החלוצה הפלסטינית

 

התערוכה "כשהבית ריק" של האמנית אשכר אלדן כהן מייצרת יחסי אובייקט-סובייקט פגומים בכמה מערכי פרשנות:

1. הצופה המביט בבתים המוטים, בזוויות החדות, לא יכול שלא לנסות "לסדר"/"לארגן"/"ליישר" את ראשו, אל מול התמונה.

2. התמונה עצמה, כראי תודעת האמנית, מביטה בצופה ומחייבת אותו לחשוב מחדש על הדימויים שבהם הוא מארגן את מושגיו.

3. התערוכה, כחלק מכלכלת הסטטוס המוזיאלית, מחייבת את ערכי התרבות בישראל להיערך מחדש אל מול מקומו של הבית הריק, דווקא בבית האופרה הישראלית שמשעתקת הופעה אחר הופעה את המחשבה האירופוצנטרית וככזו החד תרבותית השואפת לדמוקרטיה אליטיסית.
הבית הריק בקיבוץ (מושבת "החלוצים"), לא יכול להתמלא כל עוד האחֵר הפלסטיני מתרוקן, כחלק מיחסי הכוח אי שיוויונים בין הקיבוצים (שלושה אחוזים מהאוכלוסיה) לבין מיליוני הפלסטינים המדוכאים בתוך ישראל בשטחים הכבושים. החוקר אמנון רז-קרקוצקין כותב על הסוגייה הזו ומסביר כי: "אנו היהודים הם אלה הזקוקים להכרה, והפלסטינים הם הגורם היחיד שיכול להעניק הכרה זו. מול ההסתמכות ההיסטורית של הציונות על הכוחות הקולוניאליים המערביים, עלינו לבקש את זכויותינו מבני הארץ. זה עשוי להישמע מופרך ותמוה כאשר נאמר מצד מי ששותף לקולקטיב הכובש והמדכא, אבל זה הבסיס לחשיבה פוליטית רצינית ואמיתית. היהודים בארץ אינם יכולים להיות מעניקי הזכויות, אלא מבקשי הזכויות. בהחלט לגיטימי וראוי לתבוע זכויות מסוימות, אבל זאת על בסיס ההכרה ההדדית בזכויות הפלסטינים. זה התנאי לנרמולה של ישראל ולשילובה בעולם הערבי שבתוכו היא קיימת."

הבית הריק, הוא גם קול מייצג בשפה המנסה להקיף את כלי התודעה הריקה, של הצופה, של האמן, של האובייקט המוצג, של התערוכה המכילה את האובייקט. הבית הריק משמש גם כריפרור מחאתי  ל"מיכל" התרבותי – בית האופרה – בתוכה נערכת התערוכה, והדימויים הרווחים בישראל. משום שהאופרה אינה באמת קיימת כמוסד תרבותי לרוב שכבות האוכלוסייה. הבית הריק גם מתכתב עם תודעת הגיבורים הנעדרים בנרטיב האמנותי, קרי כל אלו שנפגעו, נפצעו ומתו בדרך לבית הריק, כחלק מכינון הבית הריק וככאלו אשר מתחזקים, מתפעלים ומשמרים את הרעיון הבית הריק על מנת לשמור על הברית בין המיליטריזם, הלאומנות, שובינזם והגזענות.

קו פרשת המים בתערוכה הוא מלחמת 48. מלחמה זו היא רוח הרפאים של המושבה הקולוניאלית שניסתה לבצע ניסיון חדשני המכונה "קיבוץ" שהושתת על אדמות הפלסטינים, או על שלילת הערביות ומקומה בתרבות הישראלית. הבית הריק הופך במהלך דיאליקטי עם השנים, לרגש האשמה שמניע את האמנית וקהילתה כקול מייצג של מחנה שמאלי ליברלי (השמאל "הציוני"). בנוסף, הבית הריק הופך להתרוקנות "הבית" / "האני" / "הקולקטיב" משום יחסי האובייקט-סובייקט הפגומים שמנסים להתאחות – כתהליך של חוסר קשר בין ההורה לילד בתוך הקיבוץ.  תהליך המבט אל האחר הפלסטיני, הוא זה אשר מחריב את המחשבה החד-תרבותית ומחפש להתאחות תוך כדי יצירת הנרטיב הפלסטיני.  אולי, אפשר אף להניח שיחסי האובייקט-סובייקט הפגומים בין ההורה לבין הילד בתוך הקיבוץ מצטרפים לבלמים המקשים על יצירת הקשר עם האחר (המזרחי, הפלסטיני).

המבט של האמנית מתרוקן מיכולת תנועה. הדמות היחידה שמנסה לפתוח את הבית (גם על ידי מבט אל תוך, כחלק ממטפורת הצילום הפמיניסטי וכהתנגדות לפתיחה פיזית של אותה דלת גברית), זו אשה, אשר לא מצליחה לעשות כך. הדלת נשארת סגורה. אולי מרמזת לשינוי שיוכל להיעשות על ידי האישה, כחלק מהפריזמה הפמיניסטית. אולי מנסה לרמז לחוסר היכולת של האישה להכנס לבית, בשל שלטון גברי מיליטריסטי הן פלסטיני והן ציוני. במבט ביוגרפי מורכב נגלה כי אשכר מלהקת את בתה שנולדה באילת וגדלה בהוד השרון לתוך אותה דמות נשית המביטה לתוך הבית הקיבוצי. הבת אשר צולמה בגיל 10 או 11, במהלך ביקור אצל סבא וסבתא שלה מתבוננת לתוך בית שהיה בית הילדים של אמה (אשכר שהתה בבית הילדים בכתה ב' – בגיל 8). באופן אירוני הצריף מכונה בקיבוץ כ"צריף הנוסטלגיה" והוא זה אשר מכיל את ההסטוריה של הקיבוץ, שנדמה כי היא סגורה בפני הדור החדש. אולי מפני הגבריות הלאומית והקשר שלה לדיכוי הנשי. ואולי מפני המרד של אשכר בגבריות שבה גדלה.

האופצייה המזרחית לא מקבלת ניראות בתערוכה. היא מלווה אותה, אולי, כסוג של רוח רפאים נוספת. נאגרת כמעין מגירת צבעים בתחתית כלי האמנית. אותה אופציה שנדחתה, של שילוב במזרח-התיכון, כאותו ניסיון/זיכרון יהודי-ערבי של אלף שנה בהוויה של מדינות האיסלאם. מצד אחד הבית של הקיבוצניק – האידיאליסט המתרוקן מערכיו מושווה, אל מול הבית הפלסטיני הריק. מצד שני הבית של הסבתא חוזר לצילומים כסוג של ניסיון למפות את שלילת הגלות. נדמה כי הבית הפלסטיני נמצא בתהליכי צמיחה – כדימוי הצומח בתוך העבודה הנידונה. הבית המזרחי הנעדר מביט הן בבית הקיבוץ  (ככזה אשר "האני" שלו מתרוקן), אך הוא לא מיוצג בדיאלוג. ההיעדר של הבית המזרחי בתוך הטקסט האמנותי משמש כריפרור פוליטי למציאות בו חלוקת העבודה התרבותית-פוליטית שבה מחנה "השלום" האליטיסטי הנאבק כנגד הכיבוש לא מביט פנימה אל שאלות של צדק חברתי ולשאלות של רב-תרבויות, צבע, גזע ואתניות בתוך ישראל. יתרה מכך, המאבק כנגד הכיבוש ובעד הנרטיב הפלסטיני הוא זה אשר מעניק סטטוס רב יותר בחברה בישראל.

הבית הריק הוא מסמן עם אינספור מסומנים. הוא מסמל את התרוקנות הבית היהודי מכל מושג מוסרי, הומני, רוחני ודמוקרטי בשל שלילת היחס לפלסטיני / הפלסטיני-ישראלי. הבית הריק הוא גם זכרון לטיהור האתני שעבר העם היהודי. ועם זאת הבית הריק מתחיל לצמוח כשהוא מביט מתוך יחסי אובייקט-סובייקט מתחדשים בהזדהות וקבלה של הנרטיב הפלסטיני. יחסים כאלו יבקשו איחוד בין תודעות קונפליקטואליות. מבט שמביט באמנית המנסה להביט בבית הערבי הנטוש. וככזה, המבט שואל מי באמת מתרוקן, וכמה זמן ישרוד הפרויקט הציוני ללא השתלבות במרחב, שכן השיבולים צומחות והלחם בפה מאכיל גדודי לוחמים למען ריבונות, זהות ורצף בין המשרק למגרב.

 

שני רגעים מחלצים אותנו מתוך השבר ומראה איזה שהוא סדק של התגלות הם אותם הצילומים אשר בהם השדה נעמד בצד הבית הערבי הריק. ה"שדה" אותו אידיאל חלוצי הופך לאידיאל פלסטיני בצד הבית הפלסטיני הנטוש – הסמן לאסונות הפלסטיניים ולמדיניות האפרטהייד בשטחים ובו בזמן להדרה והגזענות אל מול התושבים הערבים בתוך ישראל. בתוך אותו אידיאל של צמיחה נדמה כי האמנית מייחלת לאותו חלוצ/ה פלסטיני/ת, שתעזור לישראל לנרמל את חייה.   נירמול המצב של ישראל עם שכנותיה יתבצע באמצעות הסכמי שלום, ויצירת מבנה רב תרבותי ישראלי-פלסטיני שבו קולם של הפלסטינים-הישראלים יושמע ויקבל לגיטמציה מלאה בכל קונסטלציה פוליטית משותפת.

 

בהקשר של תהליכי הצמיחה של הבית הפלסטיני סיפרה לי אשכר אלדן כהן, כי המחשבה שעברה בה בזמן הצילום היא דווקא הקונפליקט והנישול המיוצגים בכך שעל האדמה הסמוכה לבית הערבי המתפורר צומח השדה שמזין את הקבוץ . על אותה אדמה שהתגוררו פעם הבדואים עכשיו אנשי הקבוץ מוצאים את פרנסתם

בצילומים אחרים, הנעלים הופכות אפורות, הבית הופך אפור, אך השדה החי, נצמד לבית הערבי. ההיצמדות של השדה עם השיבולים לצד הבית, שולח אותנו לחזונות פוליטים של צמיחה בצד הפלסטינים ומתוכם, כחלק מהיותנו במזרח התיכון, מוגנים על ידי תחושת הביטחון והזכויות החברתיות המלאות של האזרחים הפלסטינים בישראל ו ה"לא תושבים" / "לא אזרחים" הפלסטינים בשטחים הכבושים.

 

 

 

 

 

 

הקונפליקט בין הצבעים האפורים לבין הצבעים הצבעוניים מובילים משמעויות נוספות. הצבע בצילומי הבית הערבי מעניקים לו איכות של עוצמה וחיוניות, למרות המבנה הסדוק. בניגוד לבתי הקיבוץ האפרוריים שמהאפרוריות שלהם עולה ניחוח של קמילה ועיזבון. אבל רק הבית של הבית הערבי והבית של סבתא וסבא הם אלו שמופיעים כבתים שלמים. כך היא יוצרת הקבלה בין איזו שהיא ראיה אוטופית של זכרון שלפני בואה של הציונות לפלשתינא. היא מבְנה מחדש את הזיכרון אותו ניכס השלטון והפך לקונפליקטואלי. המבט נדמה מצוי ברגע שלאחר האובדן של הזכרון, והופעתו כמסמן, כהיעדר המתלבש בדימוי.

 

הדרך שבה נוכל למלא את הבית, להציג את הצלקות האשכנזיות בשמש עוברת באמצעות הנרטיב הפלסטיני הגלוי – הבית הריק בשדה הצומח של החלוצים הפלסטינים – וגם אולי אימוץ העמדה המערערת את המונחים הבינאריים (אירופה-פלסטין, ציונות-פלסטיניות ועוד) – הטמונה בבית המזרחי הריק והנעדר.

 

 

 

 

המאמר התפרסם גם בעיתון 77, בספטמבר 2007, גיליון 324, עמודים 34-35.

**

למאמרים אחרים על יצירתה של אשכר אלדן כהן:

ראי ראי (את) שעל הקיר

"לראייה שלנו יש מאפיינים היסטוריים, תרבותיים וחברתיים. הראייה שלנו היא תוצר של פרקטיקות שנלמדות ומתורגלות בסיטואציות שונות. לכן, על מנת לראות,  עלינו להתעלם מהסביבה המיידית שלנו", כותב ג'ונתן קריירי (Crary) בהקדמה לספרו "Suspensions of Perception".  למשל, על מנת לראות  את תל אביב כעיר העברית הראשונה עלינו להתעלם משרידי הכפרים הפלסטיניים שבה. הכפרים הם כאן, הם חלק מהמרחב בתוכו אנו מתנהלות אבל פעמים רבות הם שקופים לנו. קריירי מדבר על סוג מיוחד של קשב חזותי שנדרש על מנת לראות , שהרי לא מספיק להציב את העיניים מול קיר בצומת הרחובות ארלוזורוב ואבן גבירול  על מנת לראות שם את הכפר סומייל.

נורמה מוסי 2007-10-05 17:34:33 הקטנת הטקסט בכתבההגדלת הטקסט בכתבה

 

http://www.maarav.org.il/classes/PUItem.php?lang=HEB&id=1018

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s