פרק מתוך הספר: "נשים בישראל 2006: בין תיאוריה למציאות"

Flicker: by net_efekt

נשים החיות בעוני, נשים עניות

נעמה נגר

וטל תמיר, שדולת הנשים בישראל[1]

2.4.1 מבוא

בעת כתיבת פרק זה התחוור לנו עד כמה רחוקה הדרך עד הטמעתה של חשיבה מגדרית הן במחקר ובלימוד האקדמי והן בתכנון ויישום של מדיניות ציבורית בתחומי הכלכלה והתעסוקה. לימודי "מגדר" התפתחו באופן מסורתי ממדעי הרוח (תרבות, פילוסופיה) ונראה כי שילובם בעשורים האחרונים בלימודי החברה – סוציולוגיה, מדע המדינה, יחסים בינלאומיים ועוד – פסח על המחלקות לכלכלה. "מגדר" ו"מעמד" נתפסים, עדיין, כשתי קטגוריות מחקריות נפרדות. במצב זה יכולתנו לבצע ניתוח נאמן למציאות לוקה בחסר, שכן מגדר הוא, בין השאר, תופעה כלכלית וזהות שמשתמע ממנה מצב כלכלי.[2] בפרק זה נתמקד בהשפעה של המגדר על ההסתברות לחיים בעוני.

אמנם עוני אינו תופעה מגדרית בעיקרה, שכן הסיכויים לחיים בעוני בישראל מושפעים בראש ובראשונה ממידת הדתיות וממוצא אתני, אך הסיכויים מושפעים גם ממאפיינים מגדריים. רוב משקי הבית החד-הוריים מנוהלים על ידי נשים, ושליש מהם שרויים בעוני. מלבד זאת גם אם העוני אינו מגדרי במובהק, הרי המגדר הוא מעמדי ובכל אחת מהאוכלוסיות בישראל סיכוייהן של נשים להימצא בעוני גדולים יותר (לוח 1), והאפשרויות העומדות לפניהן ליציאה ממנו מוגבלות יותר.

לוח 1: שיעור העניים והעניות – נשים וגברים – באוכלוסייה בכלל[3]

2005/6

2004

אחוזים

סה"כ

19.8

19.4

נשים

20.6

20.2

גברים

19.0

18.6

מספרים מוחלטים

סה"כ

944,300

901,900

נשים

507,500

484,800

גברים

436,800

417,100

מתוך סקר הכנסות לשנת 2005/06 של הלמ"ס, עיבוד: מינהל המחקר והתכנון במוסד לביטוח לאומי, פברואר 2007

מטבלה זו עולה כי יותר מחמישית מכלל הנשים מוגדרות עניות, ובסך הכול יותר מחצי מיליון נשים מעל גיל 15 חיות בעוני. בין 2004 ל-2005/6 התווספו יותר מ-20,000 נשים למעגל העוני, וכמובן גם גברים – מעט פחות מ-20,000. הפער בין שיעורי העוני בקרב נשים לשיעורי העוני בקרב גברים עמד בשנת 2005 על 1.16 ל-1 לעומת יחס אוכלוסייה של רק 1.02 ל-1.

מבנה הפרק ומסקנותיו מתבססים על שלושה יסודות שביחד מרכיבים, לדעתנו, חשיבה שהמגדר מוטמע בה.[4] היסוד הראשון הוא איסוף נתונים ופילוח על פי מגדר. על שני אלה נשענות עבודת המחקר, החקיקה, קביעת המדיניות והוצאתה לפועל. ללא מחקר אמפירי הכולל אפיון מגדרי ומטמיע כלים איכותניים המותאמים לחקר המגדר בכלכלה, אי-אפשר לעמוד על היקף השפעתה של מדיניות כלכלית מסוימת על נשים. בהקשר זה אנו עוסקות גם בהגדרת העוני, שכן הגדרת הבעיה בישראל היא פשטנית, ולכן אינה מאפשרת לטפל במכלול הסוגיות הכרוכות בה.

