? מזל טוב לשרה שילה על זכייתה בפרס ספיר

מזל טוב לך שרה שילה על הספר המקסים, השפה המיוחדת, העריכה הקפדנית, היכולת שלנו לדבר מזרחית וגם להיות במרכז היצירה הספרותית. מזל טוב על ספר פמיניסטי, שלא וויתר על נקודת הראייה המיוחדת של גיבוריו, עם מות האב ועליית הכוח של הדמויות הנשיות. מזל טוב על ההופעה המקסימה בתחרות, על היכולת לומר למרב מיכאלי על תהליך המחיקה של השפה, הרגשת השוליות. ריגשת אותי וכולנו מחכים כבר לספר הבא. (מ.ש יוני, 2007)

בשום גמדים לא יבואו מתחקה שרה שילה אחר קורות משפחת דדון מקרית-שמונה. ארבעת פרקי הספר מייצגים את קולות המשפחה השונים: האם – סימונה דדון, שני הילדים הצעירים – דודי ואיציק דדון, האח הבוגר – קובי דדון, והאחות הבוגרת – אתי דדון. קולות בני המשפחה השונים מנסים לברר את האירוע המרכזי של העלילה – מות האב – מסעוד דדון. לקראת סוף הספר מגלה לנו הבת שאין תשובה אחת למות האב "כמו בסיפור חד-גדיא שהתפרק והתבלבל, לא היה אפשר לדעת איך בא אל אבא שלי מלאך-המוות באמצע העבודה. הכל נמצא שם על רצפת הפלאפל, כל אחד היה יכול להרכיב את הסיפור לפי טעמו" (ע' 252).

ספר זה הוא אחד הנסיונות הטובים לאפיין שונות על בסיס של טריטוריה, שפה, מיגדר ואתניות המתרקמת בתוך מדינת-ישראל. הכתיבה בספר זורמת ומראה על יכולת מופלאה של המחברת בקליטת דיאלקטים של "השפה המזרחית". עם זאת, המבנה הפוליטי של ייצוג הפריפריה "כפי שהיא" קורס לתוך מבנה עלילה "בורגנית".  במבנה נרטיבי שכזה יש הפרדה בין הממד האישי לממד הפוליטי. גילוי-העריות שמייצר מודל המשפחה הגרעינית ותסביך אדיפוס ואלקטרה מחזירים את כשלון כל הדמויות אל תוך המבנה הפסיכולוגי שייצר אותם.

קרית-שמונה נעשית כאן מעבדה מחקרית של המחברת. בתוך כך עולה השאלה: מהי קרית- שמונה? אחת התשובות לכך נותנת סימונה שאומרת: "מי היה יותר חזק מהפקידים שזרקו אותנו אחד פה ואחד שמה?" (ע' 47). שאלה נוספת שעולה בספר זה היא איך אנו מזהים את קרית-שמונה? איציק הילד מספר כי "בלילה הייתי חולם על המחבלים… הם הלכו עד הבלוק שלנו כמו כלום" (ע' 111). איציק מזהה את קרית-שמונה עם מחבלים ועם היווצרות הבלוק. המחבלים הם האויב הערבי שמעבר לגבול.

פתיחת הסיפור וסיומו מציעים לנו סוג של פתרון לכתב-החידה הטמון בספר. הפתיחה היא כתב- אשמה פמיניסטי רדיקלי שיוצא מתחת ידה של סימונה דדון. נדמה כי מותו של מסעוד שיחרר אצלה את המחסומים ההכרתיים של העולם הפטריכאלי, הצבוע והסקסיסטי, שבתוכו התנהלה. סימונה מסמנת את המין, ההיריון, ההולדה, הדאגה לילדים, ואפילו התאלמנותה, כמעשה דיכוי גברי: "חושבים שמתי שהגבר נכנס אלייך פעם ראשונה זה מי-יודע-מה, שזה הזמן שאת פתוחה למטה, שזה עושה אותך להיות אשה. אבל לא! … יוצא התינוק, מוציא הרבה דם, הרבה מים, בא לך מבפנים. זה גבר בחיים לא יבין…" (עמ' 33-34), "בקובּי גם חשבתי שאני נהיית קירחת. כל הכרית שלי היתה מלאה שערות בבוקר. עשתה לי אמא של מסעוד: את לא יודעת מה שאומרים, שהילד לוקח את היופי מהאמא שלו" (שם, 35).

