המצאת האהבה והייאוש

"אני זוכר אותו". איזה צירוף מילים אכזרי. הוא כבר לא פה, אבל הוא כן נמצא כאן. אני מרגיש אותו מתחבא בתוך מעגל הדם אשר נע ממוחי אל זוג ידי ובחזרה. המילים זזות לאט, כשאני מנסה לתאר אותו. הוא גם זז לאט. אף פעם לא ראיתי אותו רץ. אף פעם. משהו במבט שלו היה תמיד לוקח אותי למקום אחר, מקום שבו אין מחשבים, מקום שבו אין גאווה, מקום שבו אין זיוף. הוא היה אדם פשוט, אחד כזה שיכולת לשבת לידו והשקט שביניכם היה מדבר. אף פעם לא כתבתי עליו סיפור ובכל זאת הזמן רוצה כנראה שאני אכתוב עליו כרגע.

פעם אחת, כשהייתי ילד, אבי לקח אותי איתו ליקנעם עילית. הוא עבד כסוכן מכירות של תחתונים וחזיות והוא היה צריך לגבות שם כמה צ'קים. הוא היה מבוגר מדי מכדי לעבוד בעבודה כזו ולא הצליח למכור הרבה, אבל איכשהו נשארו כמה חנויות שהיו חייבות לו סכומי כסף בערים השונות והעבודה הזו נתנה לו סיבה לחיות. הוא חי מהעבודה. העבודה גרמה לו להרגיש. הוא לא נתן את הרגש הזה לשום דבר אחר בחייו, חוץ ממשפחתו. הנסיעה לא הייתה מוצלחת, תרתי משמע, והוא לא הצליח לגבות את החוב. היו אלו הימים האחרונים לפני שהמעסיק שלו פיטר אותו. הוא היה כבר בן כשישים. אני הייתי בן שבע עשרה. לא ידעתי אז כיצד לדבר איתו, כמו שלא ידעתי ברוב חיי כיצד לדבר איתו. אבל הוא עדיין היה אבא שלי. בדרך חזרה למכונית, לקראת נסיעתנו הביתה, ראיתי שהוא לא מרגיש בנוח, כי הוא לא הצליח לגבות את הכסף. כמו כן היו סימנים חיצוניים לכך שהוא מרגיש אבוד: זה התחיל במשפטים שהוא מלמל לעצמו והמשיך במבט העמוק לאדמה. מבט של כישלון, מבט של אי הגשמה עצמית. מבט שאמר: "זה לא הולך לי ואני לא יודע למה." או "אני כבר לא יודע איך זה אמור להיות." או "אולי אני לא מתאים לעבודה הזו, אבל אני לא יודע לעבוד בשום עבודה אחרת."

ניסיתי לדבר איתו על קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב. נושא כזה מהסוג שמאפשר לך לתקשר עם חלק גדול מתושבי ישראל, לא משנה באיזה גיל, אבל הוא המשיך להיות שקוע בעצמו וכשהלכנו לאוטו, אחרי כמה שעות של סיבובים בין חנויות שכוחות אל במרכזי קניות מלאי אבק של טבריה, יקנעם עילית ויישובים אחרים, שהזמן לא טבע את שמותיהם בזיכרוני, הבחנתי שעיניו מלאות האהבה היו נעוצות באדמה קרוב לרגליו הכבדות ושתקתי. אבל אז הוא דיבר אלי. כנראה שהשתיקה שלי הייתה כר נוח בשבילו לדבר. למרות שלא שאלתי, הוא הסביר לי שהוא מסתכל על הכביש כדי למצוא שטר של חמישים שקל. הרגשתי אכזבה מהולה בייאוש וברגע אחד הצצתי הצצה עמוקה אל תוך תוכי נפשו האבודה של אבי, הצצה נסתרת שלי אל עברי ואל עתידי, שהרי נפשו היא גם נפשי.

הבן-אדם חיפש כסף שאולי נפל לאנשים אחרים. למעשה, אבא שלי חיפש כבוד, כבוד שברח ממנו, כבוד שהחברה הגדירה בתור הצלחה והוא, לצערו הרב, לא הצליח להרגיש אותו. למרות זאת הוא לא וויתר וכמו דון קישוט שנלחם בטחנות-רוח, הוא חיפש שטר של כסף כדי לחזור הביתה למשפחה עם קצת כבוד. אני כותב עכשיו על הייאוש שלו, שהוא חלק גדול מהייאוש שלי, ומשהו משתנה בי. אני עומד זקוף מול זיכרונות העבר שלי ומישיר את עיני אל דמות אבי הגדולה והוא באהבתו הרבה מבקש ממני להמשיך להעביר את אהבתו אל ילדי. אלו לא האנשים שהמציאו את האהבה והייאוש, אלו האהבה והייאוש שמשתמשים באנשים כדי לנוע ברחבי הזמן.

הסיפור התפרסם תחת הכותרת "אבא" ב"מאזנים: ירחון לספרות", גיליון מס' 1, כרך פ"א, 2007, עמוד 24.

0 תגובות בנושא “המצאת האהבה והייאוש

  1. עולם מלא של יחסי אב-בן, שהזכיר לרגע את 'מותו של סוכן' של ארתור מילר ואת 'גונבי האופניים' של דה-סיקה, והמריא והתרסק על קרקע מחוזותינו. מרגש בכנותו

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s