היסוד השני הוא מדיניות כלכלית כוללת, מותאמת מגדר. תחת כותרת זו נכללת מדיניות שאינה קשורה ב"מגדר" או ב"נשים" בדעת הציבור הרחב ובקרב קובעי המדיניות, אולם יש לה השפעות מגדריות מובחנות. אם מדובר בהשקעה בתשתיות פיזיות, בחינוך או בבריאות ציבוריים ואם מדובר במדיניות מיסוי או תשלומי העברה – לכלל נושאים אלה השפעות שונות על נשים ועל גברים בגלל חלוקת העבודה (עבודה בשכר או ללא שכר) המגדרית במשפחה, במשק ובחברה, וכמובן שיש להם השפעה שונה על נשים מחברות שונות.

היסוד השלישי והאחרון קשור במישרין במדיניות ובתוכניות ממוקדות שנבנו במיוחד עבור נשים לצורך הכשרה, עידוד תעסוקה ויזמות, סיוע כספי ו/או "יציאה מעוני" בכלל. נבדוק באיזו מידה כלי מדיניות אלה אכן מאתרים את מקורם של החסמים בפני יציאה מעוני ומצליחים לטפל בהם, ואם כלים אלה אכן מסייעים לצמצומו של הפער המגדרי.

2.4.2 הגדרות ונתונים

2.4.2.1 איסוף נתונים – המגדר שקוף

בישראל קשה עד בלתי אפשרי להציג תמונת מצב מדויקת באשר לנשים העניות, למרות מיקומן המרכזי של הנשים במפת העוני בישראל. היעדרם הבולט של נתונים סטטיסטיים עדכניים ושוטפים בנוגע למגדר ועוני מלמד שהנושא אינו על סדר היום הציבורי. הסטטיסטיקה הזאת אינה בנמצא במוסדות הרשמיים (דוח ההכנסות של ביטוח לאומי, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ועוד). ארגונים רבים לשינוי חברתי עושים עבודה מאומצת ומבורכת בשטח כדי לשנות את המצב ויש להם הישגים לא מבוטלים. אולם כתיבה תאורטית המלווה בנתונים סטטיסטיים מלאים באשר לממדי העוני ופילוחו בקרב אוכלוסיית הנשים בישראל אינה יכולה ואינה אמורה להסתמך על פרסומיהם בלבד, וממילא הם אינם מבצעים מחקרים כמותיים בעצמם, אלא מקבלים נתונים מספריים מן המוכן. ראוי היה שהמוסד לביטוח לאומי והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יאפשרו לציבור גישה רחבה לנתונים אלה. היעדר גישה שכזו מצביע על מידת ההתעניינות בנושא ועל מידת המחשבה שהושקעה בו.[5]

תופעת העוני בישראל מתקיימת הרחק מאור הזרקורים, ויש להניח שגם העיסוק התקשורתי הדל בנושא תורם להיעדרו של מסד נתונים שוטפים ומלאים. באשר לנתונים איכותניים, הרי אלה כמעט אינם נאספים ומרוכזים באופן מסודר, אלא מקבלים מעת לעת כיסוי תקשורתי, לרוב בעל גוון צהבהב. נדגיש שדווקא כאשר מדובר בקטגוריה חברתית מורכבת כמו מגדר, יש צורך באיסוף נתונים איכותני, שילמד אותנו על עומק ההשפעות של מדיניות נתונה.[6] את הנתונים שיובאו להלן ליקטנו, לצערנו הרב, באופן אקלקטי, שכן הם פזורים טיפין-טיפין במחלקות שונות באקדמיה, בעבודותיהן של עמותות הפועלות ב"שטח" ועוד. העשייה הנדרשת בנושא עדיין רבה, ועל השירות הממשלתי, המגזר הציבורי והאקדמיה לתת כתף במלאכה.

כדי לתת פנים לנתונים היבשים בחרנו לשבץ בפרק, ובניגוד לספר כולו, גם נקודת מבט אישית: נטלי ברוך תספר את סיפורן של הנשים השקופות, העניות, מנקודת מבט כהה.

2.4.2.2 עוני – עניין של הגדרה?

נפתח את הדיון בסוגיית הנשים העניות בהגדרת העוני במדינת ישראל. אי-השוויון במדינות שונות נמדד באמצעים מגוונים, כגון אי-שוויון בהכנסה, אי-שוויון בצריכה ואי-שוויון ברכוש. המדד המקובל בעולם לכימותו של האי-שוויון הוא מדד ג'יני. מדד ג'יני נע בין 0 ל-1 (שוויון מלא יסומן באפס, אי-שוויון מוחלט יסומן ב-1), אולם מבוטא בדרך כלל כמכפלה. מכאן שהעוני בישראל נמדד במונחים יחסיים למדינות אחרות בעולם כולו. השוואת מדד ג'יני בין 1999 (1.1) למדד ג'יני בשנת 2005/06 (7.8) מלמדת על התרחבות אדירה בפערים החברתיים בישראל (אחדות, 2007: 14). המוסד לביטוח לאומי אחראי בישראל על מדידת היקפי העוני. שיטת המדידה היא אחת: קו העוני מוגדר כ"רמת ההכנסה של משפחה בעלת גודל מסוים, השווה למחצית ההכנסה החציונית הפנויה". מי שהכנסתם/ן נמוכה ממחצית ההכנסה החציונית נחשבים עניים.[7] לשם המחשה, קו העוני הממוצע לשנת 2005/6, כפי שפורסם בינואר 2007,  עומד על 5,781 ש"ח לחודש למשפחה בת חמש נפשות, 4,085 ש"ח לחודש למשפחה בת שלוש נפשות ו-7,322 ש"ח למשפחה בת שבע נפשות (אחדות, כהן ואנדבלד, ינואר 2007).

הגדרת העוני במונחים יחסיים מחדדת את אלמנט האי-שוויון בחברה: אשה תיחשב לענייה יותר ככל שתתרחק מההכנסה הממוצעת בסביבתה. ארגון "לתת" מציג מדי שנה את דוח העוני האלטרנטיבי. בשנת 2006 התמקד הדוח בהצעת דרך אלטרנטיבית למדידת העוני, המבוססת על חמישה פרמטרים שהם בבחינת סל זכויות בסיסיות המאפשרות קיום בכבוד: תעסוקה, חינוך, דיור, בריאות ומזון (זיו, 2006).

דו"ח ביטוח לאומי על אודות ממדי העוני והפערים בהכנסות מגלה כי בשנים 2005-2006 נרשמה יציבות בממדי העוני בקרב משפחות (לראשונה מאז 1988 נבלם הגידול בשיעור העוני בקרב ילדים). 35.2% מהילדים והילדות בישראל היום הינם עניים. שיעור העוני בקרב משפחות גדולות הוסיף לעלות מ-58.1% ל-58.8%. העלייה ברמת החיים הכללית נמשכת; כל העשירונים, מלבד העשירון התחתון, נהנו משיעור עלייה דומה בהכנסה הפנויה לנפש (אחדות, כהן ואנדבלד, 2007). שיעורי שכר מינימום שנקבעו מ-1 באפריל 2006 הינם כדלקמן: שכר חודשי: 3,456.83 ש"ח; שכר מינימום יומי לעובד/ת 6 ימים בשבוע: 138.26 ש"ח; שכר מינימום יומי לעובד/ת 5 ימים בשבוע: 159.58 ש"ח; שכר מינימום לשעה: 18.58 ש"ח. ההגדרה החד-ממדית של העוני מונעת מאיתנו לעמוד על תמונת המצוקה הכוללת, שהרי גם מי שמרוויחים/ות שקלים אחדים מעל קו העוני או שהם מחוסרי/ות כל רכוש או שאינם/ן יכולים לספק לילדיהם ציוד בסיסי לבית הספר הם עניים, גם אם אינם נכנסים להגדרה המצומצמת של קו העוני.

2.4.3 מדיניות חברתית-כלכלית כוללת בעדשה מגדרית

בסעיף זה נבחן את גורמי המדיניות המשפיעים באופן ישיר על ההסתברות להימצא בעוני. הכוונה אינה רק למדיניות המתויגת תחת הכותרת "מדינת רווחה" (השקעה בשירותים ציבוריים והעברות כספים – שעליהן נרחיב בסעיף הבא), אלא גם למדיניות כלכלית ותקציבית כוללת, המשפיעה על יכולתם של אנשים להתקיים בכבוד בתנאי המשק. ללא מבט מגדרי על מכלול ההחלטות הכלכליות והתקציביות של הכנסת ושל הממשלה אי-אפשר להבין את הגורמים המובילים נשים לעוני במלואם, כל שכן להתמודד עמם. נמחיש זאת באמצעות דיון בנושאי תעסוקה, מיסוי ופנסיה.

2.4.3.1 הקשר בין אבטלה לתעסוקה ולעוני בבחינה מגדרית

אחד ההסברים הניתנים לא פעם באשר לאחוז הגבוה של הנשים החיות בעוני הוא שנשים אינן יכולות להתפנות לעבודה במשרה מלאה, בשל העומס המשפחתי המוטל עליהן כמטפלות העיקריות ב"תלויים", קרי: ילדים, ולעתים גם בהורה/ים קשיש/ים ו/או חולה/ים. הנתונים הסטטיסטיים מעידים ששיעור האבטלה דווקא נמוך יותר בקרב אמהות לילדים מבקרב נשים ללא ילדים.

תרשים 1: שיעורי אבטלה בקרב אמהות לילדים ונשים ללא ילדים בישראל, 2005

הזיקה בין מספר הילדים לאחוזי האבטלה בקרב הנשים אינה לינארית: שיעורי אבטלה בקרב אמהות לילד אחד או שניים נמוכים משיעור האבטלה בקרב אמהות ל-4 ילדים או יותר, אך גבוהים משיעור האבטלה בקרב אמהות ל-3 ילדים.  נראה שהסיבה המרכזית להטיה היא שבמרבית המשפחות החד-הוריות יש ילד אחד או שניים. בהמשך, כאמור, נעסוק ב"מקרה המבחן" של משפחות חד-הוריות.

לוח 2: שיעורי אבטלה בקרב אמהות לילדים בישראל לפי מספר ילדים, 2005

1

2

3

4 +

8.6%

8.5%

7.5%

10.4%

מתוך סקר כוח אדם 2005 (לוח 6.1), הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

אמנם שיעורי האבטלה בקרב נשים ללא ילדים גבוהים יותר משיעורי האבטלה בקרב האמהות, אבל הנתונים מלמדים שאמהות לילדים נוטות לעבוד במשרות חלקיות מעט יותר מנשים ללא ילדים.

תרשים 2: שיעורי מועסקות במשרה חלקית בקרב אמהות לילדים ונשים ללא ילדים בישראל,

2005

מתוך סקר כוח אדם 2005 (לוח 6.1) הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

זאת ועוד, שיעור התעסוקה החלקית בקרב אמהות מצטמצם ככל שמספר הילדים קטן: מ-54.6% בקרב אמהות לארבעה ילדים ויותר ל-42.1% בקרב אמהות לשלושה ילדים, ל-34.2% בקרב אמהות לשני ילדים ול-31.8% בקרב אמהות לילד/ה אחד/ת (סקר כוח אדם, 2005: לוח 6.1).

השאלה היא, כמובן, מה אנו למדים מהנתונים הללו על עוני? האם אמהות לילדים נוטות להיות פחות עניות מנשים ללא ילדים משום ששיעור האמהות המועסקות בשכר גבוה יותר? במילים אחרות, האם תעסוקה היא תרופת פלא לעוני?

באופן מסורתי נוטים לקשר בין ממדי העוני לממדי האבטלה. אבטלה נתפסת בתודעה הציבורית כגורם העיקרי לעוני. ואולם בשנים האחרונות מתחוור יותר ויותר כי תעסוקה אינה מספקת בהכרח מוצא ממציאות העוני, נוכח ההתרחבות של תופעת "העובדים/ות העניים/ות". נתוני הסקירה השנתית של המוסד לביטוח לאומי לשנת 2003 מעלים כי כ-49% מן הנפשות החיות בעוני חיות במשפחות עובדות. אין די במפרנס/ת אחד/ת כדי לצאת מעוני: בשליש מהמשפחות החיות בעוני יש לפחות מפרנס/ת אחד/ת (אחדות, כהן ואנדבלד, 2003). תמונה עגומה זו משפיעה אמנם על גברים ונשים כאחד, אך לתופעת "העובדים/ות העניים/ות" שתי סיבות עיקריות, ושתיהן בעלות אופי מגדרי מובהק.

ראשית, יציאה מעוני תלויה בטיב השכר ובתנאי ההעסקה. דוח האגודה לזכויות האזרח מגלה כי בין 50% ל-70% מהעובדים האמורים להשתכר שכר מינימום משתכרים פחות ממנו (תג'ר, 2006), נשים משתכרות בממוצע פחות מגברים: בחישוב חודשי שכר הנשים עומד על 63% משכר הגברים, ובחישוב לפי שעה שכרן עומד על 83% משכר הגברים. מכאן ברור שלנשים מקום מרכזי גם בקרב אוכלוסיית "העובדים/ות העניים/ות" בישראל. זאת ועוד, מדיניות ההפרטה – שבה מצומצם כוחה של המדינה כמעסיקה לטובת המגזר העסקי – תורמת אף היא לתנאי העסקה פוגעניים, ובייחוד כלפי נשים. נשים מהוות כ-60% מכוח האדם במשרדי הממשלה. בשנים האחרונות צומצם כוח האדם המועסק ישירות במשרדים הממשלתיים ובבנקים – ונשים היו הנפגעות העיקריות מגלי הפיטורים (אדוה, מאי 2006). חלק מהמשרות התקניות שבוטלו הפכו בפועל להעסקה באמצעות חברות כוח אדם (כשליש מהמועסקים במשרדי הממשלה מועסקים באמצעות חברות כוח אדם פרטיות). במצב זה נפגע הביטחון התעסוקתי במקום העבודה, ונפגמת יכולת ההתאגדות של העובדות. תנאים אלו מגבילים את יכולת ההתמקחות של העובדת, ובטווח הארוך מביאים לידי ירידה בשכר.

ואם במדיניות ממשלתית עסקינן, הרי נשים הן גם הנפגעות העיקריות מדחיית ההעלאה של שכר המינימום. כשני שלישים מהמועסקים אשר הכנסתם מעבודה היא ברמה של שכר מינימום ומטה הן נשים (סבירסקי, דצמבר 2006).

שנית, הוצאות משק בית עם ילדים גדולות באופן ניכר מאלה של משק בית ללא ילדים. צחוק הגורל הוא שלעתים דווקא הטיפול בילדים, הנחוץ כדי לאפשר יציאה מהבית לצורך עבודה בשכר, כרוך בהוצאות גדולות, שבמקרים של שכר מינימום, ובעיקר במקרים של משרה חלקית, יכולות לעלות יותר מההכנסה הפנויה. עניין זה מסביר מדוע אמהות לילדים עניות יותר מנשים ללא ילדים, על אף היותן מועסקות בשכר בשיעור גבוה יותר בממוצע.

2.4.3.2 מיסוי

נבחן כעת כיצד מדיניות מיסוי – לכאורה "ניטרלית" מבחינה מגדרית – משעתקת אי -שוויון כלכלי בין נשים לגברים. התייחסנו בסעיף הקודם לנושא עלות הטיפול בילדים מחוץ לבית (או, מן הצד השני של המטבע, "שקיפותה" של עבודת הנשים בטיפול בילדים בתוך הבית). בעניין זה יש לציין כי לאחרונה אישרה ועדת שרים לענייני חקיקה הצעת חוק להכרה בהוצאות טיפול בילדים. "שדולת הנשים בישראל" מקדמת את הצעת החוק הזאת, אך מבקשת להרחיבה. הבעייתיות בנוסח הראשוני של הצעת החוק, שאושרה על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה, היא שההטבה מוענקת לנשים בלבד, ולאלו מתוכן המועסקות ועוברות את סף המס. הצעת חוק במתכונתה הזו אינה מתאימה לשכבות החלשות ביותר. נקווה כי עד אשר תגיע ההצעה לכדי הבשלה, יתנו המחוקקים/ות את הדעת על סוגיות אלה.[8] הכרה בהוצאות טיפול בילדים היא תחילתה של ההכרה בעבודתן ה"שקופה" של נשים בטיפול בילדים וכן הכרה בחשיבות הציבורית שיש ליציאתן של יותר ויותר נשים מאבטלה לתעסוקה שאפשר לחיות ולפרנס ממנה וכך להיחלץ מן העוני.

עד כה הסברנו כיצד חקיקה ומדיניות בתחומי שוק העבודה והמיסוי הן מגדריות באופיין. בעניין מיסוי וניכוי מס יש להוסיף כי גם במדיניות הפחתת המסים אין כדי להיטיב באופן ממשי עם נשים החיות בעוני, שכן רובן אינן עוברות את סף המס לצורך הפחתה. רק 0.9% מהנשים השכירות, שהן 8,917 נשים, נהנו בשנת 2002 מהפחתה במס ההכנסה, לעומתן 6.4% מן הגברים השכירים עוברים את סף רמת ההכנסה לצורך הפחתה במס: 20,000 ש"ח לחודש (נקר, 2006). מילה אחרונה בנוגע למדיניות בנושא זה: בתקציב 2005 החליטה הממשלה לבטל את נקודת הזיכוי במס הניתנת לגבר שאשתו אינה עובדת מחוץ למשק הבית. החלטה זו פוגעת במשפחות עם מפרנס אחד, שהן בדרך כלל משפחות בעלות הכנסה נמוכה.

2.4.3.3 פנסיה – עניין של מגדר

נושא אחר הדורש את התערבות הכנסת והממשלה הוא נושא השוויון בין נשים לגברים בזכויות הפנסיה. נשים צוברות פנסיה פחותה מזו של הגברים בהגיען לגיל פרישה מעבודה. אי-שוויון זה מתבסס על שנות אי-שוויון בשוק העבודה, טרם ההגעה לגיל הפנסיה, שכן הפנסיה נצברת לפי מספר שנות העבודה, היקף המשרה וגובה המשכורת. כמה גורמים מבניים מונעים מנשים לצבור פנסיה ברמה השווה לזו של גברים, וכולם קשורים באי-שוויון מגדרי במשק, כפי שראינו: משכורות הנשים נמוכות ממשכורות הגברים; נשים שהן אמהות לילדים עובדות יותר במשרות חלקיות ו/או עושות יותר הפסקות עבודה לאורך השנים בשל כורח בטיפול בילדים, ומכאן שהן פוגעות בוותק וברציפות שלהן בעבודה; נוסף על כך, יש להביא בחשבון את תנאי ההעסקה הפוגעניים והקצבאות המקוצצות (בסעיף הבא נראה כי נשים הן נפגעות עיקריות מקיצוצים בקצבאות הביטוח הלאומי) – כל אלה משאירים "טביעות רגל" על זכויותיהן הפנסיוניות של נשים.

נושא זה מצריך ראייה מערכתית כוללת של קובעי/ות המדיניות, שכן מדובר בתוצאה של חלוקת העבודה המגדרית בחברה: נשים מרוויחות פחות לא רק מפני שחוקי העבודה אינם מיושמים, אלא גם מפני שעבודות המבוצעות בעיקר על ידי נשים מקוטלגות ומזוהות כ"נשיות" (הוראה, שירות ציבורי במשרדים ממשלתיים ועוד) ומאופיינות בשכר נמוך.[9] נוסף על כך, נשים מבצעות, יותר מגברים, מלאכות רבות במשק הבית ללא תמורה כספית (טיפול בילדים, עבודות אחזקת הבית, בישול ועוד), אשר גוזלות מהן זמן ואפשרות לצאת לעבודה בשכר במשרה מלאה, בה בשעה שמילוי מטלות אלו מאפשר לגברים שאיתן לעבוד במשרה מלאה ולצבור שנות ותק לפנסיה.[10]

2.4.3.4 סיכום

לסיכום סעיף המדיניות החברתית-כלכלית של הממשלה: המדיניות הכלכלית ה"כללית" של הממשלה לוקה בעיוורון מגדרי ואינה בוחנת את הפגיעה בנשים, בגלל מיקומן האסטרטגי הנחות במבנה המשק. מדיניות בתחומי ההפרטה, העבודה, שכר המינימום, המיסוי והפנסיה משפיעה על נשים אחרת מאשר על גברים, ולרעתן.

עיוורון מגדרי זה בעת התוויית מדיניות כלכלית מעודד את כניסתן של נשים חדשות למעגל העוני, וחוסם את אפשרויות היציאה ממנו. בסעיף הבא ניווכח כיצד מנסה הממשלה לטפל בבעיית העוני והאבטלה בקרב נשים באופן ספציפי. עם זאת כבר מהנתונים שהצגנו מתחוור מצב אבסורדי, שבו הממשלה מבקשת לטפל בבעיית נשים עניות מחד, אולם המדיניות השוטפת (שאינה קשורה בנשים דווקא) שהיא מיישמת מחבלת באותה המטרה ממש.


[1] אנו מבקשות להודות לאורלי נוי על כל עזרתה והערותיה המועילות.

[2] כך, למשל, בכל הנוגע לעמדת מוצא וסיכויי הישרדות בשוק העבודה. דיון נוסף בנושאים של פיטורים עקב היריון או טיפולי פוריות מובא בספר זה בפרק: 3.2. דורון, תעסוקה בשכר.

[3] הנתונים מתייחסים לבני 15 ומעלה החיים במשקי בית עניים (לפי ההכנסה הפנויה).

[4] Gender-mainstreaming (ג'נדר מיינסטרימינג).

[5] מינהל מחקר ותכנון בביטוח לאומי סיפק לנו נתונים ספציפיים בהתאם לבקשתנו לפילוח. זכינו ליחס מהיר, מקצועי ולבבי. עם זאת ראוי היה שהנתונים יהיו שגרתיים, נראים לעין ולא מסופקים על פי בקשה נקודתית.

[6] ראו ספרה של קרומר-נבו, 2007, המאפשר מבט איכותני על הסוגיה דרך סיפורי חיים של נשים החיות בעוני.

[7] לעומת זאת ברחבי העולם יש כיום קרוב ל-60 כלים למדידת עוני.

[8] הרחבת ההצעה ש"שדולת הנשים בישראל" מבקשת לקדם תאפשר הכרה בהוצאות טיפול בילדים לנשים משבעת העשירונים העליונים, כיוון שהיא מציעה להצמיד את ההחזר לתא המשפחתי, קרי: לכלול את משכורתו של הבעל. אפילו אז, ועד שלא יהיה בישראל מס הכנסה שלילי, נשים מהשכבות החלשות ביותר לא יזכו לתוספת חודשית.

[9] עניין זה כשלעצמו נובע מתהליך הפמיניזציה, שבו מקצועות "נשיים" זוכים לסטטוס נמוך, המביא לידי ירידת ערכם גם מבחינת השכר והגמול. התהליך מדגיש ומדגים את מעמדן הנמוך של נשים בחברה; תוצריה של עבודת נשים נחשבים לטובים, אך חשובים פחות. מצטרפת לכך הנחה חברתית, שלפיה האשה היא "מפרנסת שנייה" בחשיבותה במשק הבית, ולכן אם אין כלכלת הבית נשענת על משכורתה, הרי שאפשר לקצץ אותה.

[10] מנתוני הלמ"ס עולה, למשל, כי במשפחות שבהן האם עובדת והאב מובטל נמצאים יותר ילדים במסגרות יום בתשלום לעומת משפחות שבהן האב עובד והאם מובטלת. זו עדות מספרית ל"חכמת הרחוב", שלפיה נשים נושאות יותר בעול הדאגה לביתן. ראו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אוגוסט 2006.

© כל הזכויות שמורות לנעמה נגר וטל תמיר, שדולת הנשים בישראל – פרק רביעי מתוך הספר "נשים בישראל 2006: בין תיאוריה למציאות", תל אביב: שדולת הנשים בישראל, 2007, עמודים 146-152.

לקריאה נוספת:

אתר שדולת הנשים בישראל

את הספר  "נשים בישראל 2006: בין תיאוריה למציאות" ניתן לרכוש במחיר 85 ש"ח בדרכים הבאות:

1. משרדי שדולת הנשים – רחוב הבונים 9. רמת גן, 52462

2. לרכישת הספר באשראי

3. באמצעות אימל:  office@iwn.org.il

4. בטלפון 03-6123990

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s