בסיום הסיפור אתי דדון, הבת הבכורה, שהבינה את נתיב-החתחתים שעברה אמה, מחליטה שלא לשתוק. היא משתמשת באגדת "האשה שנהפכה לתמנון" כדי להעביר לאחיה התאומים את מנגנוני הדיכוי שהופעלו על אמה. "ולאשה היתה עכשיו הרבה-הרבה עבודה". הבוקר מוקדם ועד הערב מאוחר היא היתה צריכה לבשל ולנקות לבד ולעשות כביסה לבד וגם ללכת לעבודה. לבד-לבד" (ע' 233). אחרי זמן-מה גיבורת האגדה זוכה ביכולת עבודה מוגדלת אך מאבדת את גופה. "לא היו לה בטן וגב, רק הלב שלה נשאר אצלה. האישה לא בכתה יותר. היא החזיקה כל תינוק בשתי ידיים ונתנה להם חלב בבקבוקים" (ע' 239).

בשני העמודים האחרונים בספר תוהה אתי דדון איך לספר את 'סיפור לפני השינה' לילדים. היא דוחה את הסיפור הרגיל שהתחיל במות האב וגם אינה מתחילה במקום שאמה היתה נוהגת להתחיל. היא מבקשת שלא לבנות נרטיב שיתחיל בבר-מצווה של קובי ויסיים במות האב. לבסוף החליטה כי "את הסיפור הזה מספרים מהסוף להתחלה, רק ככה צריך לספר אותו" (ע' 254).

הנסיונות האלגוריים והמטא-ספרותיים ניסו לענות על השאלה איך אפשר לבנות היסטוריוגרפיה מזרחית חדשה. החלופה הראשונה של סיפור ההיסטוריה, שהתחילה במות האב וסימנה אותו כסוג של היסטוריה מודרניסטית, התקשרה לנרטיב הציוני המוכר. בנרטיב זה היתה טמונה ההבטחה שעם הזמן המזרחים יקבלו מקום שווה בהיסטוריוגרפיה המקומית. החלופה השנייה של סיפור ההיסטוריה ציינה קו לינארי נסוג שעבר בין חוויות דתיות ראשיות, כלומר מן הבר-מצווה של קובי עד למות האב. נרטיב זה ציין את התשובה ההיסטורית של ש"ס לנרטיב הציוני, וגם הוא הבטיח עתיד טוב יותר, שאפילו יחזיר "עטרה ליושנה".

בדמותה של אתי דדון דחתה המחברת את שתי ההיסטוריות "הגדולות" ובחרה בחלופה השלישית, שהיא נקודת ההווה. מתוכה ביקשה לספר את ההיסטוריה ברטרוספקטיווה. נקודת ההווה היא נקודת ההישענות, ואולי גם נקודת ההתנגדות, שיוצר הטקסט. זאת משום שבני הדור השני והשלישי המזרחי כבר אינם אילמים והם חזקים דיים ליצור שונות וסוג של מחאה (כחלק מן הפמיניזם המזרחי המתעורר, וגם כחלק מקריאות היסטוריות חדשות).

ביקורת הספר התפרסמה לראשונה באתר "קשתות" ב-21.01.2006

רשימות על ספרים אחרים שהגיעו לקו הגמר בפרס ספיר 2007

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ will be published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

0 תגובות בנושא “כלום יכולה קרית-שמונה לדבר? מזל טוב לשרה שילה על זכייתה בפרס ספיר

  1. נדמה לי שרה שילה מתגוררת בכפר-וורדים.
    ואם יש "מגיע", אז הגיע לספר של דרור בורשטיין,ולא,בלי קשר למוצאו העדתי,יש מבין??

